• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

להטוטנות, זהות וקבוצות דיאלוג

בקבוצה שלנו ב"זוכרות" היתה רמה גבוהה של הסכמות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכמות הללו איפשרו לבחון את כניסתו של הציר המזרחי-אשכנזי, ככלי מורכב יותר להבנת היחסים ותיקונם • לקראת האירוע "הנכבה, מזרחים, אשכנזים ואחריות"
מיכל זק

לפני שנתיים, במסגרת עבודתי כמנחת מפגשים בין מורים יהודים ופלסטינים, הנחיתי עם שותף פלסטיני קבוצה שבה למדנו שני מודלים שמתארים שלבים בהתפתחות הזהות האתנית של שחורים ושל לבנים בארה"ב. רצינו לבחון האם המודלים הללו (שפיתחה ג'אנט הלמס) יכולים לעזור לנו להבין את תהליך התפתחות הזהות החברתית והפוליטית שלנו כיהודים וכפלסטינים. לשם כך חילקנו את הקבוצה כך שהיהודים קיבלו את המודל הלבן והפלסטינים את השחור. זו לא היתה הפעם הראשונה שהשתמשתי בתרגיל הזה בקבוצה מעורבת, ורק הפעם היהודים הציצו במודל של השחורים ואמרו שהוא יותר מדבר אליהם. כמזרחים, הם מצאו שהתיאור של השחורים קולע לחוויות החיים שלהם בארץ. בלי לחשוב פעמיים, שאלתי אותם אם הם שירתו בצבא. הם אמרו שכן, ומיד פסקתי שאם כך, הם "הלבנים" בסיפור שלנו, והבטחתי שאחרי שיבחנו את המודל כ"לבנים", הם מוזמנים לשתף בחוויות שלהם כ"שחורים". כל קבוצה שיתפה בדוגמאות מאלפות, אך נגמר הזמן ולא מילאתי את הבטחתי. חזרתי הביתה בידיעה שהשתקתי את הקול המזרחי.

הסיפור הזה נשאר איתי כי הוא מתאר רבדים שונים בקבוצות מפגש של יהודים ופלסטינים הכוללים סקרנות ורצון טוב, מצבים של דיכוי, השתקה ושליטה, וכמובן גם פוטנציאל לסולידריות במקומות לא צפויים. הרבדים השונים משקפים ויוצרים מציאות מורכבת, ואף כאוטית יותר ממה שמסגרות הדיאלוג מצליחות בדרך כלל להכיל. מזה שנים רבות שאני מנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים ופלסטינים. אלו קבוצות שהאג'נדה המרכזית שלהן היא ללמוד על יחסי הכוח בין יהודים ופלסטינים במטרה לפתח שותפויות שוויוניות וצודקות יותר. נקודת המוצא שלי היא פוליטית. אשכנזיות ומזרחיות (כמו גם ממדים נוספים של מגדר, דת ומעמד) הם חלק מהסכסוך וההבנה של תפקידם הכרחית להבנתו. ובכל זאת, אני מתקשה למצוא פרקטיקות טובות לניהול דיאלוג מורכב ששומר על מבט פוליטי ולא נשאב לרובד האישי והפסיכולוגי.

עד לאחרונה חסרו לי כלים להנחיה שבוחנת את יחסי הכוח כך שיכללו את הפנים הרבות בחברה שלנו. בגלל היעדר כלים, אשכנזיות ומזרחיות מופיעות בדיאלוג בין יהודים ופלסטינים בצורה חמקמקה, שקופה ולעתים מניפולטיבית. הסתובבתי עם הדימוי של המנחה כלהטוטנית, מי שמצליחה לעשות ג'גלינג עם שלושה כדורים ויותר, אך להטוטן מעיף כדורים דומים בגודלם, בעוד שהמרכיבים שמופיעים בקבוצות הדיאלוג אינם כאלה. המרכיב הלאומי דומיננטי יותר. בקבוצות הללו הלאומי קודם לאתני. לא מצאתי עדיין מתודולוגיה סדורה, אך ברצוני למפות מספר תובנות שיכולות לעזור למנחים ולמנחות של מפגשי דיאלוג, ולאנשי חינוך בכלל, להתמודד טוב יותר עם המציאות המורכבת.

נשאלת השאלה מדוע חשוב להוסיף את הציר המזרחי-אשכנזי למפגש בין יהודים ופלסטינים? רוב הקבוצות שאני מנחה נמצאות בשלב העימות בין הנרטיבים. השלב הזה מתאפיין בשני מהלכים סותרים: תחרות על מי צודק, מי אשם ומי היה כאן קודם, או קבלה א-פריורית שעם נרטיבים לא מתווכחים. מעטות הקבוצות שצולחות את השלב של הקונפליקט ומתבוננות יחד על המנגנון המדכא. בשלב הדיכוטומי הזה של הקונפליקט קשה להביט על רבדים נוספים, כמו על מזרחיות ואשכנזיות.

עד לאחרונה חיפשתי דרך שתאפשר ליהודים ולפלסטינים להביט באופן פוליטי על תהליכים היסטוריים ולא להסתפק בדיאלוג ברמה האישית, וזאת כדי שנוכל לבחון יחד את המנגנונים המדכאים, כדי שנוכל לבחור להיאבק בהם.

לדבר עם "בעלי הבית"

ב-2017 הוזמנתי על ידי ארגון "זוכרות" להשתתף בקבוצת מחקר על "המזרחים והנכבה". התלהבתי מהנושא ולא נתתי את דעתי לשם של הקבוצה עד שבמפגש הראשון שלנו ב"זוכרות" שמתי לב שהוא שונה ל "הנכבה, האשכנזים והמזרחים". הוספת האשכנזים לכותרת נעשתה לבקשת תום מהגר, המנחה המזרחי שהוביל את קבוצת המחקר. הוא טען, בצדק, שכדי לבחון את מקום המזרחיות ביחס לנכבה צריך לבחון גם את מקום האשכנזיות, משום שאלו קטגוריות שתלויות זו בזו. "זוכרות" הוא אחד הארגונים הבודדים בארץ שמתעקש לבחון את הקשר בין מזרחים, אשכנזים ופלסטינים.

במפגש הראשון ב"זוכרות" המשתתפות והמשתתפים סיפרו מה הביא אותם לקבוצה ומה הם רוצים לחקור. זה היה רגע מרגש. למרות שנים של עבודה בתחום, זו הפעם הראשונה שהשתתפתי בקבוצה ששמה במרכז את בדיקת היחסים בצורה כזו. אך בן רגע אווירת הסקרנות וההתרגשות התחלפה כשמשתתף פלסטיני הפר את האידיליה ואמר שמבחינתו כל העיסוק במזרחים ובאשכנזים מעניין אך לא חשוב, כי לפלסטינים לא ממש משנה מי עומד במחסום ומי יושב על אדמתם, הם רוצים שהמציאות תתוקן. האמירה שלו החזירה אותי לסיפור על קבוצת המורים, שאיתו פתחתי. כמו אותו משתתף פלסטיני, גם אני חששתי שהמבט המזרחי שהמורים היהודים רצו לאמץ, עלול להיות טקטיקה לסטייה מהאחריות הקולקטיבית שלנו היהודים, לנכבה.

כפי שחסרים כלים להנחיה מורכבת, חסרים לי גם מושגים והגדרות כדי לדבר על הנושא. לצורך העניין במאמר הזה אתייחס למושג מזרחי ואשכנזי כאל כוחות חברתיים ופוליטיים. אין הכוונה לזהות מהותנית שקשורה לארץ מוצא, צבע ודם. בנוסף, במאמר זה לא אתייחס לרבדים החשובים של תרבות ערבית, מזרחית ואשכנזית והשפעתם על היחסים בין הקבוצות. אשכנזיות לשיטתי היא קטגוריה עם תפיסת עולם שאיננה שמורה ליוצאי אירופה בלבד, שרואה בתרבות, במוסר ובאסתטיקה האירופית עדיפות על המזרח, שנתפס כפרימיטיבי, פחות מוסרי ופחות ליברלי. אשכנזיות שואפת לבסס מבנה חברתי היררכי שמצדיק את השליטה של קבוצה אחת מתוקף אותה עדיפות מוסרית ותרבותית. מזרחיו་ת ופלסטיניות אלו תנועות של התנגדות למבנה הקיים, ומאבק של אותן קבוצות, להשבת האנושיות והמשאבים שלהן.

למרבה הצער, במציאות וגם במפגשי הדיאלוג, גם כאשר הפלסטינים מכירים בקיומה של קבוצת המזרחים, הם מעדיפים לדבר קודם כל עם 'בעלי הבית' האשכנזים

ארגונים שעוסקים ב"חינוך לשלום", מפגשי דיאלוג ופרויקטים לקידום חברה משותפת היו מזוהים לאורך השנים עם אשכנזים ופלסטינים. כמעט ולא קיימת התייחסות למזרחיות ולאשכנזיות באותם ארגונים, למרות שבשנים האחרונות הנושא מופיע בדיאלוג יותר מבעבר, ולרוב הוא מושתק די מהר. למרבה הצער, במציאות וגם במפגשי הדיאלוג, גם כאשר הפלסטינים מכירים בקיומה של קבוצת המזרחים, הם מעדיפים לדבר קודם כל עם 'בעלי הבית' האשכנזים ואלה משתפים איתם פעולה, מדלגים על השיח עם המזרחים ומתחברים לפלסטינים. לאחרונה, בעקבות חוויה קשה של אלימות משטרתית, היטיב לתאר זאת ג'עפר פרח בראיון ל"המקום הכי חם בגיהינום": "אני מסתכל על השיח המזרחי, ורואה איך השמאל האשכנזי לא מבין את העוול ההיסטורי ולא מסוגל להתמודד עם הכאב שקיים אצל המזרחי. אני מבין יותר ויותר שהעובדה שהתחברנו רק לשמאל האשכנזי מכשיל את היכולת של שני הצדדים להשיג רוב פרלמנטרי".

ראיה כזו של החברה הישראלית משרתת את הפרויקט הציוני ואת הקבוצות השולטות. חיבור אחר, למשל של מזרחים ופלסטינים, עשוי לסכן את מעמדן של הקבוצות השולטת ולכן הוא נדיר. איתמר טובי טהרלב כותב:  "…מובילי השמאל הלבנים בעצם מחויבים לזהות שחייבת, לדידם, לסתור שיתוף עם מזרחים, ויותר מכך, מחייבת הדרה ודיכוי אקטיבי ותמידי של מזרחים" (איתמר טהרלב, העוקץ, 2015)

ההשתתפות בקבוצה העלתה את המודעות שלי לנושא וכבר בעקבות המפגש הראשון העזתי יותר מאי פעם להתייחס לחוויות ולתפיסות שקשורות למזרחיות ולאשכנזיות בקבוצות שהנחתי. האג'נדה העיקרית של ארגונים שעוסקים בבניה של חברה משותפת שמה במרכז את היחסים בין פלסטינים ויהודים, ועל כן כניסת המימד האתני זרה לשיח ואף נתפסת כבעייתית. מדי פעם שמעתי טענות כמו "אל תשכחי מה המנדט שלנו".

האתני הוא גם אשכנזי

כחלק מתהליך הלמידה שלי שאלתי מנחים ומנחות יהודים שעובדים עם קבוצות דיאלוג האם הם מזהים כניסה של הציר המזרחי -אשכנזי למפגשים בין יהודים ופלסטינים, האם הם מכניסים את הנושא לקבוצה מיוזמתם, ואם לא, מדוע. התשובות שקיבלתי (מאשכנזים) היו דומות: הנושא כמעט ולא נוכח בגלל שבדרך כלל אין מזרחים בקבוצות דיאלוג, ואלו שמגיעים לא מעלים אותו. או במילים אחרות, הנושא הוא באחריות המשתתפים המזרחים. לא עלה על הדעת של אותם מנחים אשכנזים שלא חייבים להיות מזרחים בקבוצה כדי שהנושא יהיה נוכח, ושהסיפור שמספרים האשכנזים במפגשים איננו "הסיפור של כולנו", אלא של קבוצה מסוימת בתוך הקולקטיב היהודי.

היטיב לבטא את הגישה הזו עמוס עוז שהקדיש לאסיר מרואן ברגותי את ספרו "סיפור על אהבה וחושך" במילים 'אני מקווה כי דרך הקריאה תצליח אולי להבין טוב יותר את סיפור החברה הישראלית'.

בהמשך שמתי לב שכאשר המבט המזרחי מופיע במפגשים, הוא מופיע על תנאי, ומנחים יתנו לו מקום אם הדברים נאמרים "באופן לא מתריס" ו"לא מתבכיין" או כפי שקרה לי בקבוצת המורים, בתנאי שהכללים לא ישברו. מבט אשכנזי, כמו למשל חוויות של דור שני ושלישי לניצולי שואה ממוסגר כמבט ישראלי והוא מקובל כתוכן רלוונטי למפגש.

מסתבר שמשתתפים מזרחים קלטו את המסר שלפיו חוויית החיים שלהם פחות רלוונטית. באחת הסדנאות שהנחתי, משתתפת יהודיה הציגה את עצמה כך: "אני לא יודעת אם מה שיש לי לומר קשור לכאן, אני מזרחית, בבית דיברו ערבית." כששאלתי אותה מדוע היא חושבת שזה לא קשור היא אמרה: "תסתכלי איך אני נראית, כל היהודים כאן כל כך לבנים, וכשנכנסתי חשבו שאני אחת המשתתפות הערביות". האינטואיציה שלה היתה נכונה, הדינמיקה של הדיאלוג בין יהודים ופלסטינים לא נותנת מספיק מקום לסיפור המזרחי, והסיפור של האשכנזי נתפס כ"סיפור של כולנו".

הסוציולוג האמריקאי סלוודור אורטיז כותב שמי שאחראי באקדמיה האמריקאית להנכחה של רב- תרבותיות אלו השחורים. הוא מצא שבדרך כלל גברים לבנים לא לוקחים אחריות על הנכחת הרב-תרבותיות, אלא הם מבקשים מהשחורים לייצג את הגיוון ואת הרב-תרבותיות (כי  לבנו་ת נתפסת כנורמה). ולרוב, השחורים משלמים מחיר חברתי ומקצועי כבד כאשר הם מנכיחים את המבט שלהם, כי הם נתפסים כמתריסים וכמעוררי ריב.

בקבוצה שלנו ב"זוכרות" היה מקום לסיפור המזרחי, כפי שלא חוויתי באף קבוצה של יהודים ופלסטינים. זו אמנם התנסות יחידה אבל אפשר למפות בעזרתה שלבים שעברנו בדיאלוג. בשלב ראשון, מזרחים סיפרו איך הם רואים את היחסים בין יהודים ופלסטינים, זהו שלב חשוב ובכלל לא טריוויאלי של השמעת קול. בשלב הזה המשתתפים האשכנזים היו קשובים ותומכים. בשלב שני, משתתפים אשכנזים ביקשו שהקבוצה תקשיב גם לסיפור שלהם, ובאופן מיוחד בסבל של המשפחות שלהם בעקבות השואה. בשלב השלישי, משתתפים מזרחים הזכירו את זכויות היתר של האשכנזים בחברה הישראלית וביקשו לדון בהן. מאחר והגדרת המשימה של הקבוצה נתנה מקום להיסטוריות השונות ולמבט המזרחי והאשכנזי, היה לנו קשה להחזיק לאורך זמן את שני הסיפורים, והיה לנו קשה לדבר על האשכנזיות כך שתכלול בנשימה אחת הן את הסבל והן את זכויות היתר.

וכפי שאחד המשתתפים הפלסטינים ציין, כאשר כל זה התרחש, הפלסטינים והנכבה נעלמו מהדיון. אם לחזור לדימוי של הלהטוטן והכדורים, נפל לנו כדור אחד.

למפות את זכויות היתר ולדבר עליהן

בקבוצות דיאלוג דנים בזכויות היתר של הקבוצה היהודית, ומשתתפים יהודים מכירים בכך שליהודים בישראל יש פריווילגיות שאין לפלסטינים. הדיון מתרכז בזכויות היתר מול הפלסטינים. לא מדברים על ההיררכיה בין הפריווילגים אלא על היהודים כמכלול. מעטים האשכנזים שמוכנים לשתף ולהכיר במעמד הפריווילגי שלהם. ישנם אשכנזים שידגישו שגדלו בעוני (לפעמים לגדול בקיבוץ גם נחשב לגדול בעוני), אחרים ידגישו שהם צאצאים של ניצולי שואה, שהם צאצאים של משפחות שסבלו משלטון מפא"י, או שהם ממשפחות שכולות. אני בת לאם מאלג'יריה ולאב אשכנזי יליד הארץ, מהצד האשכנזי צאצאית למשפחה מפא"יניקית שהגיעה לארץ הרבה לפני השואה ו"בנתה את המדינה" בתחומי החינוך והביטחון, אנשים כמוני לא ממהרים לחשוף את הצד האשכנזי שלהם. במשך שנים סיפרתי לעצמי סיפורים שמחריגים את הצד האשכנזי במשפחתי מאחריות, ממתנים את המעורבות שלה בנכבה ומתרצים את זכויות היתר שקיבלתי.

זו תופעה מוכרת בדיאלוג בין מדכאים ומדוכאים, גם כשהנושא שדנים בו הוא גזענות, אין מי שיקום בקבוצה, יודה בגזענות ויקח אחריות כגזען

זו תופעה מוכרת בדיאלוג בין מדכאים ומדוכאים, גם כשהנושא שדנים בו הוא גזענות, מסכימים שיש גזענות אך אין מי שיקום בקבוצה, יודה בגזענות ויקח אחריות כגזען. כשמדברים על פרשת חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן, אין חוטפים, וכשמדברים על שוביניזם מעטים הם השוביניסטים. חברי הקבוצות המדכאות מתמודדים לאט (מדי) עם המעמד שלהם ועם הפריווילגיות, ולחברי הקבוצות המדוכאות אין, ולא צריכה להיות, סבלנות לקצב האטי.

גם בקבוצות שאינן מכחישות את יחסי הכוח המורכבים הללו, קשה להתמודד עם נושאים כל כך טעונים כאשר המדוכא יושב מולן. כדי להעמיק בנושאים, כדאי לשלב מסגרות חד- זהותיות, בהן כל קבוצה מתמודדת עם המעמסה ההיסטורית הזו, שיש לה השלכות מרחיקות לכת על החברה שלנו עד היום. ידוע שדיון על פריווילגיות הוא קשה, כי פריווילגיות נכפות על אדם מעצם המבנה החברתי, גם אם הוא לא מסכים להן ולא בוחר בהן. ההכרה של יהודים (בהקשר הלאומי) ושל אשכנזים (בהקשר האתני), שהם שותפים למבנה מפלה שמבוסס על גזענות ומנציח אפליה ואלימות, היא כואבת ולעיתים משתקת, ולכן השיחה במסגרת חד-זהותיות משחררת ומקדמת את הלמידה.

בקבוצה שלנו ב"זוכרות" הגדלנו לעשות ודיברנו גם על פריווילגיות של מזרחים מול פלסטינים, הן בעזרת הכתיבה של תום מהגר והן בעזרת הטקסט האמיץ של יאלי השש שדורשת להתבונן נכוחה בשני הצירים, הלאומי והאתני: "… בשדה המחקר כולו – החל בטענה שהמזרחים הם ערבים-יהודים וכלה בטענה שהיריבות בין ערבים למזרחים היא תוצר של הפרדה ציונית – לא נוצר שיח ביקורתי מזרחי הבוחן את חלקם של המזרחים בכיבוש ובדיכוי הערבים בישראל ואת הרווח הכלכלי והמעמדי שזכו בו מתוך כך… אבקש לטעון שהתבוננות במזרחים בישראל אינה יכולה להיעשות אך ורק מתוך בחינת השתייכותם אל השוליים הכלכליים והפוליטיים אלא חייבת להתייחס למאפיין מרכזי של קבוצה זו – היותם יהודים במדינה יהודית…".  ("כולנו יהודים, על זבל לבן, מזרחים ושוליות מרובה בתוך ההגמוניה" תיאוריה וביקורת, גיליון 48, 2017).

סיור של "זוכרות" בוואדי סאליב. צילום: "זוכרות"
סיור של "זוכרות" בוואדי סאליב. צילום: "זוכרות"

במפגש השביעי "זוכרות" אירגנו לקבוצה שלנו סיור לוואדי סאליב שבחיפה. ביום חם עלינו ברגל במעלה הרחוב, נכנסנו לאתר בניה, שומר פלסטיני בכניסה לאתר, ערימות של מרצפות מצוירות, ובתים חלולים. מהמדריך עורווה סוויטאת שמענו על החיים בשכונה, על הגירוש ב-1948, הפליטות וההרס. ירדנו במורד הרחוב, אכלנו משהו ועלינו שוב במעלה אותו הרחוב, הפעם עם איתן כהן, שממנו שמענו את הפרק המזרחי של השכונה, הכרנו את סיפורם של אלו שנכנסו לגור בבתים הריקים, למדנו למה פרץ המרד של התושבים המרוקאים ב-1959, וכיצד דוכא על ידי הממסד הציוני, וירדנו שוב במורד הרחוב. אילו היה זמן, אפשר היה לעלות בשלישית ולשמוע את הסיפור הניאו-ליברלי, וללמוד מה עומד מאחורי הדירות שהולכות ונבנות היום בוואדי סאליב ומשווקות כ"פרויקט דירות בעל מראה אותנטי מקורי… שהופך סמל של מצוקה וקיפוח להתחדשות…" (הציטוט מאתר המכירות של הרובע החדש שנבנה על יסודות ואדי סאליב). המאמץ לטפס שוב ושוב היה בלתי נמנע, הסיורים הנפרדים ביטאו את הקושי לספר את הסיפורים בנשימה אחת.

בקבוצה שלנו ב"זוכרות" היתה בין המשתתפים רמה גבוהה של הסכמות בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני. ההסכמות הללו איפשרו לבחון את כניסתו של הציר המזרחי- אשכנזי, לא כמניפולציה אלא ככלי מורכב יותר להבנת היחסים ותיקונם.

אסיים באנקדוטה מקבוצה של יהודים ופלסטינים שהנחיתי לא מזמן. כחלק מהדיון על הנכבה, המשתתפים התחלקו לצוותים, וכל צוות קיבל טקסט עם מידע היסטורי על הנכבה. באחד הצוותים משתתפת יהודיה אמרה: "אני לא יודעת אם זה קשור, אבל הטקסט הזה מעורר בי כעס על כך שאני לא יודעת כלום על הנכבה, והכעס הזה מעורר מחשבות על המשפחה שלי. הם באו מסוריה וכמו שלא למדתי דבר על הנכבה, לא למדתי דבר על תולדות הקהילה היהודית בסוריה.. סליחה אם סטיתי מהמשימה".

הפעם לא השתקתי אותה.

מיכל זק עוסקת בחינוך פוליטי. מאמר זה יוצג מחר (שישי 15.2.19) בשעה 10:00 במסגרת אירוע הצגת מחקרים ודיון ב"זוכרות". לאירוע בפייסבוק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילנה שזור

    מהרגע שהגדרת את עצמך כ"חינוך פוליטי", את לא יכולה לצפות למשהו אחר מאשר שיח עימותים זהותי.

    הגיע הזמן להוציא את הפוליטיקה אל מחוץ לחוק ולהחזיק את הכוח לחברה, וכמו שאת מכירה אותי, אני רצינית.

  2. איש חופשי

    מזרחיים, אשכנזים, ירוקים צהובים, כחולים ומלפפונים חמוצים.
    הכל כסות פסאודו אינלקטואלית להסתיר גזענות בסיסית.
    כל מלה נוספת באמת מיותרת.

  3. חזי

    בעצם, במבט היסטוריוגרפי רביזיוניסטי, נדמה לי שרוב ההרוגים בפיגועים היו מזרחים. לא?

  4. נתן

    "אשכנזיות לשיטתי היא קטגוריה עם תפיסת עולם שאיננה שמורה ליוצאי אירופה בלבד, שרואה בתרבות, במוסר ובאסתטיקה האירופית עדיפות על המזרח, שנתפס כפרימיטיבי, פחות מוסרי ופחות ליברלי. "
    אם זאת ההגדרה , למה לקרוא לקבוצה הזאת "אשכנזים" ולא "גזענים" או "מתנשאים" ?
    את מדביקה שם של קבוצה אתנית למכלול של תכונות שליליות.
    קלאסיקה של גזענות.
    מה דעתך למשל על המשפט הבא – "מרוקאים" הוא לא שם של יוצאי מרוקו בלבד אלה קטגוריה של אנשים אלימים ובעלי עצבים רופפים".
    המאמר הזה כמו כל האתר העלוב הזה חושף את הבלוף הגדול של "המאבק המזרחי" – לא שיויון זכויות ולא צדק , אלה גזענות נטו.