של מי הקינה הזאת

ההחלטה להוריד מלוח השידורים את תוכניתו של ירון לונדון בערוץ 10 ("לונדון את קירשנבאום") עוררה תגובות צפויות למדי בקרב קהל מסוים. מאחר שלונדון הוא אושיה טלוויזיונית מאז הקמתה של רשות השידור בישראל ועד ימינו, יותר מיובל שנים, והוא מזוהה עם "ארץ ישראל היפה" (דמותו של ירון זהבי, מנהיג חסמב"ה, מבוססת על שמו), היו מי שהכריזו, בפעם האלף, שגנבו להם את המדינה. כך, למשל, עמיקם רוטמן, איש רשת ב', כתב ללא שמץ של מודעות עצמית כי "ארצי מולדתי הולכת פייפן", כמאמר השיר, וגינה את תהליכי האיבגיזציה והברדוגיזציה בתקשורת, כלומר השתלבותם של הפרשן יעקב ברדוגו והעיתונאי אמיר איבגי בגלי צה"ל. (כדאי לשים לב לכך שחילופי הגברי הללו, כפי שציינה שירה אוחיון, לא כוללים נשים ערביות, מזרחיות, יוצאות אתיופיה או בריה"מ, כך שנראה כי, שוב, גברים החליטו לשבץ גברים בלוח השידורים).

כמו בהמשך לקינתו של רוטמן על מולדתו האבודה, עמותת "סיכוי", שפועלת לשוויון ושותפות בין יהודים לערבים בישראל, פרסמה בעמוד הפייסבוק תמונה של לונדון ובתחתיתה הכיתוב "ההפסד כולו שלנו" בעברית ובערבית. זאת, לאור הצטיינותה של התוכנית בייצוג מרואיינים/ות ערבים/ות, לפי תוצאות המוניטור שמפעילה העמותה. ראשית, לצד הפרגון הראוי לתוכניתו של לונדון בגין הבחירה להעלות את ייצוג הערבים/ות בתוכנית, האם לא ראוי לשאול מה טיבו של אותו ייצוג ערבי מוגבר? לעתים לא רחוקות, לונדון דיבר באדנותיות ובוז כלפי מרואיינים/ות ערבים/ות, כך שהאפקט שמשיג אותו ייצוג נכסף הוא למעשה שימור ושעתוק של תפיסות מתנשאות ומדירות ביחס לציבור הערבי, במקום דיאלוג ושיח ציבורי פתוח ובגובה העיניים. ואולם, הפרגון של "סיכוי" ללונדון הנו גורף ונעדר ביקורת כלפי יחסו לערבים/ות; מבחינתם, ייצוג הוא ייצוג.

שנית, נשאלת השאלה מי הוא אותו קולקטיב מדומיין שעומד מאחורי אותו "הפסד שלנו" שבשמו מפרסמת העמותה את דבריה? וכאשר רוטמן מדבר על "הלכה לי המדינה" בעקבות הורדת התוכנית, על המדינה של מי הוא בעצם מדבר? כידוע, לונדון ניצל לא אחת את הבמה התקשורתית המרכזית שבה הוא נמצא, כמו גם בזירות אחרות, על מנת להכחיש את חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, ובכלל הביע התנשאות חוזרת ונשנית כלפי המאבק המזרחי. סביר להניח אם כן שציבור מזרחי משמעותי לא מרגיש שהוא חלק מה"ההפסד של כולנו", ושהוא לא מרגיש ש"הלכה לי המדינה", בעקבות הורדת התוכנית. אם כך, מדובר בדיבור הגמוני-אשכנזי, המניח שהערכים של קבוצה מסוימת הם הערכים שעל כולנו כחברה לדבוק בהם, בין היתר באמצעות תוכניתו "האיכותית", כהגדרת עמותת "סיכוי", של לונדון. ומה באשר למאבקים אחרים נגד גזענות ולתיקון בחברה הישראלית, או להגדרות אחרות של "איכות" תקשורתית? כנראה שהם מחוץ לקולקטיב המדומיין של רוטמן ו"סיכוי".

