השמאל והיהודים: קיץ המריבה של הלייבור

מאז שנבחר ג׳רמי קורבין להנהיג את מפלגת הלייבור בבריטניה, האשמות באנטישמיות מוטחות בחברי מפלגה ותיקים כחדשים ונדמה כמעט שכל הקהילה היהודית התגייסה למנוע את בחירתו הקרבה לראשות הממשלה. האם מדובר רק בקונספירציה ציונית שנועדה לפגוע במנהיג פופולרי שמבקר את הכיבוש הישראלי, כפי שטוענים כמה מתומכיו בשמאל? או שלמעשה מפלגת הלייבור מהווה כיום איום קיומי על חיי יהודים בממלכה, כפי שמשוכנעים רבים ממנהיגי הקהילה?

בריאן קלוג, יהודי בריטי, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד ואקטיביסט, מנסה במאמר זה להתיר את סבך הטיעונים וההאשמות בוויכוח האחרון סביב אימוץ הגדרה בעייתית של אנטישמיות, שניסתה לקשור ביקורת חריפה על ישראל עם שנאה ליהודים. לאחר שלפני כשבועיים חוקרים ואמנים ישראלים בכירים יצאו במכתב פומבי נגד הנסיונות להגדיר מחדש אנטי-ציונות כאנטישמיות, ועל רקע הקרע המתמשך בין יהדות ארה״ב לממשלת ישראל, מומלץ במיוחד להאזין לקולות שבאים מהתפוצות ומדווחים ברגישות על מערכת היחסים המורכבת של השמאל והיהודים.

*   *   *

קיץ 2018 היה עונת המריבה של מפלגת הלייבור הבריטית. בחודש יולי, יוזמה שהוכרזה על ידי הוועדה המנהלת הארצית (NEC, הגוף העליון של המפלגה) עוררה סערה ומחלוקת ציבורית והובילה להאשמת הלייבור באנטישמיות. לאור ההיקף והעוצמה של הזעם שהופנה כלפי הוועדה המנהלת, ניתן היה לחשוב שהיא הציעה לאסור על ברית מילה או על שחיטה כהלכה ומכירת בשר כשר. לא ולא. ה"פשע" של ה-NEC היה ניסוח כללי התנהגות לצורך התמודדות עם אנטישמיות במפלגה. יש כמובן בעובדה הבלתי הגיונית הזאת יותר מכפי שנראה במבט ראשון. זהו מקרה קלאסי של קצה הקרחון – או אולי נכון יותר לומר, לוע הר הגעש. אך לפני שנצלול אל תוך הר הגעש ונבחן את ה"פשע" בפרוטרוט, נסתכל על המהומה שהוצתה.

לא היה צורך להיות יהודי כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי הוועדה המנהלת. בכל אופן, את ההסתערות הובילו ארגונים יהודיים, בייחוד אלה שרואים את עצמם כדוברי "הקהילה היהודית" או נתפסים כך על ידי הציבור הרחב בבריטניה. ביניהם היו ועד שליחי הקהילות, מועצת ההנהגה היהודית ומשרד הרב הראשי של יהדות בריטניה. סייעו להם במיומנות רבה כמה חברי פרלמנט מטעם הלייבור ואינטלקטואלים ציבוריים יהודים (ולא יהודים). העיתון "ג'ואיש כרוניקל" גינה את ניסוח הכללים על ידי הוועדה המנהלת כ"תרגיל ציני בשנאת יהודים" ותיאר את המפלגה כ"אנטישמית באופן מובנה". 68 רבנים חתמו יחד על מכתב ל"גרדיאן", שבו הכריזו כי "האנטישמיות באגפים מסוימים של מפלגת הלייבור נעשתה כה חמורה ורווחת שעלינו לצאת נגדה כקול יהודי אחד".

