השאלון של העוקץ: יערה שחורי

לא תתפסו אותה עוברת מתחת לדברים משולשים, היא מצטערת שלא ראתה את איימי ויינהאוס בהופעה והכתיבה בעיניה היא גן עדן עם כמה כבשנים פעילים. יערה שחורי ניאותה להשיב על שאלוננו המחודש, עם פרסומו של הממואר "שנות העשרים"
העוקץ

ספרה החדש (והרביעי) של יערה שחורי, "שנות העשרים", הוא ממואר בגוף שני על תחנות חייה של אישה צעירה, העוברת להתגורר בעיר הגדולה ונדחסת לתוך קדחת הקיום הסטודנטיאלית בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. ספריה של שחורי (42), דוקטור לספרות ועורכת בהוצאת "כתר" זיכו אותה בפרס ברנשטיין, פרס היצירה לסופרים עבריים ופרס שרת התרבות. קדמו ל"שנות העשרים" ספריה "אקווריום", "שנות החלב" וספר השירה "אצבע, שן, כנף".

לפני שנתיים זכתה שחורי במלגת פולברייט לסדנת הכתיבה הבינלאומית באיווה ובהמשך כתבה מסה על שהייתה שם בבלוג "פריזאית". וכך כתבה: "אני אומרת נמל, על אף שהמילה נמל היא בבחינת אות מתה, כי למדינת איווה אין גבול ימי. אם נוסעים די רחוק  אפשר לראות את המיסיסיפי. ואני אומנם ראיתי,  אבל הנהר שזרם מתחת לחלוני הצריך לכל היותר גשרי מתכת פיסוליים-למראה שאחד מהם חציתי מידי יום בדרכי לספריית האמנויות. הכרטיסים אם כן הם מעין כדור שלג שמחזיק בתוכו נוף זר וסמלי. למען האמת, מדובר בכדור שלג דו מימדי, דבר שמבטל את צורת הכדור. זהו מלבן או קו, או אפילו נקודה בסופו של משפט, כי המשפט כבר נחתם. ובכל אופן התנועה הקלילה הזאת שמאפשרת למישהו, נניח לי, לזנק אל שדה התעופה, אל המטוס, אל ארץ זרה, אף פעם לא הפכה באמת לנחלתי. הקלות, אם ישנה, נשמרת אצלי למלים, לא למעשים. בכל שפה שהיא."

ובמחשבה על מסע נפתח גם "שנות העשרים":

אולי תיסעי לפריז

בשעות הריאיון האישי החלון קבוע מאחורייך, אבל גם בגבך אליו את רואה שהאור אוזל. בעיר התחתית של חיפה, מאחורי לשכת הגיוס, ניצב שלד בניין בהקמה. אולי לעולם לא יסיימו לבנות אותו. כשאת מביטה לאחור, פועלים עומדים על הפיגומים. כולכן רואות אותם מחדרי הראיונות, מחדרי השירותים. אבל אתן עצמכן בלתי נראות, אתן מרכיבות משקפי שמש. יום אחד יגיע לריאיון אישי הבן של הקבלן שבונה את הבניין. הוא יתיישב מול אחת מכן באחד החדרים ויגיד, "אה, אתן החיילות המשתינות." וזה נכון. אלה אתן.

נבחרתן על ידי ועדת קול והופעה, ובחמישה שבועות למדתן להמתיק קול, ללחוש כמעט. הורו לכן לא לשאול אף פעם למה. זה רק יוצר עוינות. אנשים מסתגרים מול הלמה. נאטמים כמו קיר בלי חלון. אם מישהי מכן אומרת בקול מתפנק, "אבל העיניים הן חלונות לנפש," מישהי אחרת ממלמלת, "לא חלון, ראי. ראי הנפש." צוות ההדרכה מתרצה לרגע ומסביר שהראי הזה (כן, הם מתירים לכן לחשוב בדימויים, אתן בנות איכותיות, חינכו אתכן במטפורות) משקף רק את השואלת והיא, במחילה, לא מעניינת כל כך את הצבא.

הקורס ארוך ואת לומדת להגדיר את העולם בצירופים פשוטים ויעילים. בזמן הזה אימך נלכדת בדיכאון שקט שמתלפף סביבה כמו צמח טורף. אם מישהו שואל על הבית שלך את מוותרת על הצמח ונוקטת אחד מאותם צירופים חד-ממדיים שכמו מדבקה אמור להתקלף מהקיר אבל נשאר דבוק לנצח. את אומרת, "יש לי בית בעייתי שמשפיע." אף אחד לא שואל יותר שום דבר.

***

לכבוד פרסומו של ״שנות העשרים״, ספרי לנו קצת על הספר מבחינת תוכנו ותהליך העבודה עליו.

הספר הוא ממואר שמתאר את שנות העשרים של אישה צעירה שמחפשת מקום בעולם. הוא נבנה סביב אירועים שקרו. רציתי לזכור ולתת צורה לשנים שנדמה שהיו חסרות צורה. הוא נכתב באינטנסיביות ששמורה לטקסט שהיה נדמה לי שלעולם לא אעז לפרסם ונמסר בגוף שני במעין דיבור פנימי. לפעמים הוא נדמה לי כמו רומן חניכה בלי דמויות חונכות.

פרטי על אורחות הכתיבה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד).
אני כותבת בכל מקום. כרגע אני צמודה כמו חתול לרדיאטור, בתנוחה שוודאי תוליד כאבי גב, אבל אני צריכה רעש וחיים סביבי כדי לכתוב. התבודדויות קסומות לכתיבה מטילות עלי אימה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?
כמדי תקופת בחירות אני מתקשה להתמודד עם הציניות הטהורה של אלו שמתיימרים להיות נבחרי ציבור, וכמה רחוק הם מוכנים ללכת, על חשבון החלשים, על מנת לקושש קולות והון פוליטי. משהו בציניות המזוקקת, המוחלטת הזו, פשוט מטלטל אותי. מאיפה להתחיל? אולי מהקריאה של ראש עיריית פתח תקוה לדווח למוקד העירייה על מבקשי מקלט שהם רואים, על מנת שאלו יגורשו. זה הרי ציד אנשים.

יערה שחורי. צילום: רוני כנעני
יערה שחורי. צילום: רוני כנעני

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה הבאה?
לאור מצב העניינים, הייתי מלהקת את המוירות, שלוש אלות הגורל מהמיתולוגיה היוונית, כי מישהו מוכרח לגזור כאן את הפתיל. הן אמנם חולקות עין אחת, אבל יש לי תחושה שהן ירחיקו וייטיבו לראות, ודאי יותר מרוב נבחרי הציבור הנוכחיים.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ
סבי וסבתי היו ניצולי שואה כך שבני משפחתי חוו על בשרם גזענות רצחנית. אבל  במדינת ישראל, כבעלת עיניים בהירות ועור בהיר, אני בצד הנכון.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?
מאוד. אני אמא לבת ואני מנסה ללמד אותה שלא כל מה שסביבה הוא מוחלט ושיש הבניות חברתיות שמתחזות לאמת.

יש לך אמונה תפלה (או כמה?)
לא מעט. העיקרית שבהן לא ללכת תחת סולמות או כל דבר שיש לו צורת משולש. את עניין המשולשים המציאה אמי וככל שניסיתי להיפטר מזה לא הצלחתי. חתולים אני דווקא מחבבת, בכל צבע שהוא.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?
גן עדן עם כמה כבשנים פעילים.

ברלין או תל אביב?
ללא ספק, תל אביב. זה הבית שלי.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?
אני מוכרחה להאמין שכן. 

"כמו רומן חניכה בלי דמויות חונכות" (יערה שחורי)
"כמו רומן חניכה בלי דמויות חונכות" (יערה שחורי)

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?
על קריאה כאסטרטגיה של אקטיביזם או של הימלטות מן העולם. ספרייה היא לפעמים המקום החתרני ביותר בנמצא.

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית (מוזמן לפרגן לקולגות)?
אני קוראת עכשיו את הממואר "רעב" של רוקסן גיי בתרגום דבי איילון (בבל). הנה כמה שורות מן הפתיחה: "כתיבת הספר הזה היא וידוי. אלה החלקים הכי מכוערים, הכי חלשים, הכי עירומים שלי. זאת האמת שלי. זה ממואר על הגוף (שלי) כי סיפורים על גופים כמו שלי נתקלים על פי רוב בהתעלמות או בביטול או בבוז. אנשים רואים גופים כמו שלי ומניחים הנחות. הם חושבים שהם יודעים את המדוע של הגוף שלי. הם לא. זה אינו סיפור של ניצחון, אבל זה סיפור שתובע שיספרו אותו, והוא ראוי להישמע."

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?
איימי ויינהאוס. לו היה לי שכל עוד הייתי מספיקה בחייה.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמין לפגישה?
את אמא שלי. געגועים אינם הופכים קלים עם הזמן.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?
כשבתי נולדה יכולתי להביט שעות בכפות הרגליים שלה. כשהיא הייתה בת שנה בן זוגי נתן לי במתנה מחברת מלאה בציורים שצייר. בכולם הופיעו כפות הרגליים שלה.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?
אני בסדר, תודה. העברית עבורי אינה חסרה דבר.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?
בזמן פרסום של ספר משלך, מומלץ להיות משוקע בפרויקט אחר, למשל בכתיבת רומן חדש או כליל סונטות. מובן שכוונות לחוד ומעשים לחוד כי כרגע, בימים שבהם הספר רק מגיע לחנויות ולקוראים הראשונים, אני מסוגלת רק לבהות בחלל ולנשום.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?
כותבת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.