• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

זה לא הסיפור שלי, חשבתי

ספריו המוקדמים של עמוס עוז הציגו בפניי ישראליות אידאלית, נכספת, שעבור ילדה ממוצא תימני מפרבר של תל אביב נדמתה בלתי ניתנת להשגה. רק מאוחר יותר הבנתי שגם הוא עצמו השתוקק להרגיש שייך
איילת צברי

ההודעה על מותו של עמוס עוז בשבוע שעבר בגיל 79 הכתה אותי ביגון ובתדהמה. תדהמה, כי בדמיוני הוא נשאר צעיר וחסון יותר מכפי שהיה באמת. בכל התמונות הוא נראה תמיד בריא ואיתן – התגלמותו הנצחית של הצבר יפה הבלורית והתואר של בני דורו.

עמוס עוז היה אהבת נעוריי הספרותית הראשונה. הייתי נערה צעירה כשמצאתי בספרייה בבית הוריי את ספרו, "ארצות התן", קובץ סיפורים שפורסם ב-1965, כשעוז היה בן 26. הספר ריגש אותי עמוקות. נסחפתי אחר תיאור החיים בקיבוץ, נשביתי באווירה המלנכולית שהייתה שזורה בספר, נפעמתי מיופייה של השפה. עוז היה צעיר אז, וכתיבתו הייתה לירית וציורית יותר מבכתביו המאוחרים, ואני התאהבתי בו עד כלות. קראתי את הספר פעם אחר פעם, לאטתי שורות מסיפוריו בתקווה שהווירטואוזיות שלו תדבק בי. בסיפוריי חיקיתי את סגנון הכתיבה העשיר שלו, מנסה ליצור את אותה אווירה נוגה וגועשת. התחלתי לכתוב סיפורים המתרחשים על רקע הקיבוץ, על אף שלא היה לי שום ידע אישי על החיים שם. הנימה הביקורתית שבה כתב עוז על תנועת הקיבוץ נעלמה מעיני; הקיבוץ ריתק אותי והחיים בו הפכו למשאת נפש. "ארצות התן", וספריו הבאים של עוז, הציגו בפניי ישראליות אידאלית, נכספת, ישראליות אליה שאפתי להשתייך, ישראליות שעבור ילדה ממוצא תימני שגדלה בפרבר של תל אביב, נדמתה זרה, בלתי ניתנת להשגה.

בתיכון קראתי את "מיכאל שלי" ונסערתי מהזיותיה וסיוטיה של חנה גונן, מהזרות והפגיעות שלה. נסחפתי אחר התיאורים הליריים והתרשמתי מיכולתו של עוז לכתוב רומן שלם מנקודת מבט נשית (40 שנה לאחר מכן, בהקדמה למהדורה המחודשת של הספר, עוז עצמו הודה שלא היה מעז לנסות זאת היום). כילדה שאיבדה את אביה בגיל צעיר ומצאה נחמה בכתיבה, השורה הראשונה של "מיכאל שלי" עוררה בי תחושת הזדהות עמוקה: ״אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.״ זאת עדיין אחת השורות הראשונות האהובות עליי ביותר.

עמוס עוז בחולדה, 1965. צילום: משה פרידן / לע"מ
עמוס עוז בחולדה, 1965. צילום: משה פרידן / לע"מ

ככל שלמדתי על עוז יותר, אהבתי אליו גברה. כנערה שרק התחילה לגבש דעות פוליטיות, מצאתי השראה בדעות השמאלניות הנחרצות שלו. גיליתי שהוא חי בערד המדברית – כמה אקזוטי! – שהוא כחול עיניים ויפה תואר. בגיל 17, כשביקרתי לראשונה בערד, צעדתי ברחובותיה המאובקים, הרחובות שבהם הוא צעד, נשמתי לקרביי את אוויר המדבר היבש וייחלתי שייקרה בדרכי.

