• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מונא כאן, שם ובכל מקום

הסדרה "מונא" היא דבר חדש במקומותינו, עם גיבורה פלסטינית חושבת ומרתקת בלב ההוויה הישראלית-יהודית-תל אביבית. היא מצליחה להנכיח את האיוולת שבאי-ידיעת הערבית, לצד הרהיטות התרבותית של הדור הזקוף פי שלוש – צעירים פלסטינים בגבולות 48' שעדיין פוגשים גזענות חריפה, אבל מתנווטים במודעות בין עולם יהודי ועולם פלסטיני
אפי בת-אילן

מנערותי, ספרים וסרטים על שם הגיבורה עשו לי לא נוח. תנו לי, למשל, את "הרוח בערבי הנחל," או "למי צלצלו הפעמונים." שמות שמרמזים שמשמעות באה בשכבות, עשויה להצטבר, להוביל למשהו חדש ששווה לאסוף לתוכנו. שמות הנשים לעומת זאת, משהו בהם מפריע. שמתם לב שרוב הזמן אלו שמות פרטיים בלבד? כבר הצורה שהם מונחים שם, ללא הקשר, אומרת שזו דמות שנתקרב אל הנשיות שלה, הביתיות שלה, או במקרה האירופאי הקלאסי (מאדאם בובארי, אנה קרנינה) למצב המשפחתי שלה. מה כבר יישאר, אם את המשמעות הזאת הגישו לנו לפני שאפילו פתחנו את הכריכה? זו דמות עם סיפור רגשי כלשהו, אם יש לסיפור שלה קשר לתהליכים חברתיים, זה רק כסימפטום. יש להודות ששמות של גברים בתפקיד המקביל עברו לידי בלי משים. אלו דמויות מסוג אחר, כאלו ששמן נושא בחובו סיפור ייחודי עם משמעות היסטורית והשפעה על הקולקטיב, גם אם הם דמיוניים: המלך ארתור, רובינזון קרוזו, תום סויר, סידהרתא. הם טבעו עקבות במרחב ובזמן, ומלמדים אותנו משהו אודות הקשר ביניהם. בלעדיהם, הסיפור של כל אחת מאיתנו כמו של התרבויות שלנו היה צר יותר, הם מסמנים איך ולאן אפשר לצעוד.

עכשיו באה "מונא," סדרה על שם אישה. ערבייה. בערוץ כאן 11 (הפרק האחרון ישודר הערב, 04.03) היא מוצגת כך: "מונא היא צלמת פלסטינית תושבת תל אביב, הנמצאת רגע לפני הפריצה הגדולה שלה. כשמבצע צבאי בעזה הולך ויוצא משליטה, היא נאלצת לעמוד במבחן מול שני העולמות שבהם היא חיה, ומול מערכות היחסים הקרובות של שני הגברים בחייה."

איך אומרים מורכבות בערבית?

הדימוי שמוביל אל הפרק הראשון הוא סילואט של מונא פנים אל פנים עם אהובה היהודי, וגם חלק מהטריילרים מדגישים את סיפור האהבה הבין-תרבותי (כך נקרא לזה?) כמרכז העלילה. לשמחתנו, הדגש הזה, עם כל ההייפ מסביבו ומסביב לשחקן המוערך הממלא כאן את תפקיד המאהב (רועי אסף), מסתבר כתיאור חלקי ביותר של הסיפור לפנינו. אז מה יש בו? צלמת צעירה שנבחרה לייצג את ישראל בתערוכה בפריז, שהיא גם בן אדם. בסצינה הראשונה היא שתויה, צוחקת, מפגינה את עליונות הערבית שלה על פני זאת של ראני, השותף שלה בביזנס, ומקיאה באלגנטיות בבריכה עגולה שנמצאת במקום הנכון ברגע הנכון. זה קורה, במיוחד בפתיחה הזאת, בערבית ספוגה בעברית, שמחברת את הצופה שאינה דוברת ערבית ומקרבת אותה קצת.

