מרצות מזרחיות או פלסטיניות בכירות? לא בבית ספרנו

בימים האחרונים אזורים מסוימים במדיה החברתית גועשים בשל פוסט שפרסמה ד"ר יאלי השש וזכה למאות תגובות ושיתופים. השש כתבה על החלטתה להתפטר מהוראה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, וזאת מאחר שסביבת העבודה הזו נגועה בעיניה בגזענות. השש, מרצה אהובה ובעלת השפעה טענה שהיא "פשוט עוזרת למציאות להיראות כמו שהיא. כי הנוכחות שלי כמרצה מן החוץ שמלמדת פמיניזם מזרחי מחזקת את אשליית השוויון, ומאפשרת את המשך הפרקטיקה הגזענית."

היא כותבת: "בשנים האחרונות עוד ועוד נשים מזרחיות ופלסטיניות בתוכנית למגדר תבעו הנכחה של תכנים אקדמיים הקשורים לחוויות החיים שלהן, לידע שהן מביאות איתן, ולידע שהן מעוניינות לייצר בעבודה המחקרית שלהן. התוכנית נענתה בשיטה הזולה ביותר: שיבוץ מספר מצומצם של שעות שאוכלסו על ידי מרצות חומות."

מלבד תגובות רבות של תמיכה בצעד המחאה המהדהד של השש, בקבוצת הפייסבוק 'ג'דעיות בפעולה' פורסמה אתמול (ג') קריאה להצטרף למכתב מחאה קצר שמופנה לראשות התוכנית. וזוהי לשון הקריאה:

שלום לכולן! התוכנית ללימודי מגדר בת"א הוציאה מכרז לתקן של מרצה בכירה שציין במפורש שתחומי העיסוק הם מיעוטים וקוויריות. לשלב הגמר בהליך סודי וחשאי של ועדת חיפוש שגם היא הייתה חשאית, לא עלתה אף אישה מזרחית או פלסטינית. בעקבות כך, ניסחו פעילות ובוגרות לימודי מגדר מכתב לראשות התוכנית למגדר וביה"ס ללימודי תרבות.

תוצאות שלב הביניים לאיתור מרצה מן התקן לתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב,שמתמחה בחקר מיעוטים ולימודי קוויריות השאירה אותנו בתחושת אכזבה קשה.

התוכנית ללימודי נשים ומגדר, לתפיסתנו, מחויבת יותר מכל תוכנית אחרת לאמרה הידועה 'נאה דורשת – נאה מקיימת". ציפינו, ובעיקר קיווינו, שסגל התוכנית ינצל את חלון ההזדמנויות הזה לתיקון עיוות חברתי, ויאמץ לשורותיה חוקרת ישראלית שתיתן קול לאוכלוסיות מודרות ומנוחשלות בחברה הישראלית.

לדאבוננו מסתבר ששוב מונצח השימוש בכליו של האדון בידי פמיניסטיות לשימור מבני הכוח הדכאניים. הבחירה לנפות מקרב המועמדות חוקרות איכותיות וראויות שמתמחות בתחומי הדעת הנדרשים מעוררות תהיה – האם לא הגיע הזמן שבמקום ללמד 'על' דיכוי חברתי ואתני בישראל מנקודת מבט שלא יכולה להיות חפה מהטיה, התוכנית למגדר תחתור לתקן את הסטטיסטיקה הכל כך כואבת של אחוז אחד של מרצות מזרחיות ופלסטיניות באקדמיה?

צורמת ומאכזבת עוד יותר העובדה שבתוכנית למגדר מלמדות מרצות מזרחיות ופלסטיניות מצוינות הנתונות בסד הדכאני של הוראה מן החוץ. נשים אלה הן שהיו צריכות, בעולם מתוקן, לאייש את המשרה הזו. יתר על כן, ניפוי מרצות ומורות מעוררות השראה אלו שולל מתלמידות הבוחרות בקריירה אקדמית ומשתייכות לקבוצות מודרות ממרכז השיח את האפשרות למצוא מנחה למחקר אקדמי ופמיניסטי שיוצא מגבולות השיח המרכזי המאפיין את הסגל הקיים.

כבוגרות התוכנית, סטודנטיות פעילות, נשות אקדמיה, חוקרות ופעילות פמיניסטיות אנחנו חייבות לתת ביטוי לתסכול הגדול ולאכזבה העזה מהפער בין החזון הנלמד לבין הפרקטיקה במציאות. אנו מתקשות להבין כיצד בתוכנית ללימודי נשים ומגדר של המאה ה-21 נמשכת הלכה למעשה פעולת הדרה של אקדמאיות מצוינות מאוכלוסיות מודרות, כגון מזרחיות, פלסטיניות וחברות הקהילה הקווירית – לא כל שכן נציגות שמייצגות הצטלבויות של אוכלוסיות מדוכאות.

