ימין או ימין - תבחרו

מה שאנחנו רואים סביבנו היום, זאת תחיה של הימין השמרן לאחר שנושל מכוחו. בשונה מימין פאשיסטי, המונע מרגש בוער של הערצת עם ומדינה, ימין שמרן מונע מתועלתנות. זה הימין של מפלגת כחול-לבן, גנץ ולפיד
אלי שמואלי

הבחירות הקודמות היו המשך למלחמת עזה. הן נערכו באווירת לינצ'ים ברחובות והסתה גזענית, בני-אדם נשרפו חיים. השמאל הרגיש שהוא נלחם על עצם האנושיות וניער את המדינה, בהפגנות, באיחודים מפלגתיים ובהתגייסות. הבחירות האלה לעומת זאת, הן הבחירות של הימין.

ישראל עברה סביב מלחמת עזה מטאמורפוזה. הימין השמרן הוכחד, והוחלף בכהניזם. ערכי הכהניזם הפכו להיות הערכים הגלויים של קצת יותר מחצי מהישראלים היהודים, ולכהניזם היו ראש ממשלה, שרים ומשרדי ממשלה, מחינוך ועד תרבות. "לשמר רוב גם במחיר של פגיעה בזכויות אדם", "צריך לחנך תלמידים שאין כיבוש", "אין סיבה שעודה, גטאס או זועבי ימשיכו להיות אזרחי ישראל" – אלה אינן אמירות של מאיר כהנא. הן הצהרות של חברי הקואליציה בארבע השנים האחרונות. הכהניזם קיבל מדינה.

מה שאנחנו רואים סביבנו היום, זאת תחיה של הימין השמרן לאחר שנושל מכוחו. בשונה מימין פאשיסטי, המונע מרגש בוער של הערצת עם ומדינה, ימין שמרן מונע מתועלתנות (שהוא רואה בה "בגרות ואחריות" או "פרגמטיזם", אבל היא בדרך-כלל גובלת באופורטוניזם). גנץ, יעלון, לפיד ואשכנזי, הקימו את הימין השמרן מחדש, כלומר, את הליכוד הישן.

מה היה אותו ליכוד רובי-ריבליני ישן? זה היה ימין שחי סתירה: הוא הצהיר על מחויבות לערכי ההומניזם הדמוקרטי, אבל הצדיק משטר דיכוי אנטי-הומניסטי ואנטי-דמוקרטי, מוחלט או חלקי. הסתירה בין הערכים והמעשים (למעשה, בין השיקול המוסרי והדחפים החייתיים), היתה הסיבה שאותו ימין לא שרד ונמחק. כי היה עליו להחליט: להפסיק את הכיבוש כדי לשמור על ערכיו, או, להחליף את הערכים, לערכים שכיבוש יכול להיות מוצדק כמוסרי איתם. וזה מה שמוביליו עשו – החליפו ערכים לערכי הפאשיזם הגזעני, שמתחרה בהומניזם הדמוקרטי, והפסיקו להיות ימין שמרן. המחנה התפזר בין מפלגות מרכז למפלגות ימין כהניסטי, מי באגרוף מורם, מי בבליעת בחילה קלה.

אלו לא אנשי שמאל וגם לא מרכז. הם ימין שמרן. בין המועמדים לשלטון, נשאר רק ימין. הימין השמרן של גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי, שחי בסתירה של הליכוד ההיסטורי

לפרשנים נדמה שהאיחוד במרכז הוא מעין מוליך-קולות שמעביר קולות רכים מגוש הימין לגוש המרכז-שמאל. קרוב לוודאי שיעברו קולות מהליכוד למחנה גנץ, אבל, זה לא יהיה מעבר בין גושים, אלא בין ימין פאשיסטי לימין שמרן. גנץ, שבמלחמת עזה בשנת 2014 היה אחראי באופן ישיר להרג 1392 בני-אדם שאינם מעורבים בלחימה (מתוכם 180 תינוקות ופעוטות מתחת לגיל 5). יעלון, שהיה שר הביטחון של אותה מלחמה, ושהבהיר שלדידו הפלסטינים ראויים לכל היותר ל"אוטונומיה" – יופימיזם מקובל בימין לבנטוסטאנים (פלסטינו-סטאנים) במובלעות שטח עם שליטה עצמית מעין-מוניציפלית המוקפות בשטחי C בשליטת ישראל, שקובעת את המעבר בין המובלעות וחודרת לתוכן כאוות נפשה, בדיוק כמו בבנטוסטאנים בדרום אפריקה. ויאיר "מי שמוציא סכין או מברג צריך לירות בו כדי להרוג" לפיד, שהבהיר בשנה שעברה שבעל הזכויות הבלעדי בירושלים הוא דוד המלך ושישראל תמיד תשלוט בשטחים "בטחונית" (כלומר, צבאית, בשפתם של אלו שנשלטים). אלו לא אנשי שמאל וגם לא מרכז. הם ימין שמרן. בין המועמדים לשלטון, נשאר רק ימין. הימין השמרן של גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי, שחי בסתירה של הליכוד ההיסטורי, בין מחויבות לערכי ההומניזם הדמוקרטי, לדיכוי בפועל, מול הימין הכהניסטי של הליכוד והבית היהודי שמחויב לערכי הפאשיזם הגזעני.

וזה מצוין. אם הימין השמרן של גנץ ינצח, רק אז, יוכל השמאל האידיאולוגי לחזור שוב להצביע על הסתירה שיש בימין הזה – בין הערכים שלו, למעשים שלו. בעשור האחרון, זה רק הוביל להחלפת ערכים. בפעם הבאה זה יהיה אחרי שאותו ציבור כבר ניסה החלפת ערכים. אולי, אחרי הניסיון הוא ינסה הפסקת דיכוי. זה תלוי כמובן בנכונות של השמאל האידאולוגי להכיר בכך שאף משיח לא יגיע מהקהילה הבינלאומית, ובהתייצבות שלו בתוך הקהל להצביע על הסתירה, ועל זה שהיא תמיד תוביל, בהכרח, להשתלטות כהניזם פאשיסטי-גזעני, אם לא תיושב דרך הפסקת דיכוי.

מחנה גנץ הוא מחנה ימין, ואני מקווה שהוא ינצח.

הכותב הוא סופר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    הכותב צודק. באמת קשה להיות הומניסט ודמוקרט בישראל ב-2019,
    בעת עימות עם אויב ששואף דווקא לשלטון דתי טוטליטרי.
    אם האויב שואף לעצמאות ויש בו מידה של הומניזם בעצמו, אפשר להסכים איתו על פתרון הוגן. אם הוא דתי וטוטליטרי, כל ״הסכמה״ תהיה על הנייר בלבד. משחק סכום אפס, אנחנו או הם. אדם נבון בוחן מוסריות של מעשים גם לפי תוצאותיהם, לא רק לפי סיבותיהם.

    הכותב סבור משום מה ש-״הפסקת דיכוי״ תועיל במשהו. הוא מוזמן לבקר באיזור עזה ולראות כמה חיי תושבי האזור- ערבים ויהודים- השתפרו מאז שישראל לא שולטת צבאית בשטח. אני מזמין אותו לחפש בהיסטוריה מצב בו ״הפסקת דיכוי״ של אויב דתי טוטליטרי שכן הביאה לשלום.

    מה ש*כן* עובד עם דיקטטורות זה ניצחון מוחלט, בלי תנאים. ראה גרמניה, יפן ואיטליה ב-45׳.
    או מירוץ חימוש שמוביל להתפוררות- ראה בריה״מ ב-91׳.
    הלוואי וידעתי מהי הדרך במיקרה של החמאס.

  2. נטול חרטא

    ל"ליכודניק":

    אש"ף והחזית העממית הן תנועות חילוניות לחלוטין. ישראל ה"יהודית" היא זו שסירבה למדינה חילונית משותפת איתן.
    יתרה מזאת, כבר ידוע היום שישראל אף תמכה בחמאס בתחילת דרכה כדי שתהיה אופוזיציה למפלגות הלאומיות הפלסטיניות.