• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

אז ככה נראית פמיניסטית?

קשה שלא לשפשף את העיניים בהשתאות אל מול הראייה הלקויה כל כך של אורית קמיר, אקדמאית עתירת זכויות שמוחקת במחי מאמר את הישגיהן של נשים המובילות מאבקים קריטיים לחייהן של אלפי נשים, רק משום שהן מעזות להזדהות כמזרחיות, ערביות או נשות פריפריה
רוני גרוסרוני גרוס

כותבת פמיניסטית, מתרגלת מדיטציה, עובדת במגזר השלישי, עוסקת ומתעניינת בכל הקשור לאוכל בריא, אמא לסילביה החתולה

I never had a problem showin' y'all the real me"
"Hair when it's fucked up, crib when it's filthy

לפני מספר שבועות, ציטטה אלכסנדריה אוקסיו-קורטז – אחת מבין שורה מכובדת של נשים צעירות שהצטרפו למערך הפוליטיקאיות הדמוקרטיות במדינות ארה"ב השונות בסבב הבחירות האחרון – מספר שורות מהשיר Best Life של המוזיקאים Cardi B ו-Chance the Rapper בחשבון הטוויטר שלה. "חלום שלי: פוליטיקאים עם טעם סביר במוזיקה", כתבה חברת פייסבוק לצד שיתוף של הציוץ, והוסיפה לינק לרשימת השירים האהובים על פוליטיקאים ישראלים מוכרים. עיון ברשימה זו גילה לי שהשיר האהוב על זהבה גלאון, שאצלה עבדתי לתקופה קצרה בתחילת 2017, הוא "המלחמה האחרונה" בביצוע יהורם גאון, למילים של חיים חפר.

לא הופתעתי, אבל כמו בפעמים רבות בשנים האחרונות, נותרתי עם תחושת האכזבה הצורבת שמותיר בי הניתוק העז בין אלה שאמורות להיות המנהיגות שאליהן נישאות עיניי, לביני ולבין נשים רבות נוספות. יאללה, כולה שיר, כולה טעם במוזיקה, אולי תגידו. צריך להסתכל על שנים של פעילות פרלמנטרית מסורה ומצוינת, תגידו. ונכון הוא. אלא שהאנקדוטה הקטנה של פוליטיקאית אמריקאית-לטינית צעירה שמצטטת שיר של מוזיקאים שמייצגים תרבות שוליים, לעומת פוליטיקאית אשכנזיה מבוגרת שמעדיפה שירים שמייצגים את ארץ ישראל הישנה, הטובה והגזענית, היא רק סופו של סיפור ארוך, שבו פוליטיקאיות ששמן נקשר עם המאבק הפמיניסטי הישראלי מזה שנים רבות אינן מחוברות – בלשון המעטה – לשטח.

מאמרה של אורית קמיר ב"הארץ", "אחרי המחאה אתמול, לנשים מותר כבר לחלום" (05.12.18), התקבל בקריאות בוז מוצדקות בקרב פעילות פמיניסטיות רבות. במאמר מקוננת קמיר על מה שהיא מזהה כהיעדר הסולידריות בקרב נשות ישראל, שנובעת, לדעתה, בשל ההזדהות של נשים רבות עם קטגוריות זהות כמו "חרדית", "מזרחית" ועוד. קמיר רואה בהזדהות עם הזהויות הללו מכשול של ממש בדרך למאבק ישראלי כלל-נשי, ומציבה אל מול אותן נשים – ש"מעזות" להציב את זהותן כמזרחיות ונשות פריפריה לפני זהותן כאישה נטולת שיוך – את "הפמיניסטיות המקצועיות", שלפי קמיר, מחויבות באמת למאבק הפמיניסטי. מרב מיכאלי ודינה זילבר – שתי פוליטיקאיות שפועלות עבור נשים, ושכבודן במקומן מונח, אך מייצגות פלח זעיר במיוחד של החברה הישראלית – הן מי שמציעה קמיר שיעמדו בראשה של מפלגת נשים ישראלית ראשונה מסוגה.

אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. מחוברת לשטח. צילום: Jesse Korman (תמונת פרופיל פייסבוק)
אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. צילום: Jesse Korman (תמונת פייסבוק)

קשה שלא לשפשף את העיניים בהשתאות אל מול הראייה הלקויה כל כך של אקדמאית עתירת זכויות, שפילסה דרך חשובה ומשמעותית עבור התנועה הפמיניסטית הישראלית. קמיר קובלת על כך שנשים אקטיביסטיות בוחרות מאבקים שאינם "נשיים" באופן מובהק להשקיע בו את זמנן. אך הגדרתה של קמיר למאבק פמיניסטי הוא צר במיוחד: לפי גישתה, רק מאבקים שבאופן ישיר דורשים את זכויותיהן של נשים, כמו המחאות ששטפו את הארץ בשבוע האחרון, נחשבים. אך מה בנוגע למאבקים שנוגעים לחייהן של עשרות אם לא מאות אלפי נשים בארץ, שמובלים על ידי נשים ובשביל נשים?

