• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

"רעב": אם קודם פחדתי או קודם אכלתי

בזכות ספרה של רוקסן גיי, היחס אל הגוף השמן הופך מבעיה אישית לבעיה כוללת של חברה שמסרבת להסתכל על גופים שמנים. המרחב שגיי מאפשרת בין השאיפה לרזון לבין חופש התנועה מספק אפשרות לנשום
לילך ובר

רציתי גם להתחיל את ההרצאה שלי, כמו שרוקסן גיי מתחילה את הממואר שלה על הגוף, בהודיה לשמש שלי אבל היא הודיעה לי לפני שבוע שהיא לא בקטע של מערכת יחסים מוגדרת והקסם פג באחת. האם אפשר להתיידד עם הגוף לבד או שנדרשת חברה? למען האמת כרגע אני מוצפת מכדי לנסח מענה הולם לשאלה הזאת. תסלחו לי על עודף הנרקיסיזם שמעודד הלב השבור אך בבואנו לדון בספרה של אשה שלא מתביישת לספר עד כמה היא שבורה זה מרגיש לי כמו אפולוגטיקה מוצדקת.

גיי מצהירה מראש שהסיפור של הגוף שלה, וכנראה גם של הגוף בכלל, זה לא סיפור של ניצחון. זה תמיד סיפור די עצוב בגוף ראשון עם כמה שיאים שנגמר בניוול ובמוות. נשים מזדקנות מאד מוקדם בחברה שלנו. השמש גם טרחה לומר לי שהיא לא רוצה לבזבז לי את הזמן. לפעמים התקתוק של השעון הביולוגי שלי כל כך מחריש אוזניים שאני לא מצליחה לשמוע שום דבר אחר. איך בכל הסיפור של הגוף גיי מצליחה לחמוק מהמהמורה הזו? בעיירות הספר של האמריקנה בן מתרחשים מרבית סיפורי הספר אין ציפיות הולדה בלתי פוסקות מנשים בגיל הפוריות? איך הן מצליחות לחשוב בכלל על משהו אחר?

כמו כל דבר בעולם הזה גם במקרה של הגוף רב הנסתר על הגלוי. עם הגילוי המרעיש שפגיעות מיניות ורגשיות מובילות להשמנה נתקלתי בראיון עם המשוררת נעם פרתום לצליל אברהם, עם יציאת ספרה הראשון. אחר כך קראתי על זה ב״ערות״ של תמר מור סלע. גם בסיפור של פרתום וגם בזה של אסתי זקהיים ודרך הסיפורים שלהן התחלתי להבין שתהליך ההתרחבות שלי כרוך ברצון שלי לא להיראות. כאילו כל שכבת שומן שאוסיף על גופי תהפוך אותי לאטרקטיבית פחות בעיני מי שעלולים לפגוע בי. כי פגעו בי. אחת מתוך אחת. אחד מתוך אחד. גם הגבר שהיה בקבוצה לגברים פמיניסטיים באשה לאשה והחזיק בכל העמדות הנכונות. כשזה הגיע קרוב ואינטימי זה הלך והתרחק מהקשר האידילי שאיחלתי לעצמי או שהכרתי מתחילת הקריירה שלי במערכות יחסים רומנטיות עם סממנים ארוטיים.

מה שהרבה יותר מבהיל אותי באופן אישי מהרעב שאני מנסה להשביע באמצעות מזון, או מוטב לומר אוכל לא מזין, זה הרעב המיני שלי. התשוקה להתיידד עם המבט החושק ולהפוך אותה למעשה האהבה ששכרו בדמות סיפוק מיני שיעזור לי להשיב נשימה לגוף שכל הזמן חושק וחושק ולא מצליח להגיע לרוויה.

רוקסן גיי בטד, קליפורניה 28.5.2015. "בניגוד לגיי, בנרטיב שלי אין איזה קו פרשת מים שהפך אותי למי שאני." צילום: cc by-TED Conference

להתוודות על הכול

גיי אומרת: ״לעתים קרובות אני אומרת שהקריאה והכתיבה הצילו את חיי. אני מתכוונת לזה פשוטו כמשמעו״ (45). אני מרגישה שהדיבור לא מניח לי. אני רוצה כל הזמן להתוודות על הכול. לספר על המקרים שלי. לאוורר את האורוות המטונפות ברגשי האשמה על הגברים שפגעו בי ושתקתי על זה ואז הם המשיכו לפגוע בנשים אחרות באופן שלא שריפת מרווה, לא יוגה ולא שפיכת מי ים בפינות החדר עשויה לטהר. החלק הנחמד לגבי תיאבון מיני הוא הווייב המשחקי. נדרש פרטנר גמיש ובעל ביטחון עצמי, כזה שלא יילך לאיבוד גם כשהתשוקה למגע לא תשביע את הצורך בהיבלעות הדדית.

בתקופה של הדיכאון לא אכלתי הרבה אבל מיד לאחריה לא הפסקתי לאכול. חבילות שוקולד, צ׳יטוס בטעם בייקון וצ׳דר, מיץ אננס וקוקוס, פרמזן עם פסטה, שמנת עם אורז. התירוץ הרשמי שלי היה שכדי להירדם עלי לאכול ועלי להירדם כדי לא לשמוע את קולות הלילה המטרגרים. אמת מכוערת היא שאכילה כפייתית זה דבר שקורה בין אשה לבין עצמה שלא בנוכחות קהל וזה הרגל שמגביל מאד את האפשרות לצאת מהבית. כל מנה במסעדה או בבית קפה נראתה לי קטנה מכדי להשביע את הרעב שבער בי. לפני ארוחות משפחתיות הייתי אוכלת משהו כדי לא להגיע רעבה מדי ובעיקר כדי לא להיראות מורעבת מדי. הרעב הפך לפתולוגיה שעלי להסתיר מהאנשים היקרים לי. עם זאת את הגוף שהלך ותפח לא יכולתי להסתיר מאף אחד.

תמיד הייתי אשה שמנה, בניגוד לגיי, בנרטיב שלי אין איזה קו פרשת מים שהפך אותי למי שאני. זה תמיד היה שם. עוזרת הגננת שהגניבה לי עוגות וממתקים; המטפלת שלי שתמיד הייתה אומרת ״רק לילך אוכלת שתי מנות״, כשהייתה עורמת לי מנה נוספת על הצלחת; אמא שלי שעודדה אותי לאכול וכשהרגשתי חופשייה לבטא את הרעב שלי הייתה אומרת ״אולי מספיק?״; וסבתא שלי שללא שום טקט נהגה לומר ליד השולחן הארוך שסביבו כל בני המשפחה המורחבת: ״כמה לילך השמינה״. שנתיים לפני מותה אמרה לי ששמנתי בנוכחות חברות שליוו אותי בביקור לבית האבות שבו שהתה ושאלה אם יש לי חבר. מאז לא ביקרתי אותה עד מותה ועם מותה פתאום חשבתי שאולי יש קשר בין הדברים. בסופו של דבר התחלתי לקחת אחריות על הנראות של הגוף שלי כשרציתי להיות פחות לבד.

"רעב" של רוקסן גיי בתרגומה של דבי אילון, הוצאת בבל

גיי שואלת: ״מה זה אומר על התרבות שלנו, שהתשוקה לרזות נחשבת למאפיין מובן מאליו של היות אשה?״ (120). גם אני את תהליך הגילוי מחדש של גופי התחלתי עם דיאטה. אמנם קראתי לה ניקוי רעלים אבל בעיקר ייחלתי לצמצום היקפים. להצליח למצוא בגדים מחמיאים בחנויות בגדים ולא לקנות את הפריט היחיד במידה שלי ולצאת ידי חובה כדי שיהיה לי במה לצאת מהבית. מאד קשה להרגיש נחשקת במידותייך כשהתרבות שסביבנו מסמנת אותן כלא לגיטימיות ולא נותנת לנו אפשרויות להתלבש בכבוד. מהבחינה הזו, לזכייה של נטע ברזילי היה מקום חשוב בלבי. ברגע שראיתי אותה לובשת את הקימונו של רתמה ידעתי שלא רק דוגמניות פלאס סייז כמו ריי שגב יכולות אלא אולי גם אני הגדולה.

בזכות רתמה הגעתי לספרה של גיי כשבאמתחתי ביקיני מנומר וטייץ מנומר שעושה לי תחת הורס כמו שהיטיבה לנסח זאת בלהט החלפת הבגדים בתא ההלבשה המרווח להפליא. אצל רתמה גם רכשתי בגד גוף קטן ממידותיי. איזו זבנית הייתה מציעה לאשה שמנה פריט לבוש הקטן ממידותיה. אמרה שלא צריך לסגור את הלחצניות ומספיק לתחוב לג׳ינס ואני כל כך אהבתי את ההרגשה של הבד על העור שהשתכנעתי בקלות.

הייתי רוצה להצליח לומר משהו על ספר הגוף של גיי אבל אני מצליחה לחשוב רק על הגוף שלי. כל דומיין של השפלה שתיארה היה כל כך מוכר. דברים שלא העזתי להודות ביני לבין עצמי כדי לא לדכא את הילדה הפנימית שלי שרק רצתה שלא יגידו לה שהיא בהמה. ופתאום מגיעה אשה שלא מפחדת לאוורר את מוגבלות התנועה, ואת הקושי לנהל מערכת יחסים, כשהדימוי העצמי שלך בדיוק עסוק בלאכול קערה של פופקורן עם ביסלי גריל ולקנח בכל מה שיש בבית. שלא מפחדת להודות בכאבי הבטן המשתקים שמקשים מדי יום לצאת מהמיטה ומתחושת החריגות הגסה של הגוף שתמיד חורג מכל סימון של לגיטימיות בכל מקום.

אם תהילה עולה בזיעה, השמנה היא הרבה בדידות. כשהאוכל הפך להיות החבר הכי טוב שלי, שום מערכת יחסים אנושית לא יכולה לספק את אותה ההכלה והחמלה

קשה לומר אם קודם פחדתי או קודם אכלתי. שתי הפעולות תמיד קשורות אצלי אחת בשנייה. גיי חושפת: ״כשאנשים מנסים לבייש אותי על היותי שמנה, אני מרגישה זעם. אני נמלאת עקשנות. אני רוצה להשמין עוד יותר כדי שהמביישים יראו מה זה, אם כי האדם היחיד שבאמת יראה מה זה הוא אני עצמי״. אם תהילה כרוכה בזיעה, השמנה כרוכה בהרבה מאד בדידות. כשהאוכל הפך להיות החבר הכי טוב שלי, שום מערכת יחסים אנושית לא יכולה לספק את אותה הכלה והחמלה. טוסט גאודה עם פסטו אף פעם לא ישפוט אותי. אף פעם לא יגיד לי שהגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולעשות משהו עם החיים האלה.

מה כבר אפשר לעשות עם החיים האלה כשאת מגרילה בפיס גוף כל כך תובעני? מה את עושה כשמסביב התרבות אומרת לך שאת צריכה להרגיש בנוח במידותייך אבל את מרגישה כבדה מדי בשביל כל דבר ומנסה למצוא דרכים להימנע מהצרבת המשתקת? ניכר שגיי קראה בנורה אפרון. משהו בתשוקה למזון עם ערך אסתטי וקולינרי עולה בין הדפים. באפשרות להוציא את השלדים מהארון ולקרוא להם בשמם. אני מודה לגיי על הלגיטימציה לאהוב אוכל. על ההבנה שגם אם זה האויב שלי זה עדיין החבר הכי טוב שלי ויש פה מורכבות אבל אפשר לתבל אותה היטב ולגרום לה להיות ערבה לחיך.