קול יהודי אחד? הפעם האחרונה שבה זה קרה היתה בהר סיני, זמן קצר אחרי יציאת מצרים, כשבני ישראל ענו למשה "כל העם קול אחד" (שמות כד, ג). באותה רוח נדירה של הסכמה, שלושה עיתונים יהודיים מובילים התעלו על היריבות ביניהם ופרסמו עמוד שער זהה, שבו הזהירו בנימה קודרת כי "ממשלה בהנהגתו של ג'רמי קורבין תהווה סכנה קיומית לחיים היהודיים במדינה הזאת". הכותרת הראשית המשותפת שלהם היתה: "אנחנו עומדים מאוחדים". אם כן, עברנו מ"שני יהודים, שלוש דעות" ל"שלושה עורכים יהודים, דעה אחת".

וזה לא צחוק. כאשר קבוצה מסוימת חושבת בראש אחד ודוברת בקול אחד, היא מסתכנת בוויתור על יכולותיה הביקורתיות. יתרה מכך, ברגע שלאחדות ניתן משקל כה רב, המתנגדים הופכים למוקצים. משתי הסיבות האלו, הקונצנזוס הצורם שקרם עור וגידים היה לא רק מפתיע אלא מדאיג. והוא היה גם שקרי: היו קבוצות ויחידים יהודיים (כמוני למשל) שקיבלו בברכה את היוזמה של הלייבור – ולא מתוך שאננות. אולי אין דבר כזה "הקהילה היהודית", קולקטיב בעל קול אחיד, אך ישנה קהילה של הדאגה שחשו רבים מאתנו, כיהודים, בנוגע לאנטישמיות בשמאל.

כיצד להגדיר אנטישמיות

רוח הבלהות של האנטישמיות הילכה על פני הלייבור מאז שקורבין נבחר למנהיג המפלגה בספטמבר 2015. בין הנאשמים היו בכירים שתמכו בו, בראש ובראשונה קן ליווינגסטון, לשעבר ראש עיריית לונדון, שהושעה מהמפלגה בעקבות אמירה שקישרה בגסות בין היטלר לציונות. בשנת 2016, כשההאשמות נגד פעילי שמאל נמשכו (לעתים קרובות על סמך דברים שהם אמרו בעידן שלפני קורבין), ה-NEC יזמה שתי בדיקות בעניין אנטישמיות במפלגה. את הבדיקה הראשית הובילה שאמי צ'אקרבאטי, שעמדה במשך שנים בראש ארגון זכויות האדם "ליברטי". הדוח שלה העלה כי אף על פי שהלייבור "אינו מוצף באנטישמיות", היתה לעתים "אווירה רעילה" בתוך המפלגה שבה היה צורך לטפל. הדוח, שכלל כמה המלצות ספציפיות, פורסם ביוני 2016 – ומיד בוטל על ידי ועד שליחי הקהילות בתור "טיוח". כך או אחרת, מעט מאוד אם בכלל נעשה כדי ליישם את ההמלצות. ההזנחה הזו, שהוחמרה עקב הכישלון להתמודד בזריזות עם תלונות ספציפיות, תססה במשך שנתיים. במקביל התרחש טפטוף איטי של פוסטים רעילים ברשתות החברתיות ובכמה פורומים של השמאל באינטרנט.

נטייתם של אנשים מסוימים בשמאל להכחיש שהיתה בעיה לא עזרה לפתור את הבעיה שאת קיומה הם הכחישו. גם לא עזר שקורבין שוב ושוב גינה אנטישמיות משום שהוא "מתנגד לכל צורה של גזענות". אין צל של ספק שהאמירה הזאת כנה. היא מגיעה מאדם בעל רקורד מכובד של התנגדות לגזענות, ולצורך העניין גם לסוגים נוספים של חוסר צדק חברתי. אך כפי שאפרט להלן, היא מחמיצה את הנקודה באופן מרהיב.

נוסף על כך, קורבין ננזף על מעשים (או חוסר מעש) שלו עצמו, שוב – בעיקר מן העבר. למשל, כתומך של "קמפיין הסולידריות עם פלסטין" הוא אירח אירוע בבית הנבחרים במרץ 2009, שבו השתתפו דוברים מטעם חמאס וחיזבאללה שאליהם התייחס כ"חברים" (בהמשך אמר כי הוא מתחרט על הניסוח הזה). במרץ 2018 הוא הותקף בגלל פוסט שפרסם בפייסבוק ב-2012 ובו, מטעמי חופש הביטוי, תמך במחאה נגד מחיקת ציור קיר בלונדון שבו הופיעו קריקטורות גסות של בנקאים עשירים בעלי אפים עצומים המשחקים במונופול על גבם של העניים. כשתשומת לבו של קורבין הופנתה לעניין, הוא הכיר בכך שהדימויים היו "מזעזעים מאוד ואנטישמיים" והביע חרטה על שלא בחן זאת לעומק באותו הזמן.

