אייל גולן והזכות השווה לנצל נשים

אייל גולן לא אשם בקבלת הפרס השערורייתית השבוע. האשמה היא בראש ובראשונה של מוסדות הציבור שממשיכים להעניק לו חיבוק ממסדי חם ואוהד – במקרה זה הכנסת ובמקרים אחרים רשויות מקומיות שמזמינות אותו להופיע באירועים ציבוריים רשמיים, שנעשים עבור הציבור, בשם הציבור ומכספי הציבור – הציבור שנשים ונערות מהוות מחצית ממנו. שוב ושוב מוסדות ציבוריים מאדירים איש שלא התנצל ולא לקח אחריות על מעשיו הראויים לכל גינוי. כנסת ישראל היא מוסד ציבורי שאמור לייצג את הציבור, בכלל זה נשים ונערות. ככזה עליו להיות רגיש וקשוב לציבור. לא ראוי שמוסד כזה יחלק פרס ממלכתי – בשם הציבור! – לאיש שהודה במעשים לא הולמים ופוגעניים בכל קנה מידה. הענקת פרס מציבה את מקבל הפרס כמודל לחיקוי. האם זהו המודל הנשאף של כנסת ישראל?

ואחרי שנקודה זו הובהרה, אפשר להתפנות לדון בגילויי הגזענות והמיזוגיניה שצפו בדיון הציבורי על עצם הענקת הפרס. מחד, מדהים היה לראות כמה קשה לקבוצות מסוימות להתנגד למתן פרס לאייל גולן מבלי להתגזען על מוצאו המזרחי. מאידך, מדהים היה לראות קבוצות אחרות שבשם המאבק בגזענות או בשם מזרחיות מדומה, מכשירות ניצול ופגיעה בנערות. כאילו שהתנגדות לגזענות כלפי מזרחים והתנגדות לאלימות כלפי נשים אינן עולות בקנה אחד. כמה קשה לומר: גם זו וגם זו תופעות פסולות שיש לעקור מהשורש, ובשתיהן עלינו כחברה להיאבק?

גם במקרה זה, כרגיל בכל הנוגע לאמנים מזרחים, הגזענות האשכנזית המוכרת, הישנה וה(לא) אהובה, הרימה את ראשה. לא פעם הביקורת על הענקת הפרס הייתה נגועה בגזענות – בשלל כינויים ושמות תואר גזעניים, מיותרים ולא ענייניים – כלפיו, כלפי ח"כ נאוה בוקר שבחרה להעניק לו את הפרס, כלפי חברי מרכז הליכוד שהזמינה לטקס, וכלפי קהל מעריציו ואוהדיו של גולן, שלא ברור כיצד הם בכלל רלוונטיים לדיון. גם על אלו שיודעים (ויודעות) להתנסח תוך שימוש מדוקדק בכללי הפוליטיקלי קורקט, ניתן היה להיווכח בסלידה המיוחדת שנשמרה למקרים כאלה, סלידה שככל הנראה לא הייתה מופיעה בעוצמה כזאת אילו היה הפרס היה ניתן לאמן אשכנזי. לאלו ולאלו אני אומרת בפשטות – זה אפשרי. אפשר להתנגד למתן פרס לאייל גולן גם מבלי להתייחס לאיכות המוזיקה שלו ואפשר להתנגד באותו אופן ובאותה עוצמה גם למתן פרס לאמן אשכנזי שנורמות ההתנהגות שלו פסולות.

מהצד השני, עומדים אלו שהמאבק בגזענות כלפי מזרחים עיוור אותם. טיעון רווח מצדם הוא ש"כשאמנים אשכנזים עשו כאלו דברים התייחסו אליהם בסלחנות". אמנם, יש לא מעט צדק בטענה הזאת. חבורת לול עדיין נחשבת אייקון תרבותי בישראל, על אף ההתנהגויות הפוגעניות כלפי נערות המיוחסת לחבריה האשכנזים עטורי השבחים והפרסים. אך את העבר לא ניתן לשנות, והעובדה שעוול התרחש בעבר אינה מהווה הצדקה להמשך העוול בהווה או בעתיד. מה שכן, אפשר ללמוד מהעבר להווה ולעתיד, ולא לחזור על טעויות העבר ולהעניק פרסים לאמנים – מוצלחים ככל שיהיו – שהתנהלו באופן בזוי ופוגעני.