אנו קוראות לתהליך ברור ושקוף של תיקון אפליה אשר בוחן באופן ביקורתי את ההדרה של נשים מקבוצות לא הגמוניות ממרחבים פמיניסטיים ופועל באופן אקטיבי לתיקון זה. לא ייתכן שגוף פמיניסטי ינקוט באותם כלים, פרקטיקות וטרמינולוגיה שבהם משתמשים גופים המדירים נשים.

אנו מקוות שמכתב זה יעורר חשיבה מחודשת על תהליך הבחירה ותתאפשר הזדמנות לקדם שינוי חשוב זה. אנחנו רואות בפניה הגלויה הזאת גם עדות להערכה הרבה שלנו לנפשות הפועלות, שאנחנו מאמינות בכוונותיהן הטובות.

בתגובה למכתב המתארגן שלחה פרופ' דפנה הקר, ראשת התוכנית ללימודי מגדר, מכתב למורות ולתלמידות החוג, ובו כתבה שהיא מצרה על החלטתה של ד"ר השש להתפטר. כך נכתב בהמשך המכתב:

"במהלך הדיון שהתפתח במרשתת בעקבות ההתפטרות נטען כי התוכנית "גזענית ועויינת". טענה זו מקוממת ומעציבה. התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל-אביב היא תוכנית מגוונת ומרובת זהויות, הן בסגל החוקרות והמרצות, הן בתכנים ובנקודות המבט, והן בגוף הסטודנטיאלי.

חשוב להדגיש שהליך בחירת מועמדת או מועמד לתקנים שנפתחים למכרז הוא תהליך שמתבצע
בחוגי הפקולטה והאוניברסיטה בכלל, בהתאם לנורמות ולכללים מקובלים, ושמתבסס על
שיקולים שנוגעים בראש ובראשונה לשאלות של מצוינות אקדמית. ההליך כולל המלצה של
ועדה מקצועית, ואישורים של הדקאן, של ועדה פקולטטית ושל הרקטור. במקרה דנן, ההליך
טרם הסתיים, ומיותר לציין שהוא תחרותי מאד וחסוי, בין היתר בשם צנעת הפרט של
המתמודדות/ים. מדובר בתהליך סלקטיבי, "אכזרי" בהגדרה, שבו הוגשו עשרות מועמדויות,
ומכאן שרבות/ים וטובות/ים מקבלות/ים תשובה שלילית מאכזבת ומתסכלת, כי התחרות היא
על תקן אחד.

אנו ערות לדיונים המתנהלים בפורומים הפמיניסטיים השונים ולומדות מהם. אנו מקוות כי
השאלות החשובות שהתעוררו ימשיכו להעסיק את הקהילה האקדמית והאקטיביסטית,
ביניהן: מהי מצוינות אקדמית? מה מקומה של "הוראה מן החוץ" באקדמיה? מה האתגרים
הפמיניסטיים בפעולה מתוך המוסדות להשכלה גבוהה בעידן הנאו-ליברלי וכיצד ניתן
להתמודד עמם? מה המשמעות של גיוון באקדמיה ואלו שיקולים ראוי ולא ראוי לקחת בחשבון?

ועוד.
אנו עושות מאמץ לחבור לחוקרות נוספות, בתוך ומחוץ לאקדמיה הממוסדת, שעסוקות
בשאלות הללו, כדי לייצר קבוצת דיון ופעולה לטווח הקצר ולטווח הארוך. השאלות הללו
צריכות להעסיק אותנו בקשר למרחב האקדמי כולו, ולא רק ביחס לתקנים הבודדים מאד
המוקצים לתוכניות ללימודי מגדר במוסדות השונים והפעולות צריכות להתייחס לשלבים
הרבה יותר מוקדמים ורחבים מאשר שלב איוש תקן.

ובנימה אישית, מכיוון שיש לתוכנית רק תקן וחצי מאוישים ומכיוון שאני ראשת התוכנית,
הביקורת נגד "התוכנית" היא למעשה ביקורת נגדי באופן אישי מאד. כפי שאנחנו יודעות, היד
לפעמים קלה מדי על המקלדת, ולעיתים דברים נכתבים בלי ידיעת העובדות ובלי הבנת עומק
של מערך יחסי הכח. הבחירה להתמקד בתוכנית ללימודי מגדר שלנו, ולא לקרוא ולפעול,
לדוגמא, למוניטורינג שיטתי של כל החוגים בכל האוניברסיטאות, היא בחירה לגיטימית אבל
בעייתית. היא מייחסת "לתוכנית", כלומר לי, כח שאין לי; דורשת מגוון רב-ממדי במרחב
שכמעט ואין בו תקנים; ויוצרת מצג של פטור מאחריות לחוגים שלא עוסקים במגדר. אני
מקווה שהדיון החשוב והאמיץ שד"ר השש פתחה יתרום למאבק מתמשך, מעמיק ואפקטיבי
למען אקדמיה מחויבת לערכים של שוויון ומגוון."

להצטרפות וחתימה על המכתב

למאמרים נוספים על השכלה גבוהה