ספריו של עוז עברו איתי מבית אמי לדירתי הראשונה בקיבוץ צפוני עם חבר יפה תואר וכחול עיניים. צירוף מקרים? ואז, כעבור מספר שנים, כשעברתי לגור בוונקובר, קנדה, תרתי אחר תרגומים לספריו בחנויות הספרים בעיר בשביל בן הזוג הקנדי – הייתה זו דרך להכיר לו, כך חשבתי, את המקום ממנו באתי.

זאת לא הייתה אשמתו של עוז שהאהבה שלי אליו חלפה. אחרי הכל, התפכחות ופרידה מגיבורי נעורינו הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות. עוז עצמו עבר תהפוכות רעיוניות כנער, כשזנח את האידאולוגיה הרביזיוניסטית שעל ברכיה צמח וחבר אל השמאל הציוני. כשבגרתי ופיתחתי זהות מזרחית, הבנתי שלא נכללתי באותה ישראליות נחשקת עליה כתב עוז בספריו. זאת הייתה תובנה מטלטלת, קשה. קראתי בעיניים חדשות את ספריו של עוז, והתקוממתי על הייצוג הסטראוטיפי של דמויות מזרחיות בספריו המוקדמים. ייחלתי לספרים שהדהדו את החוויה שלי ושל משפחתי. עייפתי מהקנון הישראלי שעוז היה מחלוציו ומרדתי בו. חיפשתי ומצאתי קולות אחרים שדיברו אליי, סופרים כסמי מיכאל, אלי עמיר ורונית מטלון. התחלתי לכתוב, ואז גם לפרסם, סיפורים מזרחיים משלי.

כשבגרתי ופיתחתי זהות מזרחית, הבנתי שלא נכללתי באותה ישראליות נחשקת עליה כתב עוז בספריו. זאת הייתה תובנה מטלטלת, קשה

במבט לאחור, ייתכן שתהליך ההתרחקות מעוז נבע בחלקו מתחושת אשמה קלה, לא רציונלית. בראיונות, עוז דיבר באריכות על מסירותו חסרת הפשרות לשפה העברית, בעוד אני, שפעם חלקתי אתו את אותה אהבה טוטאלית, בחרתי לנטוש את העברית לטובת שפה זרה. הייתה זאת תחושת אשמה דומה שחשתי כלפי אבי המת (שאגב, היה יליד אותה שנה כעוז), משורר חובב שהיה כרוך גם הוא אחר העברית. הרגשתי שאכזבתי אותם, שבגדתי באהבת נעוריי. התביישתי להודות שמצאתי חופש באנונימיות של האנגלית, בקלילות שלה, בהיעדר המטען וההיסטוריה המשותפת.

כש"סיפור על אהבה וחושך" יצא ב-2002, לא רציתי לקרוא אותו, למרות ההצלחה המסחררת לה זכה בישראל ובעולם. יכול להיות שאי הרצון שלי נבע בחלקו ממה שעשה עוז לאחר פרסום הספר, כששלח עותק בערבית למרואן ברגותי בכלא. המעשה עורר סערה ציבורית וגרר ביקורת נוקבת מישראלים רבים. המחווה עצמה לא הטרידה אותי – הקריאה לדו-שיח עם מנהיג פלסטיני הייתה יפה בעיני – אבל בהקדשה לברגותי עוז כתב: "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו. אני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו טוב יותר, כפי שאנחנו משתדלים להבין אתכם.״ הספר תיאר את ילדותו של עוז בירושלים במשפחה מזרח-אירופאית משכילה שהיו לה קשרים עם כמה מהדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של ישראל, ואת חייו בקיבוץ חולדה. זה לא הסיפור שלי, חשבתי.

עוז, 2005. צילום: Michiel Hendryckx, CC BY 3.0
עוז, 2005. צילום: Michiel Hendryckx, CC BY 3.0

הדבר הראשון שעשיתי כששמעתי על מותו היה לרכוש את "סיפור על אהבה וחושך". כצפוי, הספר כתוב נפלא, מלא בהומור, רגש ותבונה.

