בחירות 2019: לא ביטחון, לא שלום - קרקע

הבחירות לפנינו, ומאחורי הקלעים ממשיכות קבוצות אינטרסים חזקות להילחם את המלחמה האמיתית, כאשר הפעם הן מוותרות בראש חוצות על האידיאולוגיה על מנת לשמור על הנכס היקר להם מכל – קרקעות. 90% מקרקעות המדינה מוחזקות על ידי המועצות האזוריות, על אף שחלקן באוכלוסייה הינו 10% בלבד. היחס הזה הפך עם השנים למחלוקת על משאבי הקרקע, הכנסות מארנונה ושינויי יעוד לקרקע המניבים עשרות מיליונים לבעלי הקרקעות.

החל משנת 2013 עבר תחום זה שינוי ניכר. המועצות האזוריות נפרדו מהון עצום, עקב חלוקת ארנונה מחודשת לטובת ההתיישבות העירונית, ערי פיתוח ויישובי ספר. נוסחאות ערי עולים שונתה לפני כשנתיים, ובכך מחקה מיליוני שקלים שעברו בעבר בצורה אוטומטית להתיישבות החקלאית והיום מתחלקים בצורה דיפרנציאלית וצודקת לכל השותפים בעוגה. אם שני מהלכים אלו הכניסו את מחזיקי הקרקע לתזזית, הגיעו הוועדות הגיאוגרפיות עם אמירה אמיצה המבקשת לחלק מחדש את המרחב הגיאוגרפי.

הביקוש לדיור ותנופת הבנייה הביאו את הממשלה לחוקק את חוק הוותמ"ל (הוועדה לתוכניות מועדפות לדיור) – חוק שלקח מההתיישבות העובדת את כוחה והעבירו לוועדת התכנון. בכך נפתח פתח לבקשות רבות של ערי הפריפריה להרחבה, אלא שהפעם הבקשות לא עברו דרך הסחבת הביורוקרטית של הממשלה או המנהל. בתוך שנתיים עברו – למורת רוחם של חברי ההתיישבות החקלאית – אלפי דונמים לטובת הערים המשוועות להתפתח, וכך הגדילו ערים רבות את שטחי השיפוט לטובת צמיחה דמוגרפית הכרחית. למותר לציין כי דווקא הערים המתפתחות תורמות תרומה נכבדה למצוקת הדיור, בעוד מחזיקי הקרקע ממשיכים לקבל תושבים חדשים במשורה דרך הרחבות ומסנני סלקציה של ועדות קבלה.

מרבית הערים בארץ הינן ערים כלואות השוכנות כאיים מוניציפאליים בתוך השטח הענק של מועצות אזוריות. ניתן לראות זאת בצורה מובהקת בפריפריה: בתוך השטח של המועצה האזורית רמת נגב כלואה ירוחם, בתוך השטח העצום של מועצת תמר כלואה דימונה, בתוך המועצה האזורית מרחבים כלואה אופקים וכך הלאה. מצב זה מקבע את יחסי הכוחות שהונחלו בישראל מקום המדינה. זהו בעצם לב-לבו של הסכסוך הכלכלי הגדול ביותר בין אליטת הקרקעות לשאר חלקי הארץ, וזהו ללא ספק מקורו הסמוי והמשמעותי של אי-השוויון. לא ביטחון, לא שלום, אלא קרקע.

בין היתר, השמירה על המשאב הזה הצליחה להביא לברית אבסורדית בין ח"כ איתן ברושי לשר אורי אריאל. כך קרה שבכנס החטיבה להתיישבות שנערך ביולי האחרון במרכז הירידים בגני התערוכה, התחברו הקצוות הפוליטיים המנוגדים, בין ההתיישבות להתנחלות, לכדי אינטרס משותף שמהותו שמירה על הקרקע.

בשל כך עוברות התנועה הקיבוצית והחקלאית שינויים רבים גם במישור הפוליטי. בעבר היה זה שמוליק ריפמן ז"ל ראש המועצה האזורית רמת נגב שהתפקד למפלגת ישראל ביתנו, על אף שזהו אינו ביתו הטבעי. ניכר כי חיפש אז אחיזה פוליטית חדשה לאור האיומים שהגיעו מהמועצה המקומית ירוחם שדרשה, לאחר 70 שנות הדרה, חלק בנתח המשמעותי אותו אחזה רמת נגב. בעלת הבית ההיסטורית מפלגת העבודה לא יכלה כבר לספק את הסחורה ומכאן שורשי קריסתה.