הקביעה כי לונדון הוא מגיש "איכותי" ושוחר ייצוג ערבים/ות, הולמת להפליא את מאמרו הקולע של איתמר טהרלב "הברית האשכנזו-פלסטינית". כפי שהמשיג זאת טהרלב, הפלסטינים בהקשר הזה הם הקדושים אשר באמצעות ייצוגם ירון לונדון מכונן כדמות נאורה, אשר ברוב חסדה מאפשרת לערבים/ות להתארח בתוכניתו. במקביל, לונדון מתייחס למאבק המזרחי כאל טמא שאין לתת לו במה ראויה בלוח השידורים. כך, ההפרד ומשול בין המאבקים נמשך, ובעיקר משעתק את תדמיתו (הכוזבת) של איש תקשורת אשכנזי כמופת של שמאל שוויוני.

לעתים קרובות נשאלים/ות הפעילות/ים במאבק המזרחי מה דעתנו על "איחוד מאבקים". לא אחת אני עונה "תלוי באילו תנאים", והתנאי הוא מבחינתי שנדבר על הפיל האשכנזי במרכז החדר. כאשר עמותה יהודית-ערבית בוחרת לפרגן לאדם אשר עוד מימי ביזויו של הזמר ניסים סרוסי (מעניין שהראיון המדובר "נעלם" מארכיון הערוץ הראשון, וכיום לא ניתן להשיגו) ועד ימינו מתנהל בצורה אדנותית וגזענית, המסר למזרחים/ות הוא ברור – אתם לא במפת הצדק של השמאל, הישארו בחוץ.

לפני כשנה, אתר "שיחה מקומית" פרגן לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, על כך שהגיע לאירוע תמיכה בתיאטרון היהודי-ערבי ביפו, וניגן שם בחלילית. העובדה שחולדאי חתום על סגירת בית הספר "קדמה" בדרום תל אביב, ומתעמר על בסיס קבוע בתושבי שכונות מזרחיות בעיר, נעלמה ככל הנראה מעיני עורכי האתר, אשר כמו "סיכוי" מתיימר לקדם צדק בחברה הישראלית. באופן דומה, "סיכוי" סבורה שיש לפרגן לירון לונדון, ללא שמץ של ביקורת בתגובה לגזענותו כלפי מזרחים. אין ספק שאם חולדאי ולונדון היו מתנהלים באופן דומה כלפי ערבים או מבקשי מקלט, "סיכוי" ו"שיחה מקומית" היו מהראשונים לגנותם, ובצדק, ואולי אף להגדירם אנשי ימין קיצוני. אבל כנראה שביחס למזרחים הרשות נתונה, לו רק השניים, סוג של אדוני הארץ מפא"יניקים, מואילים בטובם לזרוק עצם לאג'נדה של "דו-קיום". למרבה הצער, מדובר בדפוס המאפיין את השמאל הישראלי מזה שנים רבות, והתמיכה הקלושה של הציבור המזרחי במחנה זה היא בהתאם לכך.

לסיום, ראוי בעיני לחדד את הנקודה הזאת: לאליטה האשכנזית-שמאלית בישראל יש אינטרס לדבר על "אזרחות שווה" בין יהודים לערבים (כפי שמקדמות בפעילויותיהן עמותות דו-קיום שונות) בזירות כגון תוכניתו של לונדון, בג"צ, האקדמיה ועוד, וזאת בתמורה להשתקת הנכבה הפלסטינית והמאבק המזרחי. הן הנכבה והן הדיכוי המזרחי, כפי שנוח לפעמים לשכוח, מהווים שני גורמים מרכזיים בכינונה של אליטה זו. דינמיקה זו יצרה את מה שטהרלב הגדיר באופן חד "הברית". באופן דומה, הימין האשכנזי-רוויזיוניסטי כרת בתורו סוג של ברית עם מזרחים, מימי נאומו המפורסם של מנחם בגין בכיכר, והדבר מתבטא בזירות כגון התנחלויות רווחה, מרכז הליכוד, ועדי עובדים, מינויים פוליטיים ועוד. לשני הציבורים, הערבי והמזרחי, יש אפוא אינטרסים מסוימים בפעולה משותפת עם האליטות האשכנזיות "הקלאסיות" של הציונות, אולם המחיר הוא המשך השליטה האשכנזית-ציונית במדינה, משמאל או מימין, המשמרת מצב של כיבוש וסכסוך לאומי מזה, ופריבילגיה אשכנזית בגבולות ישראל מזה.