לא ידעתי שעוז בעצמו הרגיש זר, שהוא כמה להיות פחות ירושלמי, פחות חיוור וכחוש, ויותר קיבוצניק. שהשתוקק להרגיש שייך

ב"ממה עשוי התפוח?", ספר שיחות בין עמוס עוז לעורכת שלו, שירה חדד, הוא מספר שבחר בשם המשפחה עוז כשעזב את ביתו ומשפחתו ועבר לקיבוץ, בגיל 14, בגלל שעוז ואומץ היו התכונות להן נזקק. לא ידעתי שעוז בעצמו הרגיש זר, שהוא כמה להיות פחות ירושלמי, פחות חיוור וכחוש, ויותר קיבוצניק – שרירי, שזוף, תמיר – שהוא השתוקק להרגיש שייך. השם הפך לנבואה שהגשימה את עצמה, כי עוז היה סופר אמיץ ואדם אמיץ. כסופרת, למדתי ממנו להתרחק מאזור הנוחות שלי, להעז לכתוב בכנות על הבית והתרבות שלי, לשאוף לדיוק ויופי. מעוז למדתי גם להילחם על אמונותיי ודעותיי, לא לפחד להשמיע אותן. עוז תמך באופן עקבי ופומבי בפתרון שתי המדינות, היה אחד ממייסדי שלום עכשיו ותמך במפלגת מרצ. בערוב ימיו הוא סירב להופיע באירועים של משרד החוץ בשגרירויות ישראל כמחאה על מדיניות הממשלה. לא תמיד הסכמתי אתו, אבל הערצתי את התעוזה והדבקות שלו.

רק לאחר מותו גיליתי שמאחורי הקלעים עוז גם תמך וחיזק סופרים וסופרות צעירים. בימים האחרונים רבים מהם העלו לרשתות החברתיות מכתבים מעודדים שעוז שלח להם בצעירותם. לו הייתי אמיצה מספיק לכתוב לו כנערה, הוא ודאי היה נדיב ולבבי גם אליי.

בראיון ששודר כחודשיים לפני מותו בחדשות כאן 11, עוז אמר: "ברור לי לגמרי שהבשורה לא צריכה לבוא עכשיו מפי זכר אשכנזי פריבילגי זקן מהתקופה של הבלורית והתואר. אני חושב שבשורה צריכה לבוא מנשים ואנשים יותר צעירים, רקע שונה מאוד מהרקע שלי. אני כבר מדבר עשרות שנים, הגיע הזמן שידברו אחרים."

אני צופה בו עכשיו על מסך המחשב שלי, פחות חסון מכפי שזכרתיו, סימני הזקנה והמחלה על פניו היפות שוברי לב, אבל ניצוץ החריפות עוד מבהיק בעיניו, ואני אסירת תודה לעמוס עוז על שהותיר לנו לא רק את מורשתו הספרותית, אלא גם את המילים הנדיבות ומלאות התקווה הללו.

איילת צברי היא סופרת. המאמר הופיע לראשונה באנגלית באתר "Foreign Policy" ותורגם עבורנו על ידי המחברת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    ובכן, סופרת הכותבת בפוריין פוליסי, יש לנו פה בעיה קטנה. לנו, כלומר לך ולי. לך בגלל הבורות המוזרה שאת מגלה, ולי בגלל שקואליציה מוזרה משכפלת אותך במיליונים, בחיי.

    'ארצות התן', כמו גם 'מקום אחר' הם התקפות יעילות להפליא על הקיבוץ כמוסד, כחברה, ככל דבר שהוא. הן עוסקות באופן ישיר ומחויב *בפירוק* הקיבוץ: לא מתארות את הפירוק, חלילה, אלא מבצעות אותו. עמוס עוז, כדי שיהיה ברור, היה כל דבר פרט למה שדמיינת אותו.

