אז מה יהיה על הרשימה המשותפת

ללא צל של ספק יהיה מעניין. מערכת הבחירות הנוכחית כבר הוכיחה שלפנינו פוליטיקה חדשה, שבה דמות המנהיג הופכת להיות בעל משקל גבוה מזה של דמות המפלגה או האידאולוגיה שלה (אם יש כזו). זוהי תרבות פוליטית הוליוודית שגוזרת שהמי יותר חשוב מהמה. בניגוד למה שהציבור הערבי והיהודי חושבים, בדיוק אותם תהליכים ושיקולים פוליטיים מתרחשים בפוליטיקה הפרלמנטרית הערבית והיהודית. כבר בתחילת הדרך אחמד טיבי הודיע על פרישתו מהרשימה המשותפת. התנועה האסלאמית, חד"ש ובל"ד התחילו לפלרטט עם רעיון שתי הרשימות, עם הרכבים שמבטיחים דמויות אטרקטיביות. אך מה שמשותף בין כולם הוא היעדרו של דיון אידאולוגי.

כלומר, אם בעבר היה ויכוח פוליטי אידאולוגי בשאלה מדוע להצביע לבל"ד ולא לחד"ש או להפך או מה יתרונה של התנועה האסלאמית, היום הוויכוח בתוך החברה הערבית נסב על הפרסונלי: אחמד טיבי או אימן עודה. התמורה הזו מעלה שאלות מדאיגות. ההשטחה של השיח הפוליטי הופכת את הייצוג הערבי בכנסת למוגבל לסוגיית השירותים החברתיים לחברה הערבית. אם זו לבדה מטרת קיומם של חברי כנסת ערבים, כדאי לשאול מדוע צריך בכלל מפלגות ערביות? מדוע לשחק את המשחק הפוליטי מלכתחילה? בהיעדר אידאולוגיה, מדובר במפלגות אופוזיציונריות שמאבקן, בנוסף לדרישת השירותים החברתיים, כרוך בניסיון להשפיע על דמות החברה הערבית ובמתן מענה קיומי לחברה הערבית בשאלת זהות הפרט והקולקטיב. אך כשהייצוג הפוליטי נשען על מדד אהדה מבלי לתת תשובות אידאולוגיות משכנעות, הייצוג הופך להיות דחליל ביורוקרטי, מתווך בין המדינה לבין החברה.

אמנם, כל מה שתיארתי עכשיו הוא נכון גם בקנה מידה גלובלי. בלא מעט מקומות בעולם קיימת השטחה של האידאולוגיה למען דמויות הוליוודיות. אך זה שלא המצאנו שום דבר, לא אומר שצריך לקבל את התופעה הזו באופן נחרץ, וממילא תפקיד של הנהגות הוא להתמודד עם אתגרים ולספק תשובות מושכלות ויצירתיות למצבים מורכבים. אך בנוסף לכך, מה שמייחד את הפוליטיקה בחברה הערבית הוא ההטרוגניות החברתית שדורשת דיונים אידאולוגיים בנושאים כמו מקום האישה בחברה, זהות החברה, מקום הדת בחברה, איזה סוג של כלכלה אנו רוצים בתכנון העיר הערבית הראשונה (תוכנית 922) ואיך תיראה העיר – האם יבנו בה מסגדים וכנסיות? האם היא תפעל למען שוויון מגדרי או תנציח פטריארכיה מזרחית? מדינה אחת או שתי מדינות – והאם הם יהיו דמוקרטיות או אתנוקרטיות? שאלות אלה דורשות ויכוחים, אי הסכמות וניסיון אותנטי בין המפלגות השונות לדון באותם נושאים ולא ליישר קו בשל שיקולים אלקטורליים כאלה ואחרים. לא פחות חשובה מכך ההבנה שלא חייבים להסכים על הכול, בשל איזו אחדות מדומיינת.

ניתן להגיד הרבה דברים על הרשימה המשותפת, חיוביים ושליליים, אבל חשוב להבדיל בין המטרה שממקדת את הפעולה הפוליטית לעומת הכלים שדרכם אנו פועלים על מנת לממשה. במשוואה הזו, הייצוג הפרלמנטרי הוא הכלי ולא המטרה. וכאשר יש אי הסכמות אידאולוגיות מהותיות לגבי אופי החברה, רשימה משותפת אחידה שמדכאת את אותם דיונים, מייצרת פעילות פרלמנטרית שמתרכזת בעיקר בסיפוק שירותים לחברה הערבית. רשימה כזו, ביחס לפוליטיקה הישראלית, תיחשב כמובן לשמאל, אך בחברה הערבית היא למעשה מפלגת מרכז.

המצב החברתי פוליטי של החברה הערבית מגלה שחלק ניכר מהדיונים הפנים-ערביים דורשים עמדה אידאולוגית ברורה. למשל בדיון לגבי שוויון מגדרי, כלכלה או שאלת ההתנהלות המקצועית ברשויות המקומיות הערביות. כל אלה הם נושאים שמפלגת מרכז לא יכולה להתמודד איתם כהלכה בגלל שיקולים פרלמנטריים.

הייצוג הפרלמנטרי חייב לשקף חזון, ולייצג את היעדים שאליהם המפלגות הערביות רוצות להנהיג את החברה. מפלגות ערביות צריכות בראש ובראשונה להתמודד עם הנושאים הבוערים, כי בימים אלה אין לנו צורך בביורוקרטים פוליטיים אלא בהנהגה שתתן מענה לדרישות קיומיות, שתהיה נכונה לנהל מאבקים מול המוסדות הרשמיים אבל גם בתוך הקהילה, למען מציאות פוליטית חברתית יותר טובה הרבה יותר מזו שאופפת אותנו היום.