בקצרה, חוסר הנחת בנוגע לאנטישמיות במפלגת הלייבור תחת הנהגתו של קורבין בעבע במשך זמן מה לפני שהתפוצץ ביולי. בלב המחלוקת האחרונה עמד מסמך שנודע בתור "הגדרת עבודה של ה–IHRA למונח אנטישמיות". IHRA הם ראשי תיבות של "הברית הבינלאומית לזכר השואה", גוף בין-ממשלתי שהוקם ב–1998 ואליו שייכות 31 מדינות, ביניהן בריטניה. המסמך של ה–IHRA, שפורסם במאי 2016, מכיל הגדרה בסגנון מילוני (שאליה אתייחס להלן בתור "ההגדרה עצמה") וסדרה של 11 "דוגמאות" (אשר כפי שמוסבר במסמך אינן אמורות להיות ממצות). כאשר מגיבים מתייחסים "להגדרה של ה-IHRA במלואה", הם מתכוונים לצירוף של שני הרכיבים הללו – ההגדרה עצמה ו-11 הדוגמאות – ללא כל שינוי. אם לתמצת גרסאות שונות של התגובות העוינות לכללי ועדת הלייבור, ניתן לנסח את כתב האישום נגד ה-NEC כך: "הוועדה המנהלת הארצית של מפלגת הלייבור אשמה בכך שכתבה הגדרה משלה לאנטישמיות, במקום לאמץ את ההגדרה של ה-IHRA במלואה". לחיזוק הטענה הזאת הם ציינו – בצדק – כי ההגדרה של ה-IHRA אומצה על ידי לא מעט ממשלות, רשויות ציבוריות וסוכנויות (אם כי לאו דווקא ההגדרה "המלאה").

כך הובילו ההאשמות להשוואה בין המסמך של ה-IHRA ובין הכללים של ה-NEC שהוכרזו באמצע יולי (ב-5 בספטמבר החליטה ה-NEC לאמץ את ההגדרה "המלאה" של ה-IHRA, אבל הגרסה של חודש יולי היא זו שעוררה את התגובה שאליה אני מתייחס). ניתן לשרטט את שלד ההשוואה באמצעות שלוש שאלות ותשובות. ראשית, האם כללי ההתנהגות של הוועדה המנהלת התעלמו מההגדרה הצרה במסמך של ה-IHRA או שינו אותה? תשובה: לא, ההגדרה הופיעה מילה במילה. שנית, האם הכללים של הוועדה המנהלת כללו, ללא שינוי, את 11 הדוגמאות? תשובה: הם כללו רשימה שבה הופיעו שבע מתוך 11, מילה במילה, מלבד העובדה שהמילה "נאצי" הוחלפה ב"נציונל-סוציאליסט" במשפט אחד ודוגמה אחת הורחבה באופן שאינו מעורר מחלוקת. ארבע הדוגמאות הנותרות, שכולן נוגעות להתייחסות פוליטית לישראל, נידונו בחלק אחר, מלבד סעיף אחד של דוגמה אחת. ניתן לטעון שגם הן נכללו בכללי ההתנהגות, בגרסה עם שינויים. היוצא מן הכלל היחיד – "טענה שקיומה של מדינת ישראל הוא יוזמה גזענית" – הושמט לחלוטין. שלישית, לאור שתי התשובות הקודמות, האם הוועדה המנהלת אכן אשמה ב"כתיבת הגדרה משלה לאנטישמיות"? תשובה: אנחנו חיים בעידן של הגזמה (וזה בלשון המעטה).

