כך מפוררים אותנו: זעם לצד שתיקה לאחר הרג יהודה ביאדגה

עשרות צעירים וצעירות התכנסו במקום בו נורה למוות בידי שוטר יהודה ביאדגה ז"ל, תוהים לאן ימשיך מפה המאבק באלימות המשטרתית נגד הקהילה האתיופית • דיווח מהשטח
אבי בלכרמן

עיתונאי אזרחי, ממייסדי ועורכי הדף ״צדק חברתי חדר המצב״ ומתעד מאבקי חצר אחורית

חזרתי אתמול מדוכדך ומוטרד מבת ים.

אחרי ההלוויה העצובה והכואבת של יהודה ביאדגה ז"ל (24), שנורה למוות בידי שוטר סיור ביום שישי האחרון, התקבצו כמאה צעירות וצעירים במקום הרצח. עבורי, היה טבעי להגיע לשם. אחרי סופשבוע של התכנסות פנימה עם הידיעה הנוראית הזו, איש איש בביתו ובפייסבוקו, ההלוויה היתה הזדמנות להיפגש, לחלוק בכאב, בזעם, בתסכול, בעלבון, ובתחושה האיומה שעל אף המאבק – שום דבר לא באמת השתנה, וששוב לא מדובר בקורבן האחרון לאלימות המשטרתית בישראל.

אנשים הדליקו נר, תלו שלט, חלקו בתחושות. בעיקר, נראה היה שהם מחפשים אלו בעיני אלו אחר איזה אות שיעיר אותם. שהקול הפנימי שלא מוכן לתת לזוועה הזאת לחלוף כאילו כלום יגבר על אזור אחר בנפש שחווה לאות, ויתור וייאוש לנוכח הקושי לחולל שינוי והמחיר הגבוה ששילמו רבים על הרמת ראשם. היתה ציפייה שמשהו בביחד הזה יתחבר לפקעת של זעם ואולי, אולי, תצא שוב איזו זעקה גדולה שתרעיד את הרחובות.

לצד הכאב והזעם, היה במקום גם מתח חזק מאד. בזמן שאנשים חלקו במיקרופון את תחושותיהם הקשות, החלו להגיע שליחים בשם המשפחה האבלה – שיושבת שבעה כמה רחובות משם – ולבקש שההתכנסות תתפזר. אחד מהם לקח את המיקרופון ואמר: "אנחנו מאד מבקשים שתתפזרו. המשפחה מבקשת לא להיות פה ולא להגיד דברים של הסתה. חשוב להם שלא תהיה הפרה של הסדר. אנחנו מעריכים את זה שבאתם לפה להדליק נר, אבל חוץ מזה לא לדבר על הפגנה לא הפגנה, כן עשו ככה או לא ככה, המשפחה רוצה לשבת שבעה רגועה. ישמחו שתבואו לבקר אותם באוהל בגן אשכול". מי יכול לסרב לבקשה ממשפחה אבלה בשעותיה הקשות. אבל היה ניכר שבצד, בשקט, היא מעוררת גם תחושות אחרות.

אני לא מבינה את זה, אמרה מישהי במעגל קטן. האבל הזה הוא לא רק האבל של המשפחה, יש את האבל הפרטי ויש את האבל הציבורי. יש פה משהו שהוא גדול יותר. יהודה הוא קורבן ברשימה הולכת ומתארכת. גם לנו יש כאב. הסיפור הזה יותר חזק ויותר גדול רק מהאסון האחרון. אנשים רוצים לבטא את הכאב והכעס שלהם, לשאול שאלות. אנחנו מכבדים את המשפחה ואת הרצון שלה להתאבל בשקט, אבל אי אפשר לסתום לנו את הפה. בנאדם נרצח פה.

