גנץ לא יומרצ

1.

ייתכן שנתניהו יזכה בבחירות וירכיב את הממשלה הבאה, מנדלבליט לא יגיש נגדו כתב-אישום, והוא יכהן קדנציה נוספת. אם כך, אזי נזכה לעוד מאותו הדבר, ובעיקר להעמקת הכיבוש תחת הכיסוי של הסטטוס-קוו, ולהמשך המאמץ להגיע לעימות עם איראן לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2020. אולם המערכת הפוליטית מריחה את הסוף, וקל לזהות את סימני ההתארגנות ל"יום שאחרי": פרישתם של בנט ושקד מהבית היהודי והניסיון להקים אלט-רייט ישראלי, הצלחתו של גדעון סער לגבור על החוזה שמשפחת נתניהו הוציאה בבחירות המקדימות בליכוד, ועוד.

סדר היום ש"אחרי נתניהו" מבליט שלושה נושאים: המשך החקיקה הגזענית ורדיפת ארגוני זכויות אדם ופעילי שמאל, פגיעה בזכות השביתה ואפשרות ההתארגנות של עובדים וסיפוח חד-צדדי של שטחי C.

נתניהו השתמש בהסתה וברדיפה לאורך כל שלטונו. אולם זוהי טעות לקוות שדי בהחלפתו כדי לעצור את המתקפה. התנאים הפוליטיים שהביאו פוליטיקאים כאיציק שמולי ויאיר לפיד להוביל מתקפות נגד "שוברים שתיקה", למשל, אינם עומדים להשתנות, ונתניהו ישאיר אחריו תשתיות – הן עמותות פרטיות ופרטיות למחצה, והן תשתית ממשלתית ובכללה המשרד למלחמה בדה-לגיטימציה של ישראל בראשות גלעד ארדן אשר פועל בחשאי נגד מבקרי ישראל מחוץ ומן הסתם גם מבית. למכלול זה ניתן להוסיף את חוק הלאום, ובעיקר את השפעת השינוי בהגדרתה של המדינה על האופן שבו גופים כגון השב"כ מפרשים את המנדט שלהם.

הנושא השני הוא זכויות עובדים. הסכנה לזכות השביתה וזכות ההתארגנות התעצמה בשנים האחרונות, ואף התפשטה מהמערכת הפוליטית לבית המשפט, שהרכבו הנוכחי אינו מבשר טובות. העדרה של אופוזיציה פוליטית קולנית ומגובשת בנושא משאירה את ארגוני העובדים בודדים במערכה. יכול להיות שבמצב הנוכחי של השמאל קוטנם של ארגוני העובדים עבה ממותניו, אולם בלא גיבוי פוליטי של ממש, פגיעה קשה בזכויות העובדים היא רק שאלה של זמן.

2.

מדיניותו של נתניהו בשטחים היא המשכה של מדיניות שרון – הנצחת והעמקת הכיבוש בגדה המערבית באמצעות הפרד ומשול בין הגדה לבין הרצועה, והרחבת התנחלויות וקביעת עובדות נוספות בשטח מתחת לרדאר. מכך גם נגזר יחסו של נתניהו לשלטון חמאס ברצועת עזה כאל נכס אסטרטגי שיש לשמר.

מדיניותו הזהירה של נתניהו עוררה אי-נחת בימין, שמזהה שעת כושר ומבקש לממש את הסיפוח המיוחל. הנציג המובהק של הגישה הוא השר בנט, אשר פירסם לפני שבע שנים יוזמת סיפוח. בנט מציע למעשה לספח את שטחי C שהם רוב הגדה (שטחים שמהם ישראל אמורה לסגת לפי הסכמי אוסלו עוד לפני המשא ומתן על הסדר הקבע), ובכך לכלוא את הפלסטינים בגדה בסדרה של מובלעות. בניגוד למדיניות נתניהו שמבוססת על עמימות, תכנית בנט מציגה בגלוי חיקוי של מדיניות דרום אפריקה של האפרטהייד אשר יישבה את השחורים במדינות חסות בדיוניות ("בנטוסטנים") בניסיון כושל לשכנע את העולם שלא מדובר בתושבים שנתונים לאפליה קשה אלא באזרחי מדינות זרות.

תכניתו של בנט אינה היחידה בשטח. אחת התכניות הבולטות לסיפוח חד-צדדי פורסמה לפני מספר חודשים על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי בניצוחו של עמוס ידלין. ההגיונות דומים. ההבדל העיקרי בין תכנית המכון לתכניתו של בנט הוא בגבולות – בנט מספח שטח נרחב יותר.

ראוי להדגיש שלוש נקודות בהקשר זה. ראשית, תכנית המכון מנציחה אף היא את הכיבוש ודוחקת את הפלסטינים למובלעות מבודדות. שנית, ההבדל בשטח בין התכניות אינו מהותי, וממילא הגיונן של תכניות חד צדדיות מוביל לגיבושה של הסכמה פנימית. שלישית, לפי הפרסום, הרמטכ"לים לשעבר גבי אשכנזי ובני גנץ שותפים ליוזמה.

3.

ההתלהבות היחסית ממועמדותו של גנץ בחוגי שמאל ממסדי אפשרית רק משום שמדובר בציבור שקיבל ללא ביקורת את התנהלות צה"ל ב-2014, בדיוק כפי שהוא מקבל היום את הירי במפגינים. כזכור, גנץ ניצח על מבצע "צוק איתן" והוא אחראי למדיניות הירי שהחריבה את הרצועה והביאה לפגיעה נרחבת באזרחים (ובהם 553 ילדים עד גיל שמונה-עשרה, מתוכם 180 פעוטות ותינוקות עד גיל חמש).

התמיכה בגנץ או ראייתו כחלק ממחנה השמאל שצריך לבקר בזהירות ולעודד, מנומקת בצורך להחליף את נתניהו ובתקווה שגנץ יקדם תהליך מדיני. מדובר בשגיאה חמורה. כאמור, גנץ היה שותף לתכנית הסיפוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי. ככל שניתן להסיק מנאומו של גנץ, מהראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות", מזהות שותפיו ומההתבטאויות שלהם, התכנית מייצגת היטב את עמדותיו.

רבים התלהבו מכך שגנץ הזכיר בנאומו את המילה הנשכחת "שלום" ואף הבטיח "לחתור לשלום". אולם גנץ הציב תנאים בלתי אפשריים – ירושלים מאוחדת, גושי ההתנחלויות, ובקעת הירדן, ומה שחשוב יותר, התחייב לפעולה חד צדדית אם המשא ומתן לא יעלה יפה. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוסיף גנץ שצריך להפסיק לשלוט על הפלסטינים. משמעות המתאר החד צדדי המוצע היא סיפוח חד צדדי והשארת הפלסטינים במובלעות בהן לכאורה ינהלו את חייהם בעצמם. למותר לציין שגנץ לא הזכיר מדינה פלסטינית, ולא התחייב לצעדים כלשהם לקידום הסדר – הקפאת התנחלויות, הסרת המצור על רצועת עזה, שחרור אסירים.

לאחר נאומו של גנץ התעורר דיון בשאלה האם במסגרת המהלך החד צדדי יפונו התנחלויות כלשהן או לא. בשמו של גנץ נמסר שבמסגרת מהלך חד-צדדי לא יפונו התנחלויות, וחברים אחרים ברשימתו התחייבו להמשך הבנייה בהתנחלויות. זהו דיון שולי, אולם הוא מסגיר בבהירות את מהות התכנית שעומדת על הפרק. העיקרון מוסכם, כעת נתווכח בינינו לבין עצמנו על המחיר – כלומר על גבולות המובלעות.

על השמאל להכיר בכך שגנץ וחבריו למפלגה אינם שותפים פוטנציאליים, אלא יריבים מרים. העידן שאחרי נתניהו מסתמן כעידן הסיפוח החד צדדי. גנץ, ידלין, לפיד, סער ובנט ימצאו שפה משותפת זה עם זה. גנץ לא יומרצ. גם לא לפיד. גם לא ידלין.

במקום לדמיין מי מהחבורה הזו גרוע פחות, יש להיאבק בקונצנזוס המתגבש ולשלול במפורש כל סיפוח חד-צדדי על הסף, ולהציג אלטרנטיבות לציבור. את המאבק יש להתחיל עכשיו, במהלך מערכת הבחירות – לא להמתין שאיזה ניסיון לנהל מו"מ "ייכשל" וייווצר קונצנזוס בזכות סיפוח חד צדדי כי "אין ברירה". כמו בסוגיה של זכויות העובדים, יש לאלץ את המתמודדים להסיר את המסכות, ולהיאבק על לב הציבור.