מבלי להעמיק בפירוש רש"י לשני המסמכים הללו, אנחנו צריכים לבחון אותם מקרוב כדי להבין את התגובה המרירה לכללים של ה-NEC. קודם כל, הגדרת העבודה של ה-IHRA אינה מופת של בהירות או עקביות. קחו למשל את ההגדרה הצרה: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים יהודים או לא-יהודים ו/או כלפי רכושם, כלפי מוסדות של הקהילה היהודית וכלפי אתרים דתיים". הניסוח הזה עמום ומתפתל במקום בהיר ומדויק. זה לא הגדרה, זה רק נראה ככה. בהעדר הגדרה ברורה, נופל כובד משקלו של המסמך על 11 הדוגמאות.

אבל מה הן מדגימות? המסמך של ה-IHRA כולל סעיף-על שמסביר: אלו הן (כך כתוב) דוגמאות של מה "שיכול, תוך התחשבות בהקשר השלם" להיות אנטישמיות. ההסתייגות הקריטית הזו היא חלק בלתי נפרד מהטקסט. למרות זאת, ובאופן קריטי לא פחות, גם תומכי ההגדרה של ה-IHRA וגם מתנגדיה מתעלמים ממנה [הערה: בגרסה העברית של מסמך זה, שפורסמה באתר משרד החוץ, ההסתייגות אינה מופיעה כלל; י"ג]. כמעט ללא יוצא מן הכלל, ההתייחסות לרשימה היא כאילו מדובר בדוגמאות לאנטישמיות, נקודה – ולא כך הדבר. חלקן כן, ואחרות לא. עובדה זו, מבחינתו של כל אדם חושב, דורשת התייחסות. במילים אחרות, 11 הדוגמאות הן ערבובייה של אמירות שהן אכן אנטישמיות (למשל "המיתוס בנוגע לקונספירציה יהודית עולמית") ושל אמירות שרק עלולות להיות כאלה (למשל יישום "סטנדרטים כפולים" בביקורת על ישראל). במקום לספק בהירות, הדוגמאות רק מגבירות את הבלבול.

עובדה זו מייצרת בהמשך עוד בלבול. אחד הדברים שהגדרה ברורה ועקבית של אנטישמיות צריכה לעשות הוא לסייע בפסילת שיח אנטישמי תוך הגנה על הדיון הפוליטי הלגיטימי בעניין הציונות, ישראל ופלסטין. אנשים בעלי רצון טוב, ואחת היא מה עמדותיהם בעניין הסכסוך, באמת מבולבלים לגבי זה. זו בעיה מעשית שאיתה צריכה מפלגת הלייבור, למשל, להתמודד (אין זה מקרה שארבע הדוגמאות של ה-IHRA שכללי ה-NEC התייחסו אליהן בנפרד עסקו כולן בישראל). הגדרה שמעכירה את המים מעכירה גם את הדיון.

בקיצור, ההגדרה של ה-IHRA אינה הולמת את המטרה. גם אם כל ממשלה בעולם המתורבת תאמץ אותה, וגם אם שיירה של חוקרים מלומדים יתמכו בה תוך דקלום חמור סבר של פסוקים בלטינית, זה לא יהפוך את ההגדרה לעמומה פחות או את הדוגמאות למבלבלות פחות (במקרה, ועדת הפנים של בית הנבחרים חשבה כך גם היא והציעה "שתי הבהרות נוספות כדי להבטיח… את חופש הביטוי"). אם המלך עירום, הוא עירום, גם אם כולם כאחד מהללים את מחלצותיו הלא קיימות. העובדה שהמסמך המבולבל הזה זכה להצלחה כה רבה אינה מבשרת טובות. הוא רק יזרע עוד בלבול ומחלוקת.

על אף שהם רחוקים משלמות, הכללים של הוועדה המנהלת של הלייבור שיפרו את ההגדרה של ה-IHRA במספר אופנים. לדוגמה, הם קבעו כי זה גזעני לדרוש "גינוי קולני יותר של פעולות [של ישראל] מצד אנשים או ארגונים יהודיים לעומת אחרים"; המשפט הזה מתייחס לחוויה של חלק מהיהודים בשמאל. הם גם סימנו את האנטישמיות שמובלעת בהתייחסות מיותרת להיותו של אדם יהודי (למשל "בנקאי יהודי", בדומה ל"שודד שחור"). שתי הנקודות הללו אינן קיימות בטקסט של ה-IHRA. אך שתיהן, לצד מאפיינים חיוביים אחרים של הכללים, זכו להתעלמות מצד מטיחי הביקורת.