יתרה מזאת, תיקון עוולות העבר שבו התרבות האדירה אמנים שהם גברים אשכנזים פוגעניים אין משמעו האדרת אמנים שהם גברים מזרחים פוגעניים. בשני המקרים הגזענות היא עוול משני, והתמקדות בה מתעלמת מהעוול המרכזי שנעשה – כלפי הנערות והנשים שנוצלו. לא ניתן לתקן את עוול הגזענות באמצעות העמקת עוול האלימות המינית. שוויון הוא לא האפשרות השווה של אמנים גברים אשכנזים ומזרחים לנצל נערות ונשים. אלו הם אינם לא שוויון וצדק, אלא רק רצון להצטרף למחוללי העוולות וליהנות מאותן פריבילגיות פסולות. לא זו בשורת השינוי שהמאבק המזרחי מביא איתו. לא ולא. כמזרחית אני מתביישת ב"פעילים מזרחים" שמעוותים את המאבק ומכשירים בשמו ניצול נערות, בדיוק כשם שאני מתביישת בח"כ נאוה בוקר, אישה מזרחית שמנצלת את מעמדה כדי לתת חיבוק ממסדי לאייל גולן. זה לא שוויון. "שוויון" אינו מתן אפשרות שווה לקבוצה הגמונית לנצל קבוצה אחרת. שוויון הוא עקירה מהשורש של תופעות ניצול – גם המאבק המזרחי וגם המאבק הפמיניסטי יסכימו על כך. שוויון הוא קודם כל הזכות של כל נערה ונער, גבר ואישה, לחיות בביטחון ולא ליפול קורבן לניצול ואלימות. וכנגזרת, שוויון הוא יחס וטיפול מחמיר בכל מי שפוגע בזכות הזאת.

טיעון מקביל הוא של הוא "אם הוא היה אשכנזי לא היו עושים עניין". ובכן, אני אופטימיסטית ונוטה להאמין שהתקדמנו, ושבואכה העשור השלישי של המאה ה-21 החברה בישראל מוקיעה אלימות מינית לכשעצמה, ללא קשר לזהותו של המחולל אותה. ובכל זאת, יש משהו בטיעון הזה. בכנסת ישראל שאירחה את גולן והעניקה לו פרס, חברים שלושה גברים אשכנזים שתלויות נגדם עדויות על אלימות מינית ברמות שונות. כולם, אגב, רכבו על הגל והתבטאו לאחרונה נגד אלימות כלפי נשים. אירוני משהו. אך שוב, המאבק לא נועד על מנת שאפשר יהיה "לוותר" ו"להחליק" לגברים מזרחים כמו שמוותרים לגברים אשכנזים – ויתור שהוא על גבן של נשים ונערות, אשכנזיות ומזרחיות. המאבק הוא למען מצב תקין שבו כל הגברים שמטרידים ותוקפים – אשכנזים, מזרחים, יהודים, ערבים, ועל אחת כמה וכמה דמויות ציבוריות, בטח ובטח חברי כנסת – לא מקבלים בו שום הנחות. אי אפשר למגר את הגזענות ולשלול את הפריבילגיות האשכנזיות במחיר של פגיעה בנערות ונשים.

אז שוב, למי שעדיין מתקשה: אפשר להתנגד לחיבוק הממסדי לאייל גולן, ובו זמנית להתנגד לגזענות כלפיו וכלפי מזרחים בכלל. אין סתירה בין המאבק בגזענות כלפי מזרחים (ומזרחיות, חשוב להזכיר) לבין המאבק באלימות מינית. להפך, הם הולכים יד ביד. העוול החברתי הנמצא בבסיס שני המאבקים, ושאותו הם שואפים לתקן, הוא החלשה וניצול של קבוצה אחת על ידי קבוצה אחרת, הגמונית. אי אפשר לתקן את העוול החברתי הזה באמצעות העמקה שלו.

אור סרי היא מתכננת תהליכי שיתוף ופעילה חברתית. לשעבר הייטקיסטית ומנהלת מדיניות מגדרית בעיריית תל-אביב-יפו