התכנסות לזכר יהודה ביאדגה, בת ים 20.01.19. צילום: אבי בלכרמן
התכנסות לזכר יהודה ביאדגה, בת ים 20.01.19. הסיפור הזה יותר חזק ויותר גדול רק מהאסון האחרון. צילום: אבי בלכרמן

ג', פעיל שאני מכיר, שיתף אותי במעט מאי הנוחות שלו: מה שקורה כאן עכשיו מתחבר למשהו שהתחיל כבר אתמול, אמר לי. הרצח הזה מעורר אצל הרבה אנשים תחושות חזקות. מערער שוב משהו. כזה דבר הרי עוד לא קרה אפילו בקהילה שלנו, שסופגת אין סוף אלימות משטרתית. בנאדם פשוט נרצח בשתי יריות באמצע רחוב. כבר אתמול, כשהדיבור על הפגנה גדולה מחר (היום, שני 21.01) בצומת עזריאלי, התחיל לצבור תאוצה ברשתות, הגיעו דוברים בשם המשפחה ודרשו לבטל את ההפגנה ולאפשר להם להתאבל בשקט. ואני אומר לך שיש פה משהו חשוד. כולנו קוראים חדשות וראית שהתחילו כבר לטפטף על פחד מאלימות של הקהילה, מהפגנות שייצאו משליטה. ניקו את השוטר מאשמה – עוד לפני שחקרו אותו בכלל, כבר החזירו אותו לעבודה. נראה שיש חשש מאד גדול מאיזו מחאה חדשה שתתלקח, ועוד חודשיים לפני בחירות.

קריאה ההפגנה שבוטלה.
קריאה להפגנה שבוטלה. "יש פה משהו חשוד"

ג' ממשיך ומספר לי שהגיעו לאוזניו לא מעט שמועות. למשל, על חבר כנסת ממפלגת השלטון שמחובר מאד לקהילה וממש יושב על המשפחה ולוחץ לשקט. שירגיעו. שיקראו לביטול של כל קריאה לפעולה. שימתינו לסוף השבעה. אתה יודע לאן זה מחזיר אותי? לימים בהם נחטף אברה מנגיסטו, הוא אומר. המדינה ידעה טוב מאד לשבת חזק על המשפחה ולהשתיק אותה. לנצל את המנטליות של הדור המבוגר אצלנו שנותן אמון עיוור בממסד, או פשוט תלוי בו ופוחד להעלות ביקורת. המדינה טיפטפה לה שרק שקט מוחלט מצידה יעזור לאברה לחזור. לחצו עליהם לכבות כל קול מהקהילה שתובע הסברים, שדורש פעולה. וזה הצליח. מישהו יכול ללכת נגד רצון של משפחה במצב כזה? תוך כמה חודשים של שקט, זה הפך להיות נושא שלא מעניין את הציבור וגם המומנטום בתוך הקהילה אבד.

"אפשר להבין את המאמץ של הממסד להסיט את דעת הקהל ולבטל את ההפגנה, במקום להתמודד עם העובדה שאתיופים הפכו להיות קורבן תמידי של המשטרה", כותב הבוקר בדף הפייסבוק שלו הפעיל החברתי אבי ילאו. "לא ברור לי למה בני קהילה משתפים פעולה עם תרגיל זול, עלוב ושקוף כל-כך, כאשר השוטר הרוצח חוזר לעבודה כאילו לא התרחש כלום. וכי אין אנחנו מבינים שביטול ההפגנה למועד אחר פירושו שאין הפגנה? שפירוש הדברים שלא תהיה מחאה? התשובה קשה וכואבת אבל אין מנוס אלא לומר אותה: דמה של הקהילה האתיופית הותר (…) ההתגייסות של העסקנים והמשת"פים למנוע את ההפגנה היא – הלכה למעשה – הכשרת המשך האכזריות והברוטליות של הממסד וגרורותיו נגד בני הקהילה".