במקרה הגרוע ביותר, כללי הוועדה המנהלת היו יוזמה קונסטרוקטיבית, גם אם בעלת פגמים, שהתבססה על מסמך פגום מאוד בפני עצמו. האחרון לפחות קרא לעצמו בתבונה רבה "הגדרת עבודה". הגדרת עבודה, מעצם הגדרתה, אינה חקוקה באבן. ואולם נדמה כי הגדרת העבודה הזו זכתה למעמד של טקסט מקודש. 68 הרבנים שדיברו "כקול יהודי אחד" נזעקו להגנתה ודחקו בלייבור לאמץ את הטקסט "במלואו וללא שינוי", משל היתה זו מילתו הנצחית של האלוהים. ביהדות שעל ברכיה אני גדלתי וחונכתי, ישנו רק טקסט אחד בעל מעמד מקודש – והוא לא נכתב על ידי ועדה של ה-IHRA.

הדמוניזציה של הציונות

כל זה כל כך מפתיע שמתעוררת השאלה: במה באמת מדובר? מדוע חסרים ביקורת מדודה ודיון מנומק? מה הגורם לדחייה הגורפת של כללי ההתנהגות של ה-NEC, כאילו היו שיקוץ, ולהתעקשות על ההגדרה של ה-IHRA וחסל? האם היא סימנה ברית בין גורמים בעלי אג'נדה שמנוגדת לקורבין ומנוגדת לשמאל? או שמא ביטאה חוסר שקט עמוק שאותו חשים יהודים, ויש להם סיבה טובה לכך?

זה היה היתוך של שני הדברים – היתוך בטיחותי בערך כמו מקל דינמיט. אתייחס קודם לגורם השני, שהולך שוב ושוב לאיבוד בתגובות של השמאל לתגובות יהודיות.

שורשי חוסר השקט ותיקים ועמוקים. רגע מפתח אחד התרחש בנובמבר 1975, כשהעצרת הכללית של האו"ם אימצה את החלטה 3379, שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". השטן טמון במילה "היא", כלומר: ציונות שווה גזענות. ולא רק גזענות. דברי המבוא מתייחסים להצהרה שפורסמה מוקדם יותר באותה השנה וקראה ל"חיסול הקולוניאליזם והניאו-קולוניאליזם, הכיבוש הזר, הציונות, האפרטהייד ואפליה גזעית בכל צורותיה". ברשימת הרשעויות הארוכה, הציונות מוכפשת עוד יותר דרך החברה שבצלה היא מסתופפת; הציונות, שבפסקה אחרת מכונה "אידיאולוגיה גזענית ואימפריאליסטית זו". בפועל, ההחלטה קבעה שהציונות היא צורה של רוע – ללא אם, אבל או סייג. הציונות עצמה ובכל יישומיה: רוע.

ממצא זה, שאושר על ידי הדבר הכי קרוב לגוף פוליטי גלובלי שקיים בעולם, מחק לחלוטין את מקורות הציונות בחוויה היהודית ההיסטורית של הדרה ונישול ושל (אם לשאול ביטוי מתוך נוסח ההחלטה) אפליה גזעית. יתרה מכך, הוא השטיח לחלוטין תנועה לאומית אשר, כמו תנועות לאומיות אחרות שנולדו מתוך דיכוי, היו בה אגף שמאל ואגף ימין ואפילו גרסאות שהתנגדו למדינת לאום.

ההחלטה לא נבעה מתוך איבה כלפי יהודים; היו סיבות גיאו-פוליטיות (בהקשר של המלחמה הקרה) שניצבו בבסיסה. יחד עם זאת, היא דהרה בברוטליות מעל זכר השואה, שהתרחשה בקושי 30 שנה קודם לכן ושהובילה יהודים רבים – יהודים שלא היה להם עניין בציונות באף אחת מצורותיה – לפנות למדינת ישראל בתור מקור לתקווה ולגאווה (ואין זה משנה אם בהמשך התברר שהגאווה והתקווה הופנו למקום הלא נכון).