מונא הדמות הרבה יותר חזקה מהמיצוב שלה ("לפני פריצה," "בין שני גברים"…) ללא במעט בגלל מונא חוא, ששיחקה דמות דומה/שונה ולא פחות שובת לב ב"לא פה, לא שם," סרטה של מייסלון חמוד. עם השיער העצום שלה שממלא מסך שלם, היא שילוב מרגש של אכפתיות ונחישות, רגש ופעולה. על הדרך היא גם רהוטה להפליא בשתי שפות לפחות. כשאמה מבינה שיש לה חבר יהודי ואומרת "הוא לעולם לא יבין אותך," מונא מסתכלת עליה, מכילה בתשובה שלה את כל היסטוריית היחסים של אמה עם אביה כשהיא עונה (בערבית כמובן), "מה, וערבי יבין אותי?" כשסוהייר חברתה אומרת ברגע אחר שחבר יהודי זה לא קל, מונא עונה שהבעיה היא לא שהוא יהודי, ומפטירה "זלמה" (גבר). מי לא תבין זאת? סוהייר מהנהנת בהסכמה. לעומת לילא מ"לא פה, לא שם" מונא יותר מיידית, קצת פחות מתוחכמת, החום שלה לא מושהה, אין בה ציניות והיא לא נזקקת למעטפת קרירה ומשאים ומתנים של משפטנית. אנחנו זוכים לראות אותה עושה טעויות, אפילו גסות, למשל בצורה שהיא מנסה להציל את סוהייר מבעלה המכה.

במפגש הראשון שלנו עם מונא אחרי הטריילר שמדגיש את ההתאהבות המורכבת ביניב החתיך והנשוי, רחמנא ליצלן, היא וראני, שניהם שתויים, חולקים רגע של חיבה, אמון, וצחוק שמגיע עד לסף הרומנטי, ומסתיים כשראני מרכיב אותה על גבו הביתה. כל צעיר וצעירה תל אביביים יכולים רק לייחל לחברויות כאלו, ובוודאי לנהל ביזנס מצליח בכיף (לפחות עד שמתחילה עוד מלחמה). כלומר, כל צעיר וצעירה יהודים. לפלסטינים, ובמיוחד לצופות הפלסטיניות, המפגש הזה קצת יותר מורכב. החברות והביזנס עם הידיד שגם מאוהב בה, אוקיי. אולי לא בדיוק טיפוסי, אבל מן הסתם יחסית רצוי וקביל. אבל סצינות העירום והישירות בחדר המיטות, השותף המסתובב חצי עירום, הטפיחה על הטוסיק שלו – כל אלו גורמות לכך שמצד אחד, חברותי לא יכולות להראות לאביהן את הסדרה, גם אם הן רוצות (לא מעט מהן רוצות), ואחרות מתעייפות מהייצוג הלא מייצג לפני שמסתיים הפרק הראשון.

חברה אחת, יותר רדיקלית, היתה ביקורתית במיוחד. מבחינתה, "זאת סדרה שעסוקה בלהוכיח שפלסטיניות יכולות להיות ליברליות בדיוק כמו יהודיות. כאילו שזאת מטרה עבורנו". כמו שמונא לא יכולה להביא את יניב איתה לכפר, והוא, אהבל שהוא, אפילו לא מתחיל להבין למה, הצופות האידיאליות, סטודנטיות, אמניות, נשות מקצוע פלסטיניות צעירות, גם אלו מהן שאולי היה או יהיה להן משהו עם יהודי, נשים שחיות כעת בירושלים, יפו, חיפה ותל אביב, לא יכולות, ברובן, להביא את הסדרה הזאת הביתה. וחבל. כי שלא כמו יניב, שהנוכחות שלו בכפר יכולה להביא רק צרות, הנוכחות של הסדרה סביב שולחן המשפחה יכולה היתה דווקא להיות קטליזטור טוב.

יש בין חברותי רבות שצפו בסדרה בשקיקה, ורק מבכות את מיעוט הפרקים. אחרי הכל, מתי כבר היתה כאן סדרה עם כוכבת ערבייה צעירה, שאורח החיים שלה משקף לא במעט את החיים של צעירות אורבניות ערביות? אבל על דבר אחד כולן מסכימות: אם זה היה מיועד לקהל ערבי, אפשר ורצוי היה לעשות את זה קצת אחרת. לא לוותר על כלום בתוכן, ובכל זאת לעשות את זה אחרת. ואם זה מיועד לעשות חם בלב ליהודים בלבד, יא ח'סרה, כמו שאומרים. חבל. ולמה בעצם? כשסייד קשוע העלה את "עבודה ערבית," לא היתה שאלה. גיבור הסדרה ומשפחתו הם ערבים, אבל דמותו הקומית והאמביוולנטית של אמג'ד לא הזמינה הזדהות פלסטינית, בלשון המעטה. הסדרה, כמו הטור והספרים של קשוע, פנתה לקהל יהודי. מיצובה של "מונא," הסדרה, מורכב הרבה יותר.