זיוה מקונן דגו, מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה, שותפה גם היא לתחושות ולתהיות. בשיחת טלפון, היא מספרת לי כיצד התארגנה להגיע מירושלים להלוויה שנקבעה לשבע בערב, ואז פתאום שמעה על הקדמתה לשעה חמש: "אני בטוחה במאה אחוז שזה לא קרה סתם. השתמשו בתירוץ שהקייסים שלנו אומרים שאסור לקבור בלילה. מה, לא ידעו את זה בצהרים? וכל המידע הסותר שאני קוראת ושומעת נועד לזרוע בלבול ולהשתיק. ככה מפרקים אותנו. ככה מפוררים. זה מתסכל ומתחבר לתמונה הרחבה של דיכוי והשתקה. התובנה ששוב עושים את זה קשה מאד.

זיוה מקונן דגו: "התחושה היא שהמערכת עובדת עלינו. המשטרה הכניסה עוד שוטרים כדי לייצר יחסי אמון, אולם בפועל איפה שיש יותר שוטרים יש יותר תיקים"

"עבדנו בחודשים האחרונים כדי לרכז נתונים על פתיחת תיקים פליליים לנוער וצעירים בקהילה, נושא מאד כאוב. והנה אחרי כל המחאה של 2015, אחרי כל הדיונים בכנסת, אחרי שהמשטרה באה ואמרה 'הנה, אנחנו בונים תכנית עם תקציב גדול', הנתונים שבידינו מראים שהמצב לא השתנה, וחמור מכך – בחלק מהיישובים המצב אפילו הורע. קח לדוגמה את בת ים, שבה אירע המקרה הנורא הזה. היא מדורגת במקום השלישי בארץ במספר התיקים שנפתחים לצעירים ממוצא אתיופי על תקיפת שוטרים. זה נתון מטורף. התחושה היא שהמערכת עובדת עלינו: המשטרה הכניסה יותר שוטרים כדי לייצר יחסי אמון, אולם בפועל מה שקורה זה שאיפה שיש יותר שוטרים יש יותר תיקים. אני באמת שואלת – היכן נוכחות של שוטרים שהמפכ"ל היוצא והשר לבטחון פנים הכניסו לשכונות בהן יש ריכוז גדול של אוכלוסייה יוצאת אתיופיה סייעה למצב להשתנות?

"אני חושבת שהמקרה הזה עכשיו מעורר אצל הרבה אנשים תחושות קשות של חזרה אחורה. את רוצה להאמין שמאבק מקדם משהו, שיש איזה שיפור במודעות, שהשיח תורם במשהו לשיפור המצב, ואז פתאום מגיע מקרה קשה כזה ומותיר רושם שכלום לא משתנה. המערכת נוהגת בדיוק כפי שהיא נוהגת, גם באלימות עצמה, גם בטיוח שלה וגם באיך שהיא פועלת כדי לפורר ולהשתיק אותנו. אבל אנחנו מבינים את שיטת ההשתקה הזו ולא נקבל אותה. נצא למאבק עד הסוף", היא מבטיחה.

מעניין יהיה לראות לאן, אם בכלל, יבחרו צעירי הקהילה לקחת את התסכול והכאב העמוק בהם נתקלתי אתמול בבת ים כשתקום המשפחה מהשבעה. האם הזמן שיחלוף עד אז יקהה את עוצמת האירוע ויקל על כולם לעבור לסדר היום או פשוט לוותר מתוך מחשבה שזה אבוד ממילא, או שאולי הרצון למנוע בכל מחיר את הקורבן הבא יוציא את הקהילה שוב לרחובות. כך או כך, הריגתו של יהודה ביאדגה ז"ל, מתמודד נפש שנשא איתו משא כבד של טראומה מזמן שירותו הצבאי ונורה למוות בידי מי שהוזעקו דווקא כדי לסייע, מותיר אחריו הרבה שאלות פתוחות ומטרידות.

שידור חי מהמקום בו נורה למוות יהודה ביאדגה ז"ל, יום א׳ 20.01.19:

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. זוהרה

    מדינת פאשיזם גזענית! ממש מדכא לחיות ללא תקווה