החברה הישראלית מתעצבת מחדש בשנים האחרונות לא רק בזכות תנועת metoo#, שקמיר מזכירה במאמרה, אלא בזכות מאבקים חברתיים שאור הזרקורים אוהב פחות ונוגעים לחצר האחורית של ישראל: המאבק לדיור ציבורי מובל מזה שנים על ידי נשים אקטיביסטיות, ומוטביו העיקריים הן נשים עניות מהפריפריה. רק בשבוע שעבר, פורסם פוסט בדף הפייסבוק של פורום הדיור הציבורי, שבו נכתב, "אנו רוצים להזכיר לכולם, שעד לפני שנתיים, אישה מוכה שנאלצה לצאת מדירה ציבורית למקלט בגלל שבן זוגה הכה אותה, איבדה את הזכות שלה לדיור ציבורי, ואת כל הזכויות שלה על הדירה שהיא חיה… בזכות המאבק של פעילות הדיור הציבורי, מצב זה תוקן, והיום נשים מוכות זוכות לשמור על הזכאות שלהם לדירה ציבורית ועל הזכויות שלהן."

קשה גם לא להתייחס למאבק הסיזיפי והבלתי מתפשר של אקטיביסטים ואקטיביסטיות מזרחים לחשיפת אחת העוולות הגדולות שידעה המדינה – היעלמותם של המוני ילדים שנחטפו ממשפחותיהם ומעולם לא שבו. עדויותיהן הכואבות של אמהות יוצאות תימן, מזרח ובלקן, שעד היום מחכות לילדיהן, הוצפו בזכות גברים ונשים, שזכו להתעלמות מ"פמיניסטיות מקצועיות" רבות במקרה הטוב ולקיתונות של בוז מצד הממסד במקרה הרע. ובימים אלה, כשעובדים סוציאליים – או ליתר דיוק, עובדות סוציאליות – שובתות מעבודתן בשל תנאי עבודה מחפירים, שוב אפשר לשאול: האם לא מדובר במאבק פמיניסטי בבירור?

אותן נשים שקמיר אינה רואה בהן "פמיניסטיות מקצועיות", הן נשים שקמות כל בוקר מזה שנים למאבקים שמתקיימים בלי תמיכה כלכלית, חברתית ופוליטית ולו הקטנה ביותר

אם נשאל את אורית קמיר, כנראה שתשובתה לשאלה תהיה שלילית. אבל אותן נשים, שקמיר אינה רואה בהן "פמיניסטיות מקצועיות", הן נשים שקמות כל בוקר למאבקים שמתקיימים מזה שנים בלי תמיכה כלכלית, חברתית ופוליטית ולו הקטנה ביותר. בלי תמיכה ממסדית. ובלי תמיכה – חשוב לציין – של פוליטיקאיות בכירות, שאמנם מובילות מאבקים חשובים ביותר עבור נשים, אבל מתעלמות באופן שיטתי מקולותיהן של נשים מהפריפריה. הנשים שאינן "פמיניסטיות מקצועיות" הן נשים שקמות כל בוקר לא רק למאבקים "גדולים", אלא למאבק בסיסי על הישרדות, על שכר הדירה, על שירותי בריאות ציבוריים, על טיפול בילדים, וכן – גם על הגנה של נשים מפני אלימות, גם אם מדובר במאבק על ביטחונן של נשים בדרכים שלא נראות לקמיר משמעותיות במיוחד.

במחי מאמר קצר, מבטלת קמיר את חשיבותם של מאבקים פמיניסטיים רבים מספור שמובילות אותן נשים שמגדירות את עצמן מזרחיות, וחרדיות, וערביות. "אני הפמיניסטית הפלסטינית המזרחית הפריפריאלית", כתבה בפייסבוק סמאח סלאימה, "…הגענו לכאן בעמל רב של עשרות שנים ממש לא שקטות, מאז שירקו על אחיות שלי בצומת עם ההפגנה הראשונה נגד רצח נשים בלוד". "אולי אם הנשים האלה ["הפמיניסטיות המקצועיות"] היו מגיעות למשל בהמוניהן לאחת משורת ההפגנות שארגנו אותן נשים "פסיביות" – בדרום תל אביב, בלוד, ברמלה, בגדה, מול בניין העירייה בירושלים… הסולידריות המדוברת הייתה מקבלת משמעות אחרת", כתבה אורלי נוי.