"מונא" הטריילר:

רומן חניכה פלסטיני, או שלא

ברומן החניכה המסורתי, תבנית סיפור ששייכת לנאורות ומתחילה בגרמניה, איש צעיר עוזב את ביתו ומשפחתו, ויוצא למסע בו הוא ייאלץ ללמוד להסתדר בסביבות זרות ומול אנשים ממעמד שונה, לפתור קונפליקט בסיסי, לתווך בין נאמנויות שונות, לעבור סוג של חניכה מוסרית ונפשית שתוביל אותו למקומו המעמדי הנכון, ואולי אפילו לשוב למקום ממנו בא כבוגר וחכם יותר. יותר ממאתיים שנים לאחר שהסוגה הזאת הפציעה, התפיסה של "חינוך מוסרי" והתבגרות השתנתה מעט, וכוללת חניכה והתבגרות נשית. גם השיבה הביתה של הגיבור/ה היא כבר לא נתון, ופתרונות מרגיעים לקונפליקטים אינם בנמצא בחיים וממילא לא באופנה.

במקרה של "מונא," ההתמודדות עם לחצים חברתיים מנוגדים ועזים היא אכן נקודת המוצא של הסדרה, ומכאן אפשר לראות שהחבר היהודי הוא פרט במפת הלחצים הזאת, ולא המרכז. כאמנית שנבחרה לייצג את ישראל דווקא ברגע של התעצמות המלחמה על עזה, מונא נמצאת בלב סערה שמירה עווד, יוצרת התוכנית, חוותה על בשרה. האלמנט הביוגרפי הממשי הזה, שמוזכר רבות בשיח סביב הסדרה, מאפשר לנקודת המוצא הקיצונית – שללא הבסיס במציאות היתה נקראת כמלודרמה מוגזמת בעליל – להתקבל על ידי קהל הצופים. כסיפור מומצא, הדבר היה מן הסתם מרגיז ומרחיק יותר מהצופות הפלסטיניות, כפי שקרה לעווד בחיים, או ליתר דיוק, היה מרחיק עוד יותר מאלו שנקודת הפתיחה הזאת מרחיקה ממילא.

מנקודת מבט של נאמנות למאבק על צדק במקום הזה, ושינוי, ושוויון, קשה לקבל את אלו שמוכנות לייצג את הממשלות שלנו, בין אם הן (המייצגות) יהודיות או פלסטיניות. בחברה הפלסטינית, באופן מובן, הניכור עד כדי נידוי של דמויות כאלו, שנתפסות כמשתפות פעולה עם דיכוי וכיבוש אלימים, הוא חד-משמעי. מונא, אם כך, שלא כמו לילא ב"לא פה, לא שם", היא דמות שנמצאת בעימות עם החברה הפלסטינית לא רק ואפילו לא בעיקר בהקשר לערכים אורבניים, חילוניים שכוללים החצנת הגוף, שתייה, יחסים מיניים פתוחים וכן הלאה – התנהגויות שיכולות להיקרא כהתרסה נשית מול תרבות פטריארכלית שמרנית – אלא כי הנכונות שלה לייצג את ישראל, ועוד בעת מלחמה, נתפסת כבגידה חריפה בקולקטיב תחת דיכוי. היחסים שלה עם גבר יהודי, יחסים שעלולים לסמל בגידה כזאת בפני עצמם, רק מעצימים במקרה הזה את הבחירה האישית שמעמידה התפתחות אמנותית ופרסטיז'ה בינלאומית מעל לשייכות וסולידריות.