אף על פי שהיא בוטלה ב-1991 (שוב מסיבות גיאו-פוליטיות, בעקבות התפרקות ברית המועצות), ההחלטה הותירה רושם בל-יימחה – זו הנקודה – על השיח השולט בשמאל הרדיקלי, או בחלק שלו שמשמיע את תמיכתו במאבק הלאומי הפלסטיני. זהו החלק של השמאל שאליו השתייך קורבין במהלך כל חייו הבוגרים (אם כי הוא הביע בפומבי את תמיכתו בפתרון שתי המדינות והוא אינו בעד מדיניות BDS גורפת – לא שאפשר לנחש זאת מהדיונים הבוטים נגדו). כאן, בשיח הדמוניזציה של הציונות, ב"היא" השטחי והמרשיע הזה, טמון מקור אחד לחוסר השקט העמוק שבעבע מאז שקורבין נבחר ב-2015 והתפרץ בקיץ המריבה השנה.

אני טוען שהשיח הזה יוצר דמוניזציה מכיוון שהוא מבוסס על בינאריות פשוטה – נבלים לעומת קורבנות, מדכאים לעומת מדוכאים, שטנים לעומת מלאכים – והציונות ניצבת בצד של השטנים. זהו נושא טעון מדי מבחינתם של רוב היהודים בלי קשר לעמדתם בנוגע לישראל, משום שדמוניזציה – במשמעותה המילולית – ניצבה בבסיסה של האנטישמיות הקלאסית. יתרה מכך, כאשר 60% מיהודי בריטניה מזדהים כציונים, ואילו 90% אומרים שישראל "מהווה חלק כלשהו מזהותם כיהודים", אזי באופן בלתי נמנע, ובלי קשר לכוונה, דמוניזציה של הציונות מובילה לדמוניזציה של יהודים.

"אבל", עשוי מישהו לומר, "האם אין זה נכון שהציונות היא חלק מההיסטוריה של האימפריאליזם האירופי?". אכן כך. "והאם היא לא היתה, מלכתחילה, פרויקט התיישבות קולוניאלי?". ובכן, זה תלוי מה כוונתך בביטוי הזה, אבל אכן, במובן מסוים היא היתה. ומבחינת פלסטינים, זה כל הסיפור. אבל מבחינת יהודים בשטעטלים של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, השאלה הבוערת לא היתה "איך נוכל להרחיב את גבולות האימפריה?" אלא "איך נוכל לברוח מהאנטישמיות ולהבטיח עתיד יהודי?". הוצעו מספר אפשרויות: התבוללות, בונדיזם, קומוניזם, זכירת יום השבת לקדשו, וציונות: ציונות בכל גרסאותיה. כאשר השיח של השמאל הרדיקלי מקפל את כל ההיסטוריה של הציונות לתוך הנרטיב של ההגמוניה האירופית בעולם השלישי (או בדרום הגלובלי), ומנתק אותה משורשים של מאות שנות דיכוי של העם היהודי באירופה, הוא מאבד את העלילה היהודית.

ובמובן אחר, הוא מחיה אותה. הצורה השגורה שבה השמאל הרדיקלי ממקם את הציונות על גבי מפת העולם מציב אותה מעצם מהותה בין העשירים והחזקים, שני מוטיבים אנטישמיים קלאסיים: המעמד הקפיטליסטי עם השאיפות האימפריאליות. לעתים קרובות, זה מלווה בדיבור זדוני על לובי יהודי או ציוני בעל השפעה אדירה, השפעה שחורגת לחלוטין מגודלו הזעיר, שמנהל את התקשורת ושולט בממשלות המערב. אמנם ישנו לובי בעל השפעה שפועל למען ישראל בארצות הברית ובמדינות נוספות; אבל לובי הוא סממן טבעי של הנוף הפוליטי, הן בחברה האזרחית והן בדיפלומטיה בינלאומית של מדינות. במקרה היהודי, לעומת זאת, הכוח הזה מוצג פעמים רבות כגובל בעל-טבעי. הזרוע הארוכה של המוסד נמצאת בכל מקום, מושכת בחוטים (ובנימי הלב) של יהודים ברחבי העולם – אפילו של אנטי-ציונים, כפי שמדגים סיפורה של חברתי דפני.