    הדברים האלו ידועים כל כך, שקשה להאמין שהוא היה אהבת נעורים שלך. ואם כן, אוי לאהוביך האחרים, או אהובותיך, או מה שלא יהיה. אם ציונות היא קבוצה סוציולוגית, עמוס עוז היה אנטי-ציוני, ומטעם זה בדיוק נזקק לעוז: בצעירותו, הוא היה החתרנות האנטי-קיבוצניקית בהתגלמותה. בבגרותו, עבר משנאה לאירוניה לועגת, בעיקר כשדיבר על הותיקים, אלו שידעו את מרקס יותר טוב ממרקס, כלומר ציטטו את לוקאץ.

    אין לגזור מזה על אנטי ציונות ראויה שהתקיימה בו. אמנם החרים את כנסי משרד החוץ, אבל נימק זאת בכך שנמאס לו שקוראים לו בוגד. ומאידך, הקפיד להסביר שאין לו שום כוונה לחיות תחת רוב ערבי. שימי לב לעניין הפעוט הזה, כי המשמעות מחרידה מכדי להכיל: הוא היה לאומי. כמו סמוטריץ', כמו אריה אלדד, כמו בן גוריון, וממש לא כמוך, אני משער. לאומי שוחר שלום, אכן. לאומי שרדיפת השלום שלו עיוורה אותו למראות הזוועה של המבנים שקמו מעבר לגבול ולקו התלם, בוודאי. ועדיין, הוא לא רק שהיה מהאדיוטים שחושבים שכל הבעיה היא ב 67', ואילו 48 בעצם מוצדקת, אלא השתתף בהנעה של אותו כיבוש שעליו רצה לוותר, ההוא מ 67', ונטל בו חלק בכל זאת, כדי להגן על המעט שהושג ב 48'.

    לעיוניך, קבלי נא את פקודת היום של עוצבת הפלדה, הישר מויקיפדיה. היא אכן הוקראה על ידי ישראל טל, אבל נוסחה ונכתבה על ידי עמוס עוז.

    "חיילי עוצבת הפלדה: ניתן האות! היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהונף בידי התוקפן המצרי. שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האויב. לא ששנו אל הקרב הזה. האויב רצה בו, האויב פתח בו והאויב יקבלנו אחת אפיים. נזכור: זו הפעם השלישית הונף עלינו הפגיון המצרי. זו הפעם השלישית שגה האויב באשליה המטורפת: לראות את ישראל כורעת על ברכיה. בדם, באש ובברזל נעקור מליבו את המזימה הזאת. נזכור עוד: אין לנו מלחמה באזרחי מצרים. איננו חומדים את אדמתם ואת רכושם. לא באנו להחריב את אדמתם ולא לרשת אותה. אנחנו מזנקים כדי למעוך את ריכוזי הכוח שהתכוונו לאיים על שלומנו. אנחנו מזנקים כדי לעקור מציריהם את שערי ההסגר המצרי. אנחנו מזנקים כדי למגר את משימת ההשמדה. היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת הפלדה. והארץ תרעד תחתיה."

    1. חזי חזזית

      "מראות הזוועה" של המבנים מעבר לקו הירוק?

      הזוועה?

      1. סמולן

        אנשים כבר לא קוראים? הפוסט מבוסס על אי-קריאה בעוז, ואתה כותב בלי להכיר את ההספד של דיין על רוטנברג. מכל מקום, מדובר במבנים הפוליטיים שקמו מחוץ לגבולות ישראל דה-פאקטו, כלומר מבנים פוליטיים פלסטיניים. וכן, לא כיף שם.

    2. דפנה

      מה בדיוק אתה לא אוהב בפקודת היום שנוסחה, לדבריך, על ידי עמוס עוז?

  2. דפנה

    מאמר יפה ומרגש.