תחת ממשלת הדעות שמנהלת את כולנו כאן, בין הירדן והים, מונא היא סוג של משת"פית, ולמי שבוחר בפעולה המתנגדת למפעל הציוני, אין מה לנהל איתה שיחה

תחת ממשלת הדעות והעמדות שמנהלת את כולנו כאן, בין הירדן והים, מונא היא אם כך סוג של משת"פית, ולמי שבוחר בפעולה (או אפילו רק עמדה ודעה) המתנגדת למפעל הציוני, אין מה לנהל איתה שיחה, להקשיב לה, להתעניין בסיפור שלה. ואם זה היה נכון ב-2009, כשמירה עווד יצאה עם אחינועם ניני לייצג את ישראל באירווזיון בזמן "עופרת יצוקה," זה נכון פי עשר ב-2019. מן הסתם מירה עווד וניני לא ייצגו את הממשלה הזאת היום, ואף אחד גם לא יציע להן. ההסכמה של מונא לייצג את ישראל נתונה מראש (אנחנו לא רואים תהליך לפני ההחלטה הזאת, כמו שאנחנו לא רואים מאין התפתח הקשר שלה עם יניב), כאחד מני נתונים רבים בחייה, מרגש אבל לא מאפיל על סבך המחויבויות והפעילויות שלה. מבחינתה, אין כל סתירה בין הנסיעה לפריז ודיבור נגד הממשלה בהפגנה. הנסיעה לפריז היא הזדמנות, היא "פריצה," וממילא מקושרת כאן לדודתה הצלמת ולמורשת הפלסטינית. מונא חווה את המתחים שקשורים בבחירות האישיות שלה ככבדים הרבה יותר, וגם הסדרה מעמידה אותם במרכז. אפילו העצומה נגדה שיוזם ידיד משותף לא תופסת יותר מרחב מאשר, למשל, תכנית הטלוויזיה בה היא מתראיינת. וכל אלו מתגמדים מול הניכור המופגן של אביה, ושאלת המקום של הגברים בחייה. מבחינת מונא, ההסכמה לייצוג חד-פעמי של ממשלת ישראל רחוק מלהגדיר את הזהות הפוליטית שלה. בין אם זו פעולה מוטעית או לאו, זו פעולה אחת מתוך רצף רחב שלא יכול או מכוון לבטל או להקטין את השייכות הבסיסית שלה לקולקטיב.

אפשר לראות את הדגש של הסדרה על ההתאהבות ביהודי, המתח הישן נושן עם האב, הגינוי בכפר על המראה של מונא, כמהלך שמטשטש את הפעולה הפוליטית באופן מכוון. אבל אפשר גם לראות את המכלול, ואת יצירת הדמות השלמה ושובת הלב של מונא כקריאה להסתכלות קצת פחות פשטנית על מהות הפעולה האישית והפוליטית, והקשר ביניהן. למי שמוכן לשמוע, הסדרה אכן מציעה סוג של סיפור חניכה. אולי לא פלסטיני טיפוסי, אפילו לא מקובל, אבל כזה שאפשר לצפות בו להתבגרות והבשלה של הגיבורה הצעירה. יכול להיות שהיא בעצמה עוד תראה את ההסכמה שלה לייצג את ישראל בעיניים אחרות בעונה השלישית או הרביעית. אבל מה שמענין את היוצרות הוא לאו דווקא ההחלטה, או המחירים הספציפיים – כואבים ומפחידים ככל שיהיו – שהיא משלמת עליה, אלא המקשה הגדולה של לחצים, איומים ונידוי שמקדימים בהרבה את ההחלטה הספציפית לייצג את ישראל (או לנסוע לפריז להשתתף בתערוכה בינלאומית, כפי שמונא מציגה את זה לאביה ומן הסתם לעצמה), ומגיעים אליה מכל צד, גם הערבי, וגם הישראלי, פשוט כי היא אשה, היא עצמאית, והיא נאמנה קודם כל לערכים האישיים שלה.

"לא פה, לא שם" הטריילר:

מי מסתכל על מי?