דפני (שם בדוי) היא סוציאליסטית ותיקה ופעילה יהודית אנטי-ציונית, שמתנגדת בתוקף לכיבוש הישראלי בגדה המערבית ולמצור על עזה (בדומה גם לאנשים רבים שמגדירים את עצמם כציונים). היא גם חברה במפלגת הלייבור. במפגש בוחרים מקומי רב-משתתפים בשנה שעברה, היא העלתה הצעה שביקרה את קן ליווינגסטון על הקישור בין היטלר לציונות. "ההיסטוריה של השואה", היא אמרה לי כדי להסביר את הצעתה, "היא חלק מהזהות של כל היהודים, ולא משנה מה הם חושבים על ישראל". מילותיה התגלו כאירוניות באופן נבואי. כאשר היא הציגה את הצעתה בפגישה היא הסבירה שאין לכך כל קשר לעמדותיו של ליווינגסטון לגבי ישראל. עמיתיה חלקו עליה. כל מי שדיבר נגד ההצעה (אני מצטט את דבריה של דפני) "העלה את הסברה שזה חלק ממזימה של ישראל או שזה היה ניסיון למנוע דיון בעניין ישראל". לדברי דפני הם גרמו לה להרגיש "כמו סוכנת של מדינת ישראל".

היו הרבה דפני במרוצת השנים, ויש גם (כפי ששמעתי, שוב, מעדויות ממקור ראשון) דפני צעירות יותר שנתקלות בעמדות דומות גם כיום. ולכן אין צורך לחוש קשר עמוק לישראל כדי להרגיש את חוסר השקט העמוק שעליו אני מדבר. גם אם עמדותיך לגבי ציונות פוליטית, כאידיאולוגיה וכפרויקט, הן טְרֵפָה כמו של דפני או שלי, עדיין אפשר לחוש את חוסר השקט הזה. מספיק רק להיות יהודי.

לכן, כאשר קורבין (ואחרים בשמאל) מוחה ומציין שמקרים של אנטישמיות בשלוש השנים האחרונות מייצגים "פחות מעשירית האחוז מחברי הלייבור", הוא מחמיץ את הנקודה המשמעותית יותר: הלבה בתוך הר הגעש. הוא החמיץ את אותה הנקודה בהגנתו על אמירה מטרידה מאוד שהשמיע לגבי קבוצה מסוימת של "ציונים" בנאום משנת 2013, שלדבריו אינם מבינים "אירוניה אנגלית" על אף שהם "חיים במדינה הזאת מזה זמן רב". להגנתו הסביר שהוא השתמש במילה ציונים "במובן הפוליטי המדויק", ולא בתור יופמיזם ל"יהודים". אין צורך לומר, ככל שזה נוגע לי, שהוא לא התכוון לכך כיופמיזם. עם זאת, לא רק שהמילה "ציונים" מתייחסת למנעד רחב של עמדות תרבותיות ופוליטיות, כך שאין "מובן פוליטי מדויק" אחד, אלא שהיא גם הוכתמה על ידי השיח שעושה לה דמוניזציה. כפי שציין ההיסטוריון הצרפתי ז'ורז' בן-שושן, "שם התואר משתלח כמו עלבון" ואף נעשה "שטני". למילה "ציוני" יש חיים משלה, במנותק מכוונתו של כל אדם.

המתנגדים למושיע

אולי הצורה השערורייתית ביותר שבה קורבין מחמיץ את הנקודה היא כאשר הוא מבהיר שהוא מתנגד "לכל סוגי הגזענות" ולכן מגנה אנטישמיות. כלומר, הוא מגנה אותה בתור מתנגד לגזענות. אבל השימוש הדמוני במילה "ציונות", זה שמוביל באופן בלתי נמנע להזרתם של יהודים, כולל יהודייה אנטי-ציונית כמו דפני, נטוע בדיוק במסורת אנטי-גזענית מסוימת: האנטי-גזענות שבאה לידי ביטוי בהחלטת האו"ם משנת 1975 ושנדמה שתקעה יתד בשיח של השמאל הרדיקלי. קורבין, אני משוכנע, יעריך את האירוניה הגלומה בכך.

אם כבר, האמירות נגד קורבין מצד ההנהגה היהודית רק התגברו מאז יולי. לפי מארי ואן דר זיל, נשיאת ועד שליחי הקהילות, קורבין "הכריז מלחמה על היהודים מבית". יתרה מכך, הוא "מאיים על הביטחון של בריטניה – לא רק של היהודים". ולא רק של בריטניה: ממשלה של קורבין, היא הזהירה, "יכולה להוות איום על ביטחון העולם". היא הוסיפה (באותו ראיון לערוץ ישראלי) כי "השמרנים תמיד הוכיחו את עצמם כחברים של הקהילה היהודית". בינתיים הלורד זקס, לשעבר הרב הראשי של יהדות בריטניה, השווה את האמירה של קורבין לגבי "אירוניה" לנאום "נהרות הדם" הנודע לשמצה שנשא הפוליטיקאי הבריטי השמרן אנוך פאוול ב-1968 נגד מהגרים. קשה לא לראות את המתקפות המוגזמות והפומביות על קורבין כמכוונות להביא למפלתו.

מה שמחזיר אותי למקל הדינמיט שהזכרתי קודם. נראה שההנהגה היהודית מצרפת שתי מטרות שונות: התמודדות עם אנטישמיות והפלת קורבין. קורבין הוא אולי כליא ברק למחלוקת סביב ציונות, אבל הוא גם סמל לתקווה בעבור מיליוני אנשים בבריטניה, שסובלים ממדיניות הצנע של אותם השמרנים שעליהם דיברה נשיאת ועד שליחי הקהילות בחמימות כה רבה. הוא נערץ על האנשים הצעירים שצועקים את שמו. הם רואים בו פוליטיקאי מזן אחר, אדם שאכפת לו מהעניים, גיבור שמתייצב נגד הבנקאים העשירים ותאגידי הענק: מעין מושיע. נוסף על כך הם רואים (ובצדק) ברית של גורמים שונים, מחוץ למפלגה ובתוכה, שהתאחדו נגד המושיע הזה. ובחיל החלוץ, מתברר, ניצבת "הקהילה היהודית"; או בקיצור, "היהודים". עובדה זו פורטת על נים עמוק בלב האנטישמיות המערבית.

התלוצצתי בפתיחה כי הפעם האחרונה שבה היהודים דיברו בקול אחד היתה במעמד הר סיני. אבל לפי מקור נוצרי עתיק, זה קרה פעם נוספת מאז. "ויענו כל העם ויאמרו: דמו עלינו ועל בנינו" (הברית החדשה: מתי כז, כה). הפסוק הזה מראה את העומקים שבהם שוכנת האנטישמיות. אם מנהיגי הקהילה היהודית ימשיכו בקמפיין נגד מנהיגות הלייבור; אם לא יפסיקו את דברי השטנה שלהם; אם לא יקבלו את ענף הזית שהושיטו להם אנשי ה-NEC (שבכוונתם להתייעץ עם מעגלים רחבים לגבי הקווים המנחים לכללים החדשים); אם לא ישעו למילותיו של הלל הזקן, "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום" (פרקי אבות א, יב): אז רק אלוהים יעזור לנו! ייתכן שתהיה "סכנה קיומית לחיים היהודיים במדינה הזאת" אחרי שהסערה הנוכחית תשכך. אבל הסכנה לא תהיה מצד ממשלה בראשותו של ג'רמי קורבין. אם כבר מדברים על אירוניה!

מאמרו של קלוג הופיע במקור באנגלית ב"Jewish Quarterly", ותורגם בידי יוענה גונן.

*

המדור מסביב לעולם עם רוזה ביוזמת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל ובשיתוף אתר העוקץ מציע דיון וחשיפה לסוגיות עכשוויות המעסיקות תנועות שמאל ברחבי העולם. מטרת המדור היא להנגיש דיונים גלובליים לערבית ועברית, ולהעשיר את השיח השמאלי המקומי. הצעות לתרגום מאמרים, הערות והארות ניתן להפנות לדוא"ל: einat.podjarny@rosalux.org