ואם כבר "פמיניסטיות מקצועיות" – היכן תמצא את עצמה ח"כ אורלי לוי, שמחויבותה לזכויות נשים מוכרת וידועה? ואיפה ח"כ שולי מועלם, מהמקדמות הראשיות של החוק להפללת הלקוח בשנים האחרונות? עולה השאלה, האם תקדם קמיר בברכה את השתלבותן של פוליטיקאיות אלה באותה מפלגה נשית שלבה כמה אליה כל כך? לצערי, קשה לי להאמין שהשמטת שמותיהן של פוליטיקאיות אלה נעשה בתום לב. הגדרתה של קמיר ל"פמיניסטיות", כפי שעולה שוב ושוב מהמאמר שלה, היא הגדרה של נשים אשכנזיות שבחרו לעסוק בנושאים ספציפיים במיוחד בכל הנוגע לזכויות נשים – אלימות מינית בפרט – סוגיה חשובות מאוד, כמובן, אך כזו שרחוקה מלהכיל את כלל המאבקים שנשים רבות בישראל – "נשים מן השורה", כפי שקוראת להן קמיר בהתנשאות יוצאת דופן – מתמודדות עמן.

בנובמבר, יצא גיליון של מגזין ה"ניו יורקר", כשעל השער שלו איור ובו חדר מלא בגברים לבנים זחוחים. מבעד לדלת, נכנסות לחדר לצד אוקאסיו-קורטז גם המצטרפות החדשות לקונגרס שאריס דייוידס, שמוצאה אמריקאי ילידי, ואיהאן עומאר, אמריקאית ממוצא סומאלי. פוליטיקאיות אלה זכו בבחירות לא בגלל שהתעלמו מזהויותיהן האתניות – אותן זהויות שקמיר מבקשת להניח בצד כדי להצטרף למאבק כלל-נשי – אלא להפך – נשים אלה נשאו בגאון לאורך כל מערכת הבחירות את הזהויות הללו, ולבסוף איישו דווקא בזכותן עמדות פוליטיות משפיעות.

"מתוק לחלום על סולידריות", מסכמת קמיר בסוף מאמרה. "אם רבות יצטרפו לחלום – הוא יהפוך למציאות", היא מוסיפה. ואני קוראת לאורית קמיר – החלום שלך הוא כבר מזמן המציאות. מוזמנת להצטרף.

שער ה"ניו יורקר", נובמבר 2018
שער ה"ניו יורקר", נובמבר 2018
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טל הרן

    אפשר להירשם לקבל את העוקץ בערבית למייל שלי?
    שוכרן!
    טל

  2. אסתר הרצוג

    ״מפלגת נשים ישראלית ראשונה מסוגה״????? האמנם? איזו מחיקה של פעילות פמיניסטית רבת שנים. להזכירנו: התאחדות נשים עבריות למען שיווי זכויות היתה מפלגת נשים שפעלה שנים רבות לפני קום המדינה והכניסה נציגות לאסיפת הנבחרים. מפלגת ויצו בראשות רחל כגן נכנסה לכנסת הראשונה ב1951 והעבירה את החוק היסודי ביותר למען נשים ונקרא חוק שיווי זכויות לאיש ולאישה. ב-1977 התמודדה מפלגת נשים לכנסת בראשות שושנה אלי גס. ב-1992 התמודדה מפלגת נשים בראשות רות רזניק בבחירות לכנסת. ב-1999 קמה מפלגת נשים בראשותי שבסופו של דבר לא התמודדה בבחירות. בבחירות האחרונות התמודדה מפלגת נשים חרדיות בבחירות לכנסת. גם בבחירות לרשויות המקומיות. התמודדו רשימות נשים. יהודית היבנר עמדה בראש רשימת נשים בעיריית ירושלים, רשימת נשים הכניסה נציגה למועצת אופ אל פאלם לפני שהים לא מעטות. ובבחירות האחרונות נכנסה נציגת רשימת נשים פמיניסטית למועצת עוספיה ונציגת רשימת נשים נכנסה למועצת העיר אשדוד.

    1. רוני גרוס

      "ראשונה מסוגה" לא אומר שלא היו יוזמות ומפלגות נשים קודם לכן. במאמרה של קמיר, היא זו שהציעה מפלגה כזו כחזון אחרית הימים, וכך התייחסתי לכך. המחיקה הסיסטמטית של פעילות נשים היא של קמיר במקור, בנוסף למחיקה שהצבעתי עליה במהלך המאמר.