כך מפוררים אותנו: זעם לצד שתיקה לאחר הרג יהודה ביאדגה

חזרתי אתמול מדוכדך ומוטרד מבת ים.

אחרי ההלוויה העצובה והכואבת של יהודה ביאדגה ז"ל (24), שנורה למוות בידי שוטר סיור ביום שישי האחרון, התקבצו כמאה צעירות וצעירים במקום הרצח. עבורי, היה טבעי להגיע לשם. אחרי סופשבוע של התכנסות פנימה עם הידיעה הנוראית הזו, איש איש בביתו ובפייסבוקו, ההלוויה היתה הזדמנות להיפגש, לחלוק בכאב, בזעם, בתסכול, בעלבון, ובתחושה האיומה שעל אף המאבק – שום דבר לא באמת השתנה, וששוב לא מדובר בקורבן האחרון לאלימות המשטרתית בישראל.

אנשים הדליקו נר, תלו שלט, חלקו בתחושות. בעיקר, נראה היה שהם מחפשים אלו בעיני אלו אחר איזה אות שיעיר אותם. שהקול הפנימי שלא מוכן לתת לזוועה הזאת לחלוף כאילו כלום יגבר על אזור אחר בנפש שחווה לאות, ויתור וייאוש לנוכח הקושי לחולל שינוי והמחיר הגבוה ששילמו רבים על הרמת ראשם. היתה ציפייה שמשהו בביחד הזה יתחבר לפקעת של זעם ואולי, אולי, תצא שוב איזו זעקה גדולה שתרעיד את הרחובות.

לצד הכאב והזעם, היה במקום גם מתח חזק מאד. בזמן שאנשים חלקו במיקרופון את תחושותיהם הקשות, החלו להגיע שליחים בשם המשפחה האבלה – שיושבת שבעה כמה רחובות משם – ולבקש שההתכנסות תתפזר. אחד מהם לקח את המיקרופון ואמר: "אנחנו מאד מבקשים שתתפזרו. המשפחה מבקשת לא להיות פה ולא להגיד דברים של הסתה. חשוב להם שלא תהיה הפרה של הסדר. אנחנו מעריכים את זה שבאתם לפה להדליק נר, אבל חוץ מזה לא לדבר על הפגנה לא הפגנה, כן עשו ככה או לא ככה, המשפחה רוצה לשבת שבעה רגועה. ישמחו שתבואו לבקר אותם באוהל בגן אשכול". מי יכול לסרב לבקשה ממשפחה אבלה בשעותיה הקשות. אבל היה ניכר שבצד, בשקט, היא מעוררת גם תחושות אחרות.

אני לא מבינה את זה, אמרה מישהי במעגל קטן. האבל הזה הוא לא רק האבל של המשפחה, יש את האבל הפרטי ויש את האבל הציבורי. יש פה משהו שהוא גדול יותר. יהודה הוא קורבן ברשימה הולכת ומתארכת. גם לנו יש כאב. הסיפור הזה יותר חזק ויותר גדול רק מהאסון האחרון. אנשים רוצים לבטא את הכאב והכעס שלהם, לשאול שאלות. אנחנו מכבדים את המשפחה ואת הרצון שלה להתאבל בשקט, אבל אי אפשר לסתום לנו את הפה. בנאדם נרצח פה.

ג', פעיל שאני מכיר, שיתף אותי במעט מאי הנוחות שלו: מה שקורה כאן עכשיו מתחבר למשהו שהתחיל כבר אתמול, אמר לי. הרצח הזה מעורר אצל הרבה אנשים תחושות חזקות. מערער שוב משהו. כזה דבר הרי עוד לא קרה אפילו בקהילה שלנו, שסופגת אין סוף אלימות משטרתית. בנאדם פשוט נרצח בשתי יריות באמצע רחוב. כבר אתמול, כשהדיבור על הפגנה גדולה מחר (היום, שני 21.01) בצומת עזריאלי, התחיל לצבור תאוצה ברשתות, הגיעו דוברים בשם המשפחה ודרשו לבטל את ההפגנה ולאפשר להם להתאבל בשקט. ואני אומר לך שיש פה משהו חשוד. כולנו קוראים חדשות וראית שהתחילו כבר לטפטף על פחד מאלימות של הקהילה, מהפגנות שייצאו משליטה. ניקו את השוטר מאשמה – עוד לפני שחקרו אותו בכלל, כבר החזירו אותו לעבודה. נראה שיש חשש מאד גדול מאיזו מחאה חדשה שתתלקח, ועוד חודשיים לפני בחירות.