אני אשה שמנה, בת להורים די ממוצעים בממדיהם הפיזיים שהיו ילדים שמנים באיזשהו שלב ואני יודעת שמעולם לא הפסיקו להרגיש שמנים. אני יודעת ששמנים מגיעים בכל מיני גדלים. שלא תמיד קל לדעת. אני בזה לתשוקה שלי לגופים רזים ומחוטבים. אני מאביסה את עצמי בדימויים, של מה שמכנים למרבה הצער, נשים שופעות. אני עוקבת באדיקות אחרי ייצוגים נשיים שיעזרו לי לשחרר את פנטזיית הניינטיז להיות סוג של קייט מוס. כי גם הגוף הרזה מאד הוא פגיע. על זה התרבות יודעת לספר לנו פה שם. הפגיעות של הגוף השמן בחוויה שלי היא הקושי לנוע במרחב. הפחד המצמית לא להצליח לברוח או להילחם בהגיע הצורך. את התחת השמן שלי אני מעדיפה להשאיר על הספה. שם הוא לא יעליב אף אחד ואף אחד לא יעליב אותי.

בשנה האחרונה התמסרתי ליוגה. אני תמיד הכי שמנה בשיעור. אני תמיד חוששת מתרגול בזוגות שבו הגוף שלי ייפול למעמסה על גוף אחר. אבל לפעמים אני מצליחה להרגיש גוף ככל הגופים וגם החן גובר עם הזמן ומותיר את הרישול והגמלוניות למקומות אחרים.

הממואר של רוקסן גיי באנגלית, 2017

״נקודת המוצא שלי היא הכרת תודה על המינימום ותו לא״ (212) קובעת גיי ואני לא יכולה שלא להסכים. אני עוקבת אחרי גיי באינסטוש בשבועות האחרונים. רואה אותה קופצת מאירוע הקראה מפונפן אחד לשני, אוכלת היטב, מקפידה להתאמן. גיגול קצר גם מראה שגיי לא מתביישת לעשות ניתוח קיצור קיבה כדי להרגיש נוח יותר בגופה. היא לא מתביישת להתבאס פומבית על מארוול שלא הזמינו אותה להשקת סרט לפי קומיקס שהיא עצמה כתבה ולומר שזו דרישה פוליטית נגד הדרה של הגוף השמן מאתרים של נראות ציבורית. היחס אל הגוף השמן הופך מבעיה אישית לבעיה חברתית של חברה שמסרבת להסתכל על גופים שמנים. ההתרה שגיי מאפשרת בין השאיפה לרזון לבין חופש התנועה מספקת לי אפשרות לנשום. מאפשרת לי לומר לעצמי שאני יכולה לאהוב את הגוף השמן שלי גם אם אני חותרת לשינויו ולו בגלל שאני רוצה שיהיה לי יותר קל לנוע בעולם.

ולסיום הייתי רוצה להגיד עוד משהו על השמש ועל אור השמש. הקריאה בספרה של גיי נתנה לי הזדמנות להפיק שוב עונג מהגוף שלי כשאני לא חוששת לשים אותו באור השמש. ללמוד לכבד את עצמי בסיטואציות לא מסכנות שיש בהן אמון ופתיחות ובעיקר תקשורת ישירה. עדיין אני מרגישה שהשומן שלי הוא הפיל שבחדר. הארון הפתוח לרווחה בפני כל אחד, שלא תמיד אני מצליחה להודות בו ביני לבין עצמי.

דברים שנישאו בחיפה, בהשקת הספר "רעב" לרוקסן גיי, מאנגלית: דבי אילון, הוצאת בבל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.