• Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות
  • why does he do that
    זכותו המולדת
    'סינדרום האישה המוכה' גורם לנשים להיקבר תחת אלימות

ציונות סכום אפס: השיח של ספרדים בני הארץ

עבור יהודי המזרח, בפלסטין ובכל המזרח התיכון, שנת 1948 היוותה משבר חסר תקדים: האליטות הספרדיות איבדו את זכויותיהן הילידיות, התנשלו ממעמדן הציבורי, ולא נותר להן אלא להשתלב במציאות המדינית החדשה באזור • לקראת האירוע "הנכבה, מזרחים, אשכנזים ואחריות"
מיכל הרמתי

דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת חבל הבסקים ופעילה פוליטית בירושלים

בשנים האחרונות הולך וגובר העניין המחקרי על בני האליטה הספרדית הוותיקה בארץ ועל השיח שלהם אודות הסכסוך והתהוותו בשנים שלפני קום המדינה. מתחילת המאה התשע עשרה, תחת האימפריה העות'מאנית, היה הרב הראשי הספרדי אחראי על ייצוג המיעוט היהודי במחוזות האימפריה השונים, וסביבו התקיים ארגון של בני האליטה הרבנית והכלכלית. בארץ ישראל, ארגונים אלו של האליטה הכלכלית והרוחנית של יהודים ספרדים ובני עדות המזרח נקראו לעתים קרובות "ועד עדה" והיו מופקדים על ענייני רווחת הקהילה. הגדול והחשוב מהם היה "ועד עדת הספרדים ובני עדות המזרח בירושלים".

אליטות אלו, מתוקף תפקידן, שמרו על יחסים טובים עם האליטות המקומיות, ובעיקר עם האליטה המוסלמית-ערבית. ממשלת המנדט שהוקמה בעקבות הכיבוש הבריטי את הארץ ב-1917 העבירה את תפקיד הייצוג של יהודי הארץ לידי מנהיגי התנועה הציונית. בני האליטה הוותיקה פתחו במאבק פוליטי עם האליטות הציוניות במסגרת מפלגתית שהתחרתה בתוך המוסדות הציוניים. תוך מאבק זה, האליטה הספרדית והמזרחית התנגחה תכופות עם האשכנזים לגבי אופן (אי) התמודדותם עם התנגדותם של בני הארץ הערבים למפעל הציוני. החוקרת אביגיל יעקובסון קראה לגישה הספרדית שפותחה תוך התנגחות זו מאז תחילת העליות הציוניות, "ציונות מכילה". מאז תחילת ההגירה הציונית, בני האליטה הספרדית-מזרחית התלהבו מהרעיון של כינון רוב יהודי בארץ תוך קיום ריבוני לאומי. יחד עם זאת, הם התנגדו לאספקטים המדירים בפרויקט של יהודי אירופה. אפשר לקרוא לאלו האספקטים הקולוניאליים של התנועה הציונית, אלו שכיננו בעצם את בני הארץ היהודים והערבים כאחד כסובייקטים בלתי מודרניים, אחרים בהווייתם ונחותים במהותם.

"אח יקר! עד עכשיו בטלת את שכניך, זלזלת בשפתם והתיחסת אליהם באפן הטעון בקרת לא רק מהם כי אם אפילו ממנו והרי לך פרי מעשיך ….ואם עוד תמשיך בשטתך המוזרה זו, עוד הימים שהראו לך כבר הרבה, יראו לך עוד יותר להבא… כן, עוד הפעם תוכח ועוד הפעם -תתחרט. אבל גם אז, כשיעבר כבר המועד, מי יודע מה צפון לנו בחיק העתיד, לרגלי הנהגתנו, מי יודע…?"[1]

במאמר זה אתמקד בשיח שפיתחו בני אליטה זו אחרי 1948, תוך קריאה ב"הד המזרח" – ביטאון ועד עדת הספרדים בירושלים, ובבמות אחרות שקשורות לוועד בהנהגתו של אליהו אלישר. נראה שהציונות המכילה שאפיינה את בני האליטה הזו, הפכה באופן בולט לאורך שנת 1949 – שנת המשא ומתן על הפסקת האש בין ישראל ומדינות ערב, לאחר המלחמה והגירוש – לשיח מתלהם וחסר פשרות כלפי ערביי הארץ. נבחן הסברים אפשריים לשינוי בשיח של בני האליטה הזו לאורך שנה זו, בתקווה שבחינה זו תוכל להבליט כמה מאפיינים כלליים בהקשר של קשרים בין מזרחים ואשכנזים בישראל וגישתם לנכבה המתמשכת בישראל כיום. נראה כיצד ייצוב המנגנונים הציונים הקולוניאלים במוסדות מדינה השפיע לרעה על בני האליטה הזו, וכיצד המציאות החדשה שנוצרה בשנה זו עיצבה שיח עוין של בני אליטה זו כלפי ערביי פלסטין.

הכשרת הקרקע להבנה הדדית

כידוע, בהצעת החלוקה של אונסקו"פ ב-1947 יוחס סטטוס מיוחד לירושלים בשל קדושתה, וכך היא בעצם הייתה העיר המעורבת היחידה שמוקמה ממש על גבולות החלוקה. מאחר ובסוף לא היה הסכם אלא פרצה מלחמה, בירושלים, כידוע, היו גם יהודים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור לצד השני של העיר, ואלו היו ברובם ספרדים ומזרחים[2]. ועד עדת הספרדים איבד את ההקדשים העתיקים והחשובים ביותר שלו, שנותרו בין חומות העיר העתיקה. בעוד שעל הרכוש ואובדן הבתים הגיע פיצוי כספי מהמדינה, היו תוצאות אחרות למלחמה שהביאו לדרדור כלכלי לאוכלוסייה הירושלמית היהודית ספרדית ומזרחית, שחיה יותר בשילוב עם האוכלוסייה הערבית. העיר התוססת והמרכזית נותקה מ"העורף והבסיס הכלכלי ומסחרי"[3] שלה, הכפרים והערים הערביות מסביב[4]. עזיבתם של הבריטים וכינון מוסדות המדינה היה עוד גורם מדרדר מבחינת האליטה הזאת בכלל ובירושלים בפרט, כאשר המערכת הפקידותית החדשה "טוהרה" מפקידים מזרחים וספרדים, אשר תחת האשמות בשחיתות הוחלפו רובם בפקידים אשכנזים[5].

יחד עם זאת, המלחמה הייתה גורם מאחד מאין כמוהו ליישוב היהודי בארץ ישראל:

"אנו ידענו מהו עם אחד: כדור האויב אינו מבדיל"[6].

מעמדם, כישוריהם וקשריהם של המכובדים הספרדים טופחו על מנת לשרת את הממשל הצבאי

בסוף המלחמה, ועד עדת הספרדים אשר נוצר והתקיים כל מאות שנותיו כארגון המייצג מיעוט הנאבק על זכויותיו ועל ייצוגו הפרופורציונלי מול הרוב המוסלמי השלט[7], לפתע התקיים לראשונה כחלק מהרוב האתני-דתי במדינה, בעיר יהודית לחלוטין. הם קיוו שבמציאות חדשה זו, תהיה "הגמוניה יהודית של כל השבטים, ולא רק של אחד"[8]. אבל תקוות אלו נתבדו במהרה. דווקא במציאות החדשה, כאשר כל החילופין הדיפלומטיים וענייני הרווחה הופקדו בידי המדינה, מוסד ועד העדה התרוקן מתוכן. מעמדם, כישוריהם וקשריהם של המכובדים הספרדים והמזרחים איבדו כל רלוונטיות – מלבד במערכת הביטחון. שם, כישוריהם החברתיים והלשוניים של בני הארץ טופחו על מנת לשרת את המערכת המניפולטיבית של הממשל הצבאי[9]. עדיין היו אנשים, שחשבו שהידע והכישורים הילידיים יכולים לתרום לדיפלומטיה הישראלית על מנת לייצר "דיפלומטיה של כבוד"[10], בתור מי שהכירו את

"נימוסי הלשון של השפה הערבית, לשון הפיוס של הג'סטה הערבית, צלצול הקול והטעמת הדברים… היהודי יוצא ארצות המזרח… גם בינו לבין עצמו או בינו לבין הערבי, שומר הוא על דרכי נימוסים אלו, ונוקט באותו סגנון…תורה שלמה היא לנו בימים אלו בקביעת היחסים בין אדם יהודי לבין אדם ערבי. ועוד יותר מכן ביחסים דיפלומטיים בין מדינות"[11].

אליהו אלישר
אליהו אלישר

אלא שקולות אלו איבדו רלוונטיות מרגע שבני הארץ לא נכללו במוסדות היחידים שיכלו להוציא לפועל גישושים דיפלומטיים[12]. הדרתה של האליטה הילידית מיכולת השפעה התקבע במוסדות המדינה המודרנית, וזה שינה את טבע הקול האלטרנטיבי שהם נשאו.

הציבור הספרדי והמזרחי שהבין ערבית היה עדיין חשוף לשיח הציבורי והפוליטי במדינות ערב הסובבות. שיח זה המשיך לבטא גם אחרי המלחמה התנגדות עזה ועיקשת לקיומה של מדינת ישראל, מה שפיתח דווקא בקרב יודעי ערבית גישה בלתי מתפשרת בתגובה. ניתן לראות שינוי בגישה של בטאון ועד עדת הספרדים בירושלים, "הד המזרח", שיצא לאור מאז שנת 1942. בתחילתו, ביטאון זה היה, בין היתר, במה לביטוי, באופן גלוי ומוסווה, את פוטנציאל השליחות של יהודי המזרח, של גישור הפער בין האשכנזים לערבים:

"התמסרנו בכל חום ליבנו ובכוחות על-אנושיים של אהבה ומסירות, להקים את ביתנו הרוחני והחומרי. אך חוסר נסיון קולוניזטורי ושאיפותינו הנלהבות להפוך הבטחה למעשה, העלימו מעינינו את המכשולים – התנאים המיוחדים של המקום, מנהגיהם וארחות חייהן של שוכני הארץ. ואלה שמקרוב עלו לארץ הביאו אתם את אורח החיים של המערב השונה תכלית שינוי מהמציאות הארצישראלית…וכל האזהרות של טובי בניו של הישוב הותיר בארץ, שעמדו והזהירו את מנהיגנו עוד בראשית הימים ההם, היו לשוא…כי כל כוונתם של המזהירים הייתה להקפיד על הטקט ובקביעת היחסים עם אלה הנמצאים כבר בארץ… וכאן רוצים אנו לפנות בקריאה אל אותו הישוב הישן בארץ. ואל הקיבוצים היהודים שבארצות המזרח הקרוב, כי עליהם לחדול מענותנותם ואדישותם לגבי השאלה הכואבת הזאת, שאלת טיפוח היחסים והקשרים בינינו ובין שכנינו. מחובת הישוב הישן וכן אותם הקיבוצים שבארצות השכנות, ליטול לידם את היזומה ולהתחיל בהכשרת הקרקע להבנה הדדית"[13].

ב-1949 הפך ביטאון זה להיות במה המציגה יותר גישות נציות כלפי האוכלוסייה הערבית בתוך ומחוצה לישראל, תוך מתן ביטוי לרגשות עוינות ובוז עמוקים:

"אחרי חודשים רבים ללא קריאת עיתונים ערביים…על הלך הרוח של האויב עמדתי מגלי האתר ששמעתי ששלחו כל הבל פה של ערבי על הבוקר… מן הקריאה בעיתונות הערבית אין אתה יכול לחשוב כאילו חל שינוי או חריגה מהמסגרת הקודמת של הסגנון של התהוללות השווא, השטחיות, הצביעות, שהייתי מוצא בעבר…המשכיל הערבי…לא למד כלום ואינו רוצה ללמוד…דבריו בנויים על הרגש בלבד, והרגש מובע בפראזות ריקות. זהו אופיו של כל עיתון ערבי בארץ או במקום אחר."[14]

בשנת 1949, שהיא תקופת המשא ומתן על הפסקת האש בין ישראל ומדינות ערב, הטור האינפורמטיבי הקבוע של דוד סיטון ב"הד המזרח" על פוליטיקה של מדינות האזור הופיע פחות ופחות, ועל כל במה אפשרית טענו רבים מבני האליטה הספרדית ששלום עם ארצות ערב איננו אפשרי, בטח שאיננו רצוי במחיר קבלת חלק מהפליטים בחזרה, וכמו כן הביעו התנגדות להסרת הממשל הצבאי מהפלסטינים אזרחי ישראל[15]. לעתים קרובות השיח הבלתי מתפשר הזה היה רווי שנאה, אולי בגלל היותו חשוף לשיח מלא שנאה וחסר פשרות בצד השני.

לא עוד בני כלאיים

ישנם עוד גורמים שניתן להצביע עליהם על מנת להסביר את התפנית בשיח של בני אותה אליטה ילידית. אם נלך בעקבות החוקר גיל אייל, אפשר להגיד שגבולות 1948 הציבו גבול פיזי לזהות היהודית-הלאומית שמנהיגי המדינה החדשה התכוונו לכונן. מאחר שבני האליטה הילידית הזאת הציגו עצמם היסטורית כבני כלאיים בין הזהויות הלאומיות הערביות והיהודיות, מאחר והם עדיין נותרו בעמדת אופוזיציה ויריבות לשלטון בפוליטיקה של המדינה החדשה, ומאחר ומפלגת השלטון חשה ש"מיזוג הספרדים והערבים מסכן את היישוב ומטמא את מדיניות הממשלה"[16], אפשר להגיד שאחרי קום המדינה היה להם צורך להכריז ביתר שאת את נאמנותם למדינה, לבטל כל זכר להצגה העצמית בת-הכלאיים הקודמת.

שער "הד המזרח", 8 באפריל 1949
שער "הד המזרח", 8 באפריל 1949

ליוסף יואל ריבלין, אשכנזי יליד הארץ שהיה מקורב למעגלי האליטה הספרדית ולתנועת החירות, היה הסבר אחר. מנקודת מבטו, ההתלהמות האנטי-ערבית הספרדית-מזרחית לא הייתה אלא תגובת נגד לנטיות האוריינטליסטיות-רומנטיות של השמאל האשכנזי:

"הגורם הראשון לכך הוא דברי השבח שיסודם בדמיון. הגוזמאות על דבר מעלות הערבי הם הם שהביאוהו לידי כך. לצחוק הייתה בעיניו הדמות ששיוו "אנשי השלום" לערבי מתוך אי-ידיעה ומתוך דמיון המפליג למרחקים בעניין הזר להם… תקווה מדומה זו שמילאה בהרבה גם את "השוק היהודי" הכללי במשך עשרות שנים, ושגם העיתון והספר והיהודי נתפסו לה לא מעט, מי מתוך אמונה ומי מתוך פוליטיקה גבוהה, ומי מתוך חיקוי לבריטים, היא היא שיצרה את ההגבה של יודע הדבר האמתי. וככל שהוגזם מצד אחד כן גברה ההגבה מצד שני, עד שגם היא… עברה את הגבולות הרבה פעמים… לדוגמא: "אנשי השלום" מן המערב, היו רגילים [להעלות] על נס את נימוס הערבי ואת אדישותו הרבה בחברה, את משאו ומתנו בנחת עם הבריות. הגיעו לידי כך שראו שזה אפילו "רמת-תרבות" גבוהה. ואגב יש להעיר, שאותה מידה שגם מצויה [אצל] היהודי יוצא ארצות המזרח, לא משכה ביותר את ליבם של היהודי יוצא ארצות המערב. על פי הרוב חשב לו זה את כל המידות האלה ששיבח בהן את הגוי הערבי כשנגלו בהן באחיו היהודי יוצא המזרח לחסרונות, ולעיתים גם למומים (הדגשה שלי). עד הצד הטוב ביותר לא משכו את ליבו ביותר. ולעומתו הגזים הרבה פעמים היהודי יוצא-המזרח, בהצביעו דווקא על הערמומיות שבדבר, על הצביעות שבמידות אלו, כדי להגיע למטרתו. האמת אינה לא עם זה ולא עם זה. נימוס זה ואדיבות זו דרך מיוחדת היא לערבי במשאו ובמתנו. ובשעה שהנושא ונותן עמו יודע שאין כאן לא ויתור ולא נדיבות אף לא חולשה, הרי אף הוא מצדו אינו "נמס" ו"מתמוגג" מנחת, אלא עומד גם הוא על שלו ב"נימוס" ו"באדיבות" ובדברי פיוס. מתוך משא ומתן כזה מגיע למטרה, ממש באותה מידה שמגיע אליהם האדם בעל התרבות המערבית על פי דרכו הוא. הרבה הרבה כישלונות נכשלו "הנושאים ונותנים" שלנו מתוך חסרון יסודי זה." [17]

בבחירות 1949 מפלגות השמאל האשכנזי שריינו מקומות ריאליים לערבים ולא למזרחים ברשימותיהן

מה שריבלין מציין בציטוט זה, אך לא נותן לו חשיבות מיוחדת בהסבר ההקצנה המזרחית, היא העובדה שהתפיסה האוריינטליסטית-רומנטית של השמאל האשכנזי הייתה שמורה רק לערביי פלסטין, בעוד שמהיהודים המזרחים והספרדים ציפו אלו שישתנו וישתלבו במנטליות האירופית-מודרנית של המדינה החדשה. נקודה זאת דווקא הייתה דווקא בעלת חשיבות רבה עבור האליטות הספרדיות שהתחרו בשדה הפוליטי, מפני שזה השפיע על האופן שבו המפלגות הציוניות קירבו והכילו את האליטה הזו. מתוך התפיסה האוריינטליסטית הדיפרנציאלית הזו, בבחירות 1949 מפלגות השמאל האשכנזי שריינו מקומות ריאליים לערבים ולא למזרחים ברשימותיהן.

עבור יהודי המזרח, בפלסטין ובכל המזרח התיכון, 1948 היוותה משבר אזורי וקיומי חסר תקדים[18]. בארץ ישראל משבר זה דחק את בני האליטה הספרדית והמזרחית לתוך משחק סכום אפס, שבו הם נותרו "קירח מכאן וקירח משם"[19]: הם איבדו משרות ציבוריות, נכסים יקרי ערך, ויחסים כלכליים ואישיים בכל האזור כולו. אובדנם של דברים אלו היה יכול להיות שווה את הפיכתם לחלק מקבוצת הרוב הלאומי, אלא שהם לא נכללו באמת ברוב האתני של המדינה החדשה, והרוב האשכנזי בשנים אלו הכליל אותם בקולקטיב הלאומי אך ורק באופן מוכפף, ולא כחלק אותנטי מהרוב השלט. עבור האליטה הזו, בעלת הדרת הכבוד, הדרה זו היוותה עלבון צורב, סטירת לחי כואבת: "לא ייתכן… שהיהדות שהיא הראשונה בארץ ועליה נשען כל הישוב בתקופת ביסוסו מדינה שתיהפך לאומללה מההפליות"[20]. עלבון זה נוסף לעלבון אחר, זה שבשמיעת מנהיגי מדינות, שבהם היו בני אליטה זו באופן מסורתי בני בית, ממשיכים וקוראים להשמדתם.

1949 הייתה שנה של התפכחות מסוימת של הציבור היהודי בישראל מהמחשבה שבאמצעות מספיק כוח צבאי יהיה ניתן להכריח את המדינות השכנות לקבל את זכות קיומה של מדינה ציונית ביניהן. האליטה הספרדית הייתה צריכה להתפכח פעמיים: גם מהמחשבה שהמדינה היהודית תתקבל כחלק מהאזור, וגם שהם יתקבלו כחלק מהמדינה. דווקא בשנת המשא ומתן, כאשר טענותיהם של האליטות הספרדיות והמזרחיות לתיווך מאז תחילת ההגירה הציונית היו יכולות לכאורה לבוא לידי שימוש, הן למעשה הופרכו באופן מוחלט. האליטות הספרדיות איבדו סופית את עמדת האליטה ואת זכויות הילידים שלהם, ולא נותר להם אלא להשתלב במציאות המדינית של משחק סכום אפס שנוצרה במזרח התיכון. השיח שלהם על ערביי פלסטין ועל מדינות האזור בשנת 1949 ביטא מצד אחד את הפן הרגשי של העלבון הכפול הכרוך בהדרתם מהמשחק הפוליטי החדש, ומצד שני את השאיפה שהמדינה הציונית בכל זאת תיטיב עם כל היהודים באשר הם.

מאמר זה נכתב במסגרת מחקר לתואר דוקטור באוניברסיטת חבל הבסקים בספרד, הבוחן את הפעילות הפוליטית העצמאית של ספרדים ומזרחים בישראל בשנות החמישים והשישים לאור פרספקטיבות תיאורטיות דה-קולוניאליות מאמריקה הלטינית.

המאמר יוצג מחר (שישי 15.2.19) בשעה 10:00 במסגרת אירוע הצגת מחקרים ודיון ב"זוכרות". לאירוע בפייסבוק

[1] חיים ממן, החירות, 21.8.1911. מצוטט אצל עברי, יובל (2013), פניה המרובות והמשתנות של "הספרדיות" במפנה המאה
העשרים. עבודת דוקטורט, אוניברסיטת תל אביב, ע"מ 149.
[2]גאון, מ.ד. (1937), יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה. ירושלים: דפוס עזריאל. קרק, רות, אורן-נורדהיים, מיכל, ואשל,
ראובן (1995), ירושלים וסביבותיה : רבעים, שכונות וכפרים 1800 – 1948. ירושלים: אקדמון: ע"מ 7-25.
[3] "עמדתנו בעיריית י-ם", קול הבירה, 16.2.54.
[4]יעקובסון ונאור התייחסו בספרם לשכונות העוני בערים המעורבות, בהם יהודים בני עדות המזרח וערבים פלסטינים חיו יחד,
וחלקו באתגריה של שוליותם החברתית והכלכלית. מבחינת האזור הכפרי של ירושלים, ניתן לציין בעיקר את הכפרים הגדולים והקרובים,
ליפתא, עין כרם ומלחה, כאלו שקיימו יחסים כלכליים הדוקים ומשלימים עם השכונות היהודיות הקרובות. מחצבות דיר יאסין
וליפתא סיפקו לאלו את חומרי הבנייה שלהן, כמו גם את כוח האדם לבנייה, והרבה מאספקת הירקות והפירות. היהודים סיפקו
לכפרים רופאים ושאר מזונות ושירותים. ב1948 כ-74 אלף ערבים פלסטינים גורשו מהעיר ירושלים, ופונו 38 מתוך 40 הכפרים
שבשיפוליה המערביים (מלבד אבו גוש וחלק מבית צפאפא).
Tamari, Salim (2002). The City and its Rural Hinterlands.
In: Tamari, Salim (ed.), Jerusalem 1948. The institute of Palestinian studies, pp. 68-83.
 Jacobson, Abigail & Naor, Moshe (2016). Oriental Neighbors. Middle Eastern Jews and
Arabs in Mandatory Palestine. Brandeis University Press.
[5]דברי הכנסת 1949(1), ע"מ 318.
[6] אליהו אלישר, "ישיבה שלישית של מועצת האיחוד הארצי של הספרדים ובני עדות המזרח". 5.10.50. ארכיון עיריית ירושלים,
מיכל 6238 תיק 14.
[7] התסכול של מאבק זה בירושלים ספציפית היה רב, משום שהיהודים היוו למעשה רוב מספרי בעיר כבר מאמצע המאה התשע
עשרה. על כך ראו, אברהם אלמליח, "מבלדיית אל-קודס לעיריית ירושלים", הד המזרח, 28.1.49.
[8]אליהו אלישר, "בעיית העדות-חלק ב", הד המזרח, 13.10.50
[9] על כך ראו, אייל, גיל (2005), הסרת הקסם מן המזרח: תולדות המזרחנות בעידן המזרחיות. ירושלים: ון ליר.
[10]י.א. עבאדי, "היהדות הספרדית ומערכתנו המדינית", שבט ועם 1954, ע"מ 23. ראה גם אליהו אלישר (1980), לחיות עם
יהודים. ירושלים: מרכוס. ע"מ 209-211.
[11] י.י.ריבלין, "יחסינו אל הערבים", בכתב יד, לא מתוארך. ארכיון עיריית ירושלים, מיכל 2717.
[12] אליהו ששון, שהיה מבני האליטה הזו ושייך למפא"י, אמנם נכלל במשלחות למשא ומתן ברודוס- ועל תפקידו ועל הפוטנציאל
של תרומתו הייחודית- ראוי לבצע מחקר נפרד.
[13] אליהו אלישר, "יהודים וערבים", המזרח, 11.9.42.
[14] א.מיכאלי, "הערבים חורשים מזימות", הד המזרח, 18.2.49
[15]לדוגמא: אלישר (1980): ע"מ 304-310; י.י.ריבלין, "בעיית הפליטים הערבים", הד המזרח 19.8.49; "לענייני השעה", הד
המזרח 2.6.49, 4.3.49.
[16] אליהו אלישר, "ישיבה שלישית של מועצת האיחוד הארצי של הספרדים ובני עדות המזרח". 5.10.50. ארכיון עיריית ירושלים,
מיכל 6238 תיק 14. הצהרה זו נאמרה באורח ציני למדי על מנת להסביר מדוע הופקעה מידי בכור שלום שטרית סמכותו כשר המיעוטים.
[17] י.י.ריבלין, "יחסינו אל הערבים", בכתב יד, לא מתוארך. ארכיון עיריית ירושלים, מיכל 2717. יש לציין שייתכן שהמרכזיות
שהוא נתן ל"אנשי השלום" בקביעת השיח הציבורי הושפעה ממעגליו החברתיים והמקצועיים, שנגעו הן לאליטות הספרדיות והן
לאשכנזיות. ותודה לחנן חריף על הערה זו.
[18] על משמעותו של משבר זה בקרב יהודי ארצות ערב ניתן לקרוא יותר בפרוטרוט למשל אצל משה בהר (2005), פרשנות
להיסטוריה הסוציו פוליטית ה"קדם-ישראלית" וה"פנים-ישראלית" של יהודי ערב. פוליטיקה 14, ע"מ 109-129.
[19] "ישיבה שלישית של מועצת האיחוד הארצי של הספרדים ובני עדות המזרח". 5.10.50. ארכיון עיריית ירושלים, מיכל 6238
תיק 14.
[20] "גילוי דעת ליהודי ארצות ערב ויהודי ספרד", ארכיון עיריית ירושלים, מיכל 6238, תיק 39.

				
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עידו לם

    פיהוק+ שקר . רוב האליטה הספרדית הייתה פרו ציונית אנשים כמו אברהם אלמאליח ויוסף מיוחס ואחרים. זה שהיו בין הספרדים גם אנטי ציונים לא אומר כלום היו כאלה גם בין האשכנזים . בקיצור חדל קשקשת ומיחזור הבלים שלא רלוונטיים להווה.

  2. חזי

    בסך הכל בסדר.

    הנה כמה עובדות אלטרנטיביות:
    -1948 לפני העליה ממרוקו, תימן, עיראק, ומצרים.
    -בבחירות לכנסת הרביעית (1961) היו למפאי שרעבי, פתל, שטרית ואולי עוד כמה (די פרופורציונלי).
    -למפאי היה מועדון בואדי ניסנס בחיפה ובבוכרים בירושלים. נדמה לי שגם לסטאליניסטים.

    תזה עצמאית: המזרחים לא נכנסו לחירות בגלל הכעס על האשכנזים. המזרחים היו תמיד בימין, ואימצו שיח אשכנזים-מזרחים נגד הממסד המפאיניקי באשר הוא. ההמצאה של ה"שמאל האשכנזי" היא בדיעבדית. אין דבר כזה "רוב אותנטי" ואין תורת גזע, יש דבר אחד והוא דמוקרטי וליברלי, שמו בישראל: שיקולים קואליציונים.

    עוד עצה ידידותית, עזבי את ה"הדרת הכבוד". את לא באירווזיון.

  3. סמולן

    מוזר, אבל באחות הקטנה והמגניבה של העוקץ, שיחה מקומית, בדיוק פרסמו קטע של נאטור, שמשום נראה רלוונטי להערכת הנימוס הערבי

    "עמד הקצין כשגבו צמוד אל הקיר וביקש מאבו צלאח לשלשל את רגליו ולהניח אותן על כתפיו. חיש מהר היה אבו צלאח רכוב על כתפיו של הקצין.
    הקצין החל ללכת, ועל כתפיו אבו צלאח.
    קירב אבו צלאח את ידיו לפיו וקרא בקול גדול:

    'יָא אַהְל אלבַּלַד',
    תושבי הכפר היקרים
    'ואללה רַכָּבְּנָאהוֹם',
    חי אלוהים, אנחנו רוכבים עליהם
    'רַכָּבְּנָאהוֹם זַי אַלחָמִיר',
    רוכבים עליהם כאילו היו חמורים!
    'רַכָּבְּנָא בַּרִיטַאנְיא אַלְעוּזְמָא',
    רוכבים על גב בריטניה הגדולה.

    האנשים החלו למחוא כפיים אל מול המחזה.
    הקצין נראה משועשע גם הוא,
    הרי לא הבין מילה בערבית, וחשב שמחיאות הכפיים מכוונות אליו ולמחוותו הג'נטלמנית.
    בהמשך, כשגילה את העניין, הוא תפס את אבו צלאח
    ולימד אותו על בשרו מה כוחה של בריטניה הגדולה"

  4. עמית

    אני מקווה שזו תוצאה של שטחיות. אבל אני מציע לכותב להעמיק יותר בכתבים של האליטות הספרדיות בארץ ישראל לפני 1948 לפני שהוא מביא ציטוט ובונה עליו תיאוריה של הקצנה. ניתן למצוא ציטוטים זהים גם שני עשורים לפני 1948 מפי הכותבים הספרדים המובילים. השיח שלהם לא השתנה לנצי אלא מתחילתו היה נצי מאוד כלפי כותבי עיתונים ערבים שהיו עוינים לציונות. גדולי הפעילים הספרדים התמקדו בפועלם בתשובה נחרצת, נחושה ואגרסיבית מאוד לכותבי העיתונות הערבית האנטי ציונית, עוד בשנות ה-20 וה-30. השורשים הנציים של יהודי המזרח ניכרים לא רק בארץ ישראל אלא גם למשל בתוניסיה, שם הציונות הייתה התנועה המובילה בקהילה ובתוך הציונות הזרם הרוויזיוניסטי.