חיילים נגד אקדמיה, צבאי נגד אזרחי

בשבוע שעבר פורסם אייטם במהדורת החדשות של התאגיד תחת הכותרת: תיעוד בלעדי: מרצה באוניברסיטה העברית צועקת על סטודנטית שהגיעה במדים – ׳זה לא הכיתה שלנו׳. כותרת חזקה, מוכנים לדרמה? ובכן, כשמאזינים להקלטה, מגלים שיחה שנוהלה בקול רם בשלבים מסוימים שלה, אמוציונלית; אבל רחוקה מהתיאור הפשטני של "אנשי החדשות" בתאגיד.

לגבי השתלשלות העניינים, קיים ריבוי גרסאות והדיווחים אינם עולים בקנה אחד אלה עם אלה. על פי הכתבה של "כאן", במהלך השיעור "תיאוריות ביקורתיות של תרבות", פנתה סטודנטית פלסטינית לסטודנטית במדי צה"ל והאשימה אותה בכך שהיא שותפה לפשעי מלחמה. החיילת שכנראה לא יכלה לעמוד בעלבון החמור, פנתה בסיום השיעור החליטה לפנות למרצה, ד"ר קרולה הילפריך.

על פי תחקיר שערך פרופ' חיים וייס, מרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון, "במהלך השיעור המדובר התלמידה הפלסטינית לא פנתה אל הקצינה, לא התייחסה למדים שלה ובוודאי שלא העליבה אותה בשום צורה." וייס דיבר עם מספר סטודנטים שהיו בשיעור והעלה את העובדות הבאות:

"במהלך השיעור העוסק בתיאוריות של תרבות הכיתה דנה במאמר של פרויד על "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" המבקש לבחון את הזיקה והקשר בין המרחב הציבורי לזה האישי. כתגובה למאמר התלמידה הפלסטינית טענה כי האלימות של הכיבוש מחלחלת לתוך המרקם המשפחתי הפלסטיני. זה כל מה שהיא אמרה. בדבריה היא לא התייחסה, במרומז או ישירות, לקצינה היושבת בחדר. לאחר השיעור, הקצינה ניגשה לתלמידה הפלסטינית וביקשה לשוחח אתה על דבריה. תגובת התלמידה הפלסטינית הייתה שהיא לא דנה בשאלות של כיבוש עם לובשי מדים. אני מדגיש שהשיחה ביניהן התקיימה לאחר השיעור, ביוזמת הקצינה ושלא בנוכחות תלמידי הכיתה."

על העובדה שהקצינה פנתה בתלונה למרצה לאחר השיעור, אין חולקים. בשיחה שהתקיימה במסדרון בין השתיים, אמרה לה הילפריך בין היתר: "את לא יכולה להיות נאיבית ולהיות כאן במדים ולבקש שיתייחסו אליך כאזרחית, כשאת מבקשת להיות במדים"; בתגובה הסטודנטית עונה: "אני לא נכנסת לפוליטיקה ולא מתעסקת בזה, אני משרתת כדי להגן על תושבי מדינת ישראל"; "את חיילת בצבא ישראל, ויתייחסו אליך בהתאם", אומרת לה הילפריך, ובהמשך מוסיפה: "ישנם אנשים שהחברה האזרחית חשובה להם כמו שהצבא חשוב לך, ואת חייבת לקבל את סדר העדיפויות שלהם, כפי שהם מקבלים ומתעמתים עם סדר העדיפויות שלך".

לא רק הכותרת שנתנו בתאגיד מוטה, הכתבה כולה נוטה לצד של הסטודנטית/חיילת, והאדם היחיד שמרואיין בה (ובאריכות) אינן הסטודנטיות עצמן או המרצה, כי אם פעיל תנועת "אם תרצו" תום ניסני, שבטיפוסיות לחברי התנועה מתאר את "האנטי ציונות ששולטת באוניברסיטה העברית". שלא במפתיע, הארגון הוא זה שאחראי לתיעוד השיחה במסדרון מהקומה העליונה. איך ידעו להיות שם בתזמון המדויק? האם הסטודנטית זימנה אותם? לאורך כל צילום הסרטון, זווית המצלמה לא מאפשרת לראות את הסטודנטית באופן ברור או חלקי, האם כל הפרטים האלו תואמו והוכנו מראש?

בינתיים, האוניברסיטה התנצלה ("האוניברסיטה והמרצה מתנצלות בפני הסטודנטית שחשה פגועה, ונמשיך לפעול למען חיזוק תחושת הבטחון האישי של כל סטודנט וסטודנט”), המרצה כבר מקבלת איומים על חייה ומרצים כמו ד"ר גדי טאוב ששים אלי קרב ומתראיינים באתר מידה על הפוליטיזציה של האקדמיה. מעבר לשאלות בנוגע לאותנטיות של הסרטון, התוכן שלו נוגע באחד המקומות המרכזיים בחינוך בישראל – מיליטריזם, שמתחיל בארצנו כבר בגיל הגן. כך, את חוסר ההבנה של הסטודנטית בנוגע להפרדה הטבעית בין האזרחי לצבאי, צריך בעיקר לזקוף לזכות מערכת החינוך הישראלית, המלמדת תלמידים ותלמידות מגיל צעיר כי יש למסור את חייהם לטובת המדינה בשעת הצורך, ומלאימה את תודעתם. תודעה של חיילים וחיילות ממושמעים, המתנגשת עם שיעור תרבות ומחשבה ביקורתית.