ג' ממשיך ומספר לי שהגיעו לאוזניו לא מעט שמועות. למשל, על חבר כנסת ממפלגת השלטון שמחובר מאד לקהילה וממש יושב על המשפחה ולוחץ לשקט. שירגיעו. שיקראו לביטול של כל קריאה לפעולה. שימתינו לסוף השבעה. אתה יודע לאן זה מחזיר אותי? לימים בהם נחטף אברה מנגיסטו, הוא אומר. המדינה ידעה טוב מאד לשבת חזק על המשפחה ולהשתיק אותה. לנצל את המנטליות של הדור המבוגר אצלנו שנותן אמון עיוור בממסד, או פשוט תלוי בו ופוחד להעלות ביקורת. המדינה טיפטפה לה שרק שקט מוחלט מצידה יעזור לאברה לחזור. לחצו עליהם לכבות כל קול מהקהילה שתובע הסברים, שדורש פעולה. וזה הצליח. מישהו יכול ללכת נגד רצון של משפחה במצב כזה? תוך כמה חודשים של שקט, זה הפך להיות נושא שלא מעניין את הציבור וגם המומנטום בתוך הקהילה אבד.

"אפשר להבין את המאמץ של הממסד להסיט את דעת הקהל ולבטל את ההפגנה, במקום להתמודד עם העובדה שאתיופים הפכו להיות קורבן תמידי של המשטרה", כותב הבוקר בדף הפייסבוק שלו הפעיל החברתי אבי ילאו. "לא ברור לי למה בני קהילה משתפים פעולה עם תרגיל זול, עלוב ושקוף כל-כך, כאשר השוטר הרוצח חוזר לעבודה כאילו לא התרחש כלום. וכי אין אנחנו מבינים שביטול ההפגנה למועד אחר פירושו שאין הפגנה? שפירוש הדברים שלא תהיה מחאה? התשובה קשה וכואבת אבל אין מנוס אלא לומר אותה: דמה של הקהילה האתיופית הותר (…) ההתגייסות של העסקנים והמשת"פים למנוע את ההפגנה היא – הלכה למעשה – הכשרת המשך האכזריות והברוטליות של הממסד וגרורותיו נגד בני הקהילה".

זיוה מקונן דגו, מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה, שותפה גם היא לתחושות ולתהיות. בשיחת טלפון, היא מספרת לי כיצד התארגנה להגיע מירושלים להלוויה שנקבעה לשבע בערב, ואז פתאום שמעה על הקדמתה לשעה חמש: "אני בטוחה במאה אחוז שזה לא קרה סתם. השתמשו בתירוץ שהקייסים שלנו אומרים שאסור לקבור בלילה. מה, לא ידעו את זה בצהרים? וכל המידע הסותר שאני קוראת ושומעת נועד לזרוע בלבול ולהשתיק. ככה מפרקים אותנו. ככה מפוררים. זה מתסכל ומתחבר לתמונה הרחבה של דיכוי והשתקה. התובנה ששוב עושים את זה קשה מאד.

"עבדנו בחודשים האחרונים כדי לרכז נתונים על פתיחת תיקים פליליים לנוער וצעירים בקהילה, נושא מאד כאוב. והנה אחרי כל המחאה של 2015, אחרי כל הדיונים בכנסת, אחרי שהמשטרה באה ואמרה 'הנה, אנחנו בונים תכנית עם תקציב גדול', הנתונים שבידינו מראים שהמצב לא השתנה, וחמור מכך – בחלק מהיישובים המצב אפילו הורע. קח לדוגמה את בת ים, שבה אירע המקרה הנורא הזה. היא מדורגת במקום השלישי בארץ במספר התיקים שנפתחים לצעירים ממוצא אתיופי על תקיפת שוטרים. זה נתון מטורף. התחושה היא שהמערכת עובדת עלינו: המשטרה הכניסה יותר שוטרים כדי לייצר יחסי אמון, אולם בפועל מה שקורה זה שאיפה שיש יותר שוטרים יש יותר תיקים. אני באמת שואלת – היכן נוכחות של שוטרים שהמפכ"ל היוצא והשר לבטחון פנים הכניסו לשכונות בהן יש ריכוז גדול של אוכלוסייה יוצאת אתיופיה סייעה למצב להשתנות?

"אני חושבת שהמקרה הזה עכשיו מעורר אצל הרבה אנשים תחושות קשות של חזרה אחורה. את רוצה להאמין שמאבק מקדם משהו, שיש איזה שיפור במודעות, שהשיח תורם במשהו לשיפור המצב, ואז פתאום מגיע מקרה קשה כזה ומותיר רושם שכלום לא משתנה. המערכת נוהגת בדיוק כפי שהיא נוהגת, גם באלימות עצמה, גם בטיוח שלה וגם באיך שהיא פועלת כדי לפורר ולהשתיק אותנו. אבל אנחנו מבינים את שיטת ההשתקה הזו ולא נקבל אותה. נצא למאבק עד הסוף", היא מבטיחה.