תיאוריה פמיניסטית על המבט מנזמאן כבר ניסחה את מקומה הישן של הדמות הנשית על המסך, דמות שנחווית כאובייקט תשוקה גברית, מושא פסיבי של משמעות שאינה מכוונת ופעילה, מושא שמחזק הזדהות עיוורת עם ערכי הפטריארכיה. מאז כבר זרמו גיבורות רבות ושונות תחת עין המצלמה ומאחוריה. המבט, כבר הבנו, יכול להתמזג עם המסרים החברתיים הדומיננטיים, או לחתור תחתיהם. בהקשר הזה, היותה של מונא צלמת אינה מן הסתם בחירה מקרית. אולי גם גופו הערום של ראני ברבע השעה הראשונה של התוכנית מסמנת את המבט הפמיניסטי, ועמו היפוכי התפקידים. זוויות הצילום ומושאי הצילום בסדרה שייכים למונא; הצילום של חוף תל אביב שמלווה את מקטע הפתיחה ונראה גם על קיר חדרה מציין את צורת ההסתכלות שלה, עץ הזית שצילמה דודתה על גבעה ליד הכפר שלמרבה הפלא נשמרה גם מפיתוח וגם מהלאמת קרקעות הוא מושא הצילום שלה, והמאמץ לדייק את הצילום האמנותי הוא חלק משמעותי ממה שמפעיל אותה למשך שמונת הפרקים של העונה הראשונה.

שאלת המבט רלוונטית גם לגבי שתי התרבויות המרכזיות המיוצגות כאן – הישראלית-יהודית והפלסטינית בגבולות ישראל.* ההשוואה ל"לא פה, לא שם," מתבקשת לא רק בגלל נוכחותה של מונא חוא, אלא כי הקהילה הפלסטינית התל אביבית בסרט ובסדרה דומות להפליא. אלא שב"לא פה," כמעט ואין דמויות יהודיות כלל, והעלילה, עם כל התל אביביות שבה ומחזר יהודי אחד או שניים של לילא, מייתרת את היהודים. ב"מונא" לעומת זאת, החיים והביזנס של מונא וראני שקועים עמוק בקשרים עם יהודים ומעבר ליניב אנחנו פוגשים את חברו הטוב שמת improbably במילואים מיד עם תחילת המלחמה בעזה, את אלמנת החבר, את אשתו של יניב, מנחת טלויזיה כוחנית, וכן את הוריו, שמספקים את האספקט המזרחי (האם רומניה, האב מרוקאי).

ספקטרום ההתנהגויות של ערבים ויהודים הוא רחב, וכולל לא מעט אלימות וגזענות יהודית שמשקפת מציאות מוכרת. יש לי חברות יהודיות שהתלוננו על כך שאין יהודים "טובים" לנחמה בסביבה של "מונא," אבל אני ספרתי את תתי האלמנה, את הוריו של יניב ואפילו את בתו הכועסת כדמויות שהראו לנו שהן מסוגלות להפתיע, להרשים, ולעניין כל צופה. הנוכחות המורחבת של יהודים וסיפור האהבה המרכזי מדגישים את הפנייה של הסדרה לקהל יהודי, שממילא פחות רגיש ל"בגידה" של מונא בקולקטיב שלה, ומקבל הצצה לחיים ולמתחים בכפר ערבי בתיווך ודרך עיניה של צעירה ליברלית עם ערכים שקרובים לו, ומצד שני הצצה לחיים האורבניים של פלסטינים צעירים המלהטטים בין תרבויות ושפות.

ב"מונא" אנחנו פוגשים חיים קהילתיים תוססים של צעירים פלסטינים, שאמנם מעורים בתרבות ישראלית אבל רחוקים מלוותר על תרבותם ומנתחים את התרבות הישראלית בצורה חדה

לפלסטינים החיים בישראל (ומן הסתם גם לאלו שלא), לא חסרות הזדמנויות לצפייה בישראלים, כך שאי אפשר להסתכל על ההצעה של הסדרה כ"סימטרית" משום בחינה. התמונה הצפויה ונוחה לעיכול של החיים בכפר הערבי (מלבד אמה של מונא, שמתגלה כדמות פעלתנית ומפתיעה), לא מאתגרת סטריאוטיפים הגמונים. בעיר, לעומת זאת, המפגש עם הצעירים הפלסטינים אולי אכן פותח במעט את שדה הראייה של צופים שאין להם קשר עם ערבים, ומספק אישור לפלסטינים וליהודים שחיים בקשרים רציפים איתם. ב"עבודה ערבית" נתקלנו במשפחה ירושלמית מבודדת, מוקפת יהודים. הקשר הערבי היחידי הבולט מלבד הוריו של אמג'ד היתה החברה שמתחתנת עם יהודי (תפקיד ששיחקה מירה עווד). ב"מונא" אנחנו פוגשים חיים קהילתיים תוססים של צעירים פלסטינים שאמנם מעורים בתרבות ישראלית אבל רחוקים מלוותר על תרבותם, ומנתחים את התרבות הישראלית בצורה חדה ומדויקת, כמו ברגע שבו מונא וראני מדברים על הביטוי "ערבי מחמד".

