זה לא הסיפור שלי, חשבתי

ההודעה על מותו של עמוס עוז בשבוע שעבר בגיל 79 הכתה אותי ביגון ובתדהמה. תדהמה, כי בדמיוני הוא נשאר צעיר וחסון יותר מכפי שהיה באמת. בכל התמונות הוא נראה תמיד בריא ואיתן – התגלמותו הנצחית של הצבר יפה הבלורית והתואר של בני דורו.

עמוס עוז היה אהבת נעוריי הספרותית הראשונה. הייתי נערה צעירה כשמצאתי בספרייה בבית הוריי את ספרו, "ארצות התן", קובץ סיפורים שפורסם ב-1965, כשעוז היה בן 26. הספר ריגש אותי עמוקות. נסחפתי אחר תיאור החיים בקיבוץ, נשביתי באווירה המלנכולית שהייתה שזורה בספר, נפעמתי מיופייה של השפה. עוז היה צעיר אז, וכתיבתו הייתה לירית וציורית יותר מבכתביו המאוחרים, ואני התאהבתי בו עד כלות. קראתי את הספר פעם אחר פעם, לאטתי שורות מסיפוריו בתקווה שהווירטואוזיות שלו תדבק בי. בסיפוריי חיקיתי את סגנון הכתיבה העשיר שלו, מנסה ליצור את אותה אווירה נוגה וגועשת. התחלתי לכתוב סיפורים המתרחשים על רקע הקיבוץ, על אף שלא היה לי שום ידע אישי על החיים שם. הנימה הביקורתית שבה כתב עוז על תנועת הקיבוץ נעלמה מעיני; הקיבוץ ריתק אותי והחיים בו הפכו למשאת נפש. "ארצות התן", וספריו הבאים של עוז, הציגו בפניי ישראליות אידאלית, נכספת, ישראליות אליה שאפתי להשתייך, ישראליות שעבור ילדה ממוצא תימני שגדלה בפרבר של תל אביב, נדמתה זרה, בלתי ניתנת להשגה.

בתיכון קראתי את "מיכאל שלי" ונסערתי מהזיותיה וסיוטיה של חנה גונן, מהזרות והפגיעות שלה. נסחפתי אחר התיאורים הליריים והתרשמתי מיכולתו של עוז לכתוב רומן שלם מנקודת מבט נשית (40 שנה לאחר מכן, בהקדמה למהדורה המחודשת של הספר, עוז עצמו הודה שלא היה מעז לנסות זאת היום). כילדה שאיבדה את אביה בגיל צעיר ומצאה נחמה בכתיבה, השורה הראשונה של "מיכאל שלי" עוררה בי תחושת הזדהות עמוקה: ״אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.״ זאת עדיין אחת השורות הראשונות האהובות עליי ביותר.

ככל שלמדתי על עוז יותר, אהבתי אליו גברה. כנערה שרק התחילה לגבש דעות פוליטיות, מצאתי השראה בדעות השמאלניות הנחרצות שלו. גיליתי שהוא חי בערד המדברית – כמה אקזוטי! – שהוא כחול עיניים ויפה תואר. בגיל 17, כשביקרתי לראשונה בערד, צעדתי ברחובותיה המאובקים, הרחובות שבהם הוא צעד, נשמתי לקרביי את אוויר המדבר היבש וייחלתי שייקרה בדרכי.

ספריו של עוז עברו איתי מבית אמי לדירתי הראשונה בקיבוץ צפוני עם חבר יפה תואר וכחול עיניים. צירוף מקרים? ואז, כעבור מספר שנים, כשעברתי לגור בוונקובר, קנדה, תרתי אחר תרגומים לספריו בחנויות הספרים בעיר בשביל בן הזוג הקנדי – הייתה זו דרך להכיר לו, כך חשבתי, את המקום ממנו באתי.

זאת לא הייתה אשמתו של עוז שהאהבה שלי אליו חלפה. אחרי הכל, התפכחות ופרידה מגיבורי נעורינו הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות. עוז עצמו עבר תהפוכות רעיוניות כנער, כשזנח את האידאולוגיה הרביזיוניסטית שעל ברכיה צמח וחבר אל השמאל הציוני. כשבגרתי ופיתחתי זהות מזרחית, הבנתי שלא נכללתי באותה ישראליות נחשקת עליה כתב עוז בספריו. זאת הייתה תובנה מטלטלת, קשה. קראתי בעיניים חדשות את ספריו של עוז, והתקוממתי על הייצוג הסטראוטיפי של דמויות מזרחיות בספריו המוקדמים. ייחלתי לספרים שהדהדו את החוויה שלי ושל משפחתי. עייפתי מהקנון הישראלי שעוז היה מחלוציו ומרדתי בו. חיפשתי ומצאתי קולות אחרים שדיברו אליי, סופרים כסמי מיכאל, אלי עמיר ורונית מטלון. התחלתי לכתוב, ואז גם לפרסם, סיפורים מזרחיים משלי.

במבט לאחור, ייתכן שתהליך ההתרחקות מעוז נבע בחלקו מתחושת אשמה קלה, לא רציונלית. בראיונות, עוז דיבר באריכות על מסירותו חסרת הפשרות לשפה העברית, בעוד אני, שפעם חלקתי אתו את אותה אהבה טוטאלית, בחרתי לנטוש את העברית לטובת שפה זרה. הייתה זאת תחושת אשמה דומה שחשתי כלפי אבי המת (שאגב, היה יליד אותה שנה כעוז), משורר חובב שהיה כרוך גם הוא אחר העברית. הרגשתי שאכזבתי אותם, שבגדתי באהבת נעוריי. התביישתי להודות שמצאתי חופש באנונימיות של האנגלית, בקלילות שלה, בהיעדר המטען וההיסטוריה המשותפת.

כש"סיפור על אהבה וחושך" יצא ב-2002, לא רציתי לקרוא אותו, למרות ההצלחה המסחררת לה זכה בישראל ובעולם. יכול להיות שאי הרצון שלי נבע בחלקו ממה שעשה עוז לאחר פרסום הספר, כששלח עותק בערבית למרואן ברגותי בכלא. המעשה עורר סערה ציבורית וגרר ביקורת נוקבת מישראלים רבים. המחווה עצמה לא הטרידה אותי – הקריאה לדו-שיח עם מנהיג פלסטיני הייתה יפה בעיני – אבל בהקדשה לברגותי עוז כתב: "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו. אני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו טוב יותר, כפי שאנחנו משתדלים להבין אתכם.״ הספר תיאר את ילדותו של עוז בירושלים במשפחה מזרח-אירופאית משכילה שהיו לה קשרים עם כמה מהדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של ישראל, ואת חייו בקיבוץ חולדה. זה לא הסיפור שלי, חשבתי.

הדבר הראשון שעשיתי כששמעתי על מותו היה לרכוש את "סיפור על אהבה וחושך". כצפוי, הספר כתוב נפלא, מלא בהומור, רגש ותבונה.

ב"ממה עשוי התפוח?", ספר שיחות בין עמוס עוז לעורכת שלו, שירה חדד, הוא מספר שבחר בשם המשפחה עוז כשעזב את ביתו ומשפחתו ועבר לקיבוץ, בגיל 14, בגלל שעוז ואומץ היו התכונות להן נזקק. לא ידעתי שעוז בעצמו הרגיש זר, שהוא כמה להיות פחות ירושלמי, פחות חיוור וכחוש, ויותר קיבוצניק – שרירי, שזוף, תמיר – שהוא השתוקק להרגיש שייך. השם הפך לנבואה שהגשימה את עצמה, כי עוז היה סופר אמיץ ואדם אמיץ. כסופרת, למדתי ממנו להתרחק מאזור הנוחות שלי, להעז לכתוב בכנות על הבית והתרבות שלי, לשאוף לדיוק ויופי. מעוז למדתי גם להילחם על אמונותיי ודעותיי, לא לפחד להשמיע אותן. עוז תמך באופן עקבי ופומבי בפתרון שתי המדינות, היה אחד ממייסדי שלום עכשיו ותמך במפלגת מרצ. בערוב ימיו הוא סירב להופיע באירועים של משרד החוץ בשגרירויות ישראל כמחאה על מדיניות הממשלה. לא תמיד הסכמתי אתו, אבל הערצתי את התעוזה והדבקות שלו.

רק לאחר מותו גיליתי שמאחורי הקלעים עוז גם תמך וחיזק סופרים וסופרות צעירים. בימים האחרונים רבים מהם העלו לרשתות החברתיות מכתבים מעודדים שעוז שלח להם בצעירותם. לו הייתי אמיצה מספיק לכתוב לו כנערה, הוא ודאי היה נדיב ולבבי גם אליי.

בראיון ששודר כחודשיים לפני מותו בחדשות כאן 11, עוז אמר: "ברור לי לגמרי שהבשורה לא צריכה לבוא עכשיו מפי זכר אשכנזי פריבילגי זקן מהתקופה של הבלורית והתואר. אני חושב שבשורה צריכה לבוא מנשים ואנשים יותר צעירים, רקע שונה מאוד מהרקע שלי. אני כבר מדבר עשרות שנים, הגיע הזמן שידברו אחרים."

אני צופה בו עכשיו על מסך המחשב שלי, פחות חסון מכפי שזכרתיו, סימני הזקנה והמחלה על פניו היפות שוברי לב, אבל ניצוץ החריפות עוד מבהיק בעיניו, ואני אסירת תודה לעמוס עוז על שהותיר לנו לא רק את מורשתו הספרותית, אלא גם את המילים הנדיבות ומלאות התקווה הללו.

איילת צברי היא סופרת. המאמר הופיע לראשונה באנגלית באתר "Foreign Policy" ותורגם עבורנו על ידי המחברת.