כיום, מחשבות הקבוצות הללו מסלול מחדש בשדה הפוליטי, מחזון וערכים של התיישבות וסוציאליזם, אל עבר קפיטליזם טהור של הפרטות, קניונים ונדל"ן מניב שורת רווח שמנות. בשל כך צצות התארגנויות חדשות לקראת הבחירות באפריל 2019. המלקחיים של ההתיישבות החקלאית התפצלו לשתי זרועות: הזרוע הראשונה הינה התנועה החקלאית שחברה זה מכבר למפלגת כולנו של משה כחלון ובכך ביצעה היפרדות מוחלטת ממפלגת העבודה. באוקטובר האחרון מינה כחלון את עו"ד עמית יפרח כמוזמן קבוע במועצת מקרקעי ישראל (המשמשת כדירקטוריון של רשות מקרקעי ישראל) – יפרח משמש כ-14 שנה כיו״ר אגף הקרקעות בתנועת המושבים.

עוד החליטה המועצה על הקמת צוות שיסדיר את נושא הפעילות הלא חקלאית והתיירות הכפרית במושבים ובקיבוצים, כאשר אל הצוות יוזמנו שני משקיפים – האחד מהמושבים והשני מהקיבוצים. הגוף העליון והחשוב ביותר שאמור לשמור על הקרקעות לטובת כולנו הכניס לזירה את החתול שישמור על השמנת והכל תחת סיסמאות המפלגה החברתית. מיותר לציין כי לרשויות המקומיות המייצגות את מרבית האוכלוסייה בישראל אין אף נציג במועצה. וכדי לקצור קולות הבטיח כחלון למאיר צור, מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל, כי בממשלה הבאה ידרוש את תיק החקלאות עבורו, לא פחות.

הזרוע השנייה של המלקחיים הם מנהיגי המועצות האזוריות. עד כה הצטרפו כמה ראשי מועצות אזוריות מהכנים וכאלו שיסיימו את כהונתם והתפקדו ליש עתיד של יאיר לפיד, וביניהם ראש מועצה אזורית גולן אלי מלכה, ראש מועצה אזורית בני שמעון סיגל מורן, ראש מועצה האזורית הערבה התיכונה ד"ר אייל בלום, ראש המועצה האזורית עמק המעיינות יורם קרין, ראש המועצה האזורית יואב ד"ר מטי הרכבי-צרפתי, ראש מועצה אזורית ברנר דורון שילוב וראש מועצה אזורית מגילות ים המלח אריה כהן. הם מצטרפים לח"כ חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול לשעבר. העילה שלהם היא הדאגה הגדולה למדינת ישראל, אולם בפועל המשחק כלכלי גרידא. בכך מחזק לפיד את ברית האליטות ושולח מסר ברור – עניינים חברתיים נתונים לפרשנות של יחסי כוח ישנים שהיו נהוגים בתקופת מפא"י ההיסטורית.

חברי המועצות הללו שבעו מישיבה ארוכה בספסלי האופוזיציה. הם חטפו כמה מכות כואבות שאילצו אותם להיפרד מכמה פריבילגיות שהיו מנת חלקם עד לבואם של שרי פנים חדשים, כמו גדעון סער, גלעד ארדן ואריה דרעי – שהחלו להבין שכאן טמונה הבעיה הגדולה באי שוויון. שחקני יש עתיד החדשים מסמנים יותר מכל ברית אינטרסים ברורה שכולה חזרה לעבר – אין עתיד. מחד היצמדות לעטיני השלטון, ומן הצד השני בריחה המונית מהבית האידיאולוגי המתפורר.

אז אם חשבתם שהבחירות הבאות הן על אידיאולוגיה, ביטחון וכלכלה, תחשבו שוב! מלחמת הקרקעות מכה שנית.

איציק קריספל הוא פעיל בקואליציה לצדק חלוקתי בקרקעות