כישורים שפתיים

ראני אולי לא זוכר איך להגיד "מורכבות" בערבית (מה שנותן למונא תירוץ מעולה לרדת עליו ולשנות נושא כשהוא בא להגיד לה שהרומן שלה עם יניב חסר תוחלת), אבל במסיבה לכבודה שאיתה הסדרה נפתחת, הוא מפגין את היכולות שלו בעברית צחה, וגם באנגלית, בעוד יניב עומד מושתק ומשותק. כמו צופה ישראלי שאינו דובר ערבית אבל נמשך לסדרה, יניב מוצא את עצמו מוקף בערבית שאינו מבין. שלא כצופה, יניב זוכה לפצות על חוסר היכולת השפתית והתרבותית שלו בסקסיות וידוענות מתובלת בקצת כוחנות. מכיוון שאביו מדבר ערבית ואפילו חולק עם מונא אהבה לשירים עירקיים, העובדה שהערבית משתקת אותו מצביעה גם על הניתוק שלו מחצי מהמורשת שלו.

הערבית היא מן הסתם דמות משנה משמעותית בסדרה, אצבע בעין לשלטון המנסה להדיר אותה. לצופה דוברת הערבית היא ידידותית ומוכרת, גם בלב תל אביב. לצופה דוברת העברית בלבד היא מסתורית אולי עוד יותר כשהיא גלויה ותופסת זמן מסך בלב ה"מרכז". עוד מימי הכיבוש הספרדי של דרום אמריקה, הילידים נדרשו – ובמקרים לא מעטים הצליחו – לרכוש ולהפגין כישורי התמצאות בתרבות הכובשת. לנכבשים אין הרבה ברירה בעניין. כך שגם מבחינה אודיטורית המפגש עם הסדרה לא יכול ולא מבקש לייצר סימטריה: הצופה דובר העברית חווה את זרותו במקומו הוא, והיפוך, אמנם רגעי, של מערכי הכוח. כצופה שאינו דו-שפתי, הוא לעד חלש, סגור ומקובע יותר מכל צופה שדובר גם ערבית וגם עברית, כלומר מכל הצופים הערבים בגבולות 48׳ לפחות. ההנכחה של הערבית בתל אביב, ושל הסדרה בפריים טיים, ללא האפולוגטיקה שאפיינה לפחות חלקית את "עבודה ערבית," היא אולי האלמנט החתרני באמת של הסדרה.

לצופה דובר הערבית עולות שאלות שדוברי העברית בלבד חירשים להן. האם הוריה הכפריים של מונא מדברים במבטא (להג'ה) כפרי מותאם (לא), איזה מבטאים מיוצגים בין ערביי תל אביב (גם מבטאים "כפריים" ששחקנים בדרך כלל מתבקשים ל"עגל," דבר שצוין לשבח), האם הגבר המכה שוב ידבר במבטא של המשולש, כפי שקרה בצורה בוטה ב"לא פה, לא שם" (כן), ומן הסתם שאלות נוספות שהאוזן וההיכרות שלי לא מספיק מיומנות להבחין בהם. המבטאים הם אחת מאבני הבוחן של הייצוג הפלסטיני כפי שהוא נחווה בעיני (ובאוזני) הפלסטינים עצמם: האם הוא אמין, הוגן, משכנע? כנראה שבעניין הזה העבודה במסגרת ישראלית-יהודית תמיד משאירה מקום לשיפור.

מתוך "מונא". הערבית היא דמות משנה משמעותית בסדרה (צילום: יח"צ)

תנאים לגבורה פמיניסטית

הגיבורה הפמיניסטית פוגשת מכשולים רבים בדרכה, אך היא האדריכלית של גורלה, כמו שנהוג לומר. הגל השלישי של הפמיניזם, זה שעכשיו, מדגיש רב-תרבותיות, מקבל בהסכמה סממנים נשיים וסיפורים אישיים, נוטה לאירוניה וקלילות ולא להטפות. לגבי האדריכלות עוד נראה. שמונת הפרקים בעונה הראשונה של "מונא" לא שוללים את האפשרות, אך עוד לא מוכיחים שהיא מנווטת את חייה. מה עוד מאפיין גיבורה פמיניסטית? אם היא גיבורת על היא חזקה, בטוחה בגופה ובמיניותה, מסוגלת לפתיחות ופגיעות בקשר אוהב (מותר לה להתאהב, ואפילו בגבר); יש לה חוש הומור, היא לוחמת צדק שמשלבת חמלה והחלטיות. ויש לה מעגל תמיכה חם שהיא יכולה לסמוך עליו.

כדאי להיות גיבורת על בימינו. מונא היא כמובן לא שום סוג של וונדר וומן. אנחנו רואים את הפגיעות והאנושיות שלה מיריית הפתיחה. אבל היא עונה על חלק מהתיאור, ויש לה את הנחישות. לגיבורות על יש כישור או יכולת מיוחדת, מעבר לתכונותיהן האישיות. במקרה של מונא, זה אמור להיות הצילום. ואכן, אנחנו רואים אותה מצלמת, לא רק כלות, או את עץ הזית שדודתה צילמה באופן איקוני, אלא גם כשהיא מגיעה להפגנה. כפי שכבר הוזכר, המצלמה של מונא מסמנת שהיא לא סתם אובייקט להתבוננות, היא עצמה המתבוננת. ונראה שהיא אכן התבוננה בדברים, ולעומק, מספיק כדי שהפעולה שלה כעת (חוץ מלהתאהב ביניב) תהיה מבוססת ומשכנעת. אלא שבינתיים היא לא מתאפיינת בהתבוננות, היא בפעולה כל הזמן. רואים אותה מצלמת אבל אין התייחסות למה זה צילום עבורה, וקשה להגיד שהעין שלה, המבט האישי בא לידי ביטוי. אולי מישהו שמבין יותר בצילום יכול לפענח את הייחודיות של צילום שמשיות החוף בחורף, משהו מעבר לתל אביביות המובהקת שלו.

אלמנט נוסף שמאפיין את מסע הגיבורה שמונא דווקא עונה עליו הוא הנכונות שלה לעזור לאחרים, או לדמות ספציפית שצריכה עזרה. אמנם כשהעזרה באה מגיבורת על, זה מצליח. במקרה של מונא, בסוף הפרק האחרון, נראה שהלהט והמחויבות שלה לעזור לסוהייר דווקא הרעו את המצב.

ובכל זאת, לסיפור פמיניסטי משכנע יש מאפיין אחד בסיסי ש"מונא" לא עונה עליו. מבחן בקדל, שעלה בקומיקס איקוני ב-1985, מציע שבשביל להיות שווה צפייה (פמיניסטית), על סיפור לכלול לפחות שתי דמויות נשים שמדברות זו עם זו (מפעם לפעם) על נושא שאינו גבר. לא ברור שהכלל הזה, ש"לא פה, לא שם" בהחלט מימש (למרות הדמיון הרב במערך ההצלה שהוא מציג, בו הדמויות הנשיות העירוניות מצילות את האישה הכפרית מ-Bluebeard ערבי כפרי), מתמלא כאן. למונא יש אויבות נשיות, וחברה שיש להציל אותה, אבל הרגעים בהן היא וסוהייר מדברות על צילום, ולא על הגברים בחייהן הם כל כך מינוריים, שלא בטוח שזה נחשב.

ב"לא פה, לא שם" המחויבות המוחלטת בין הנשים מצביעה על עמדה שבה האחווה הנשית היא סמן ואלמנט זהותי חזק יותר עבור כל שלושת הגיבורות מהקשרים אל ועם העולם הגברי. אפשר לקחת את זה קצת יותר רחוק, ולומר שכשהנשים הצעירות בסרט מבצעות יחד את העוקץ שמשחרר את נור שנאנסה על ידי ארוסה הדתי מחובת הנישואים, הן חוברות לאביה האוהב, המסמל כוחות גבריים מחוייבים לצדק וטוב גם עבור נשים, ומובילות צעד לשחרור החברה. עוצמת התמיכה שלהן אחת בשנייה מאפשרת התגברות, ויצירת כוח לשינוי. עבורי, זהו הרגע המהפכני העקרוני לפמיניזם שלי. החיבור העמוק של הנשים הצעירות האורבניות כל כך לחברתן השמרנית לא מתחיל מרצון לשנות את הבחירות שלה, אלא מהיכולת לראות אותה ולהתחבר אל מי שהיא למרות ההבדלים העזים ביניהן. מסתבר שהאחווה הנשית הזאת היא המשאב העיקרי של שלושתן, והן מייצרות אותה ביחד. הסרט מייצג בדיוק את הרגע המכונן הזה. ב"מונא", לעומת זאת, המעגל התומך של הגיבורה מסתכם בראני. הנשים בחייה – אמה וסוהיר – כבולות ברמות שונות. אם מישהי תוביל כאן שינוי ותייצר אחווה משמעותית זאת דווקא אמא של מונא.

גברים גברים

מהרגע הראשון מונא היא אחת שנאהבת על ידי שניים: אחד גבר גבר, ישראלי, מצליחן שלא עוצר באדום, חתיך, ובאופן לא לגמרי מובן, שפוט של מונא, הדבר היחידי שממש חביב בו. ראני, לעומתו, הוא ערבי, סטלן, מוכר, זה שתמיד שם. לשמחתנו, כבר בשלבים מוקדמים מונא מרשה לעצמה לרגע לגעת בעדינות בפניו של החבר הנאמן, האנושי, ולא רק בשביל לחבוש את הפצעים הפיזיים שמעטרים אותו. (יש הרבה פנים פצועות כאן, זה מכוון). ראני הוא זה שמבין ויודע מאיפה מונא באה, עם מה היא מתמודדת, הוא זה שיכול לראות את מונא לא רק כאשה, אלא כאדם. ואם כבר אהבה הטרוסקסואלית נורמטיבית, מי לא רוצה שיראו אותה? מילא שאי אפשר להביא את יניב התל אביבי לכפר, אבל מתי הוא אי-פעם היה בכפר ערבי מלבד בשביל לנגב חומוס, הבחור הזה. ואם זה ככה, מה מונא כבר יכולה להיות עבורו באמת מעבר לסוג של סמל סטטוס אקזוטי?

יניב מיוצג כטיפוס מרובע, מה שלא עוצר אותו מלבגוד במונא עם אשתו שהוא כבר לא אוהב, לשכוח את הבת שלו ערב שלם, וכיוצא בזה, חוליים גבריים מוכרים. בעוד ראני מורכב מדי (בעיני) לסמל כל חברה שהיא, שלא לדבר על החברה הפלסטינית, יניב בינתיים נראה כסמל התל אביביות (תסלחו לי, תל אביבים) במובן הרע של המילה. אם הסדרה פותחת בצילום ומוזיקה שמסמנים את העיר כמחוז חפץ ושפע לילי, יניב הוא למעשה הדארק סייד הצפוי של העירוניות. כ"סוכן" (אוי למילה הזאת) מוצלח שמאוהב במונא הוא גם מאפשר לה לבסס את עצמה שם, וכפי שפיליפ הלאומן הפלסטיני מטיח בה, פותח לה דלתות. אין שום רמז שהאהבה שלהם לא כנה; אבל נכון לעכשיו אין לאהבה הזאת רקע (או שום דבר אחר) משכנע מלבד הברק האישי של שני השחקנים. התפקיד העלילתי שלה, כפיתוי לקהל דובר העברית הוא ברור. נשאיר לעונות הבאות להראות שיש בה משהו מעבר לאלו, או לתת לה לדעוך ולהיעלם מעצמה.

מהו שחרור?

כשמדובר בפעולה תרבותית, ערעור נורמות הצפייה המוכרות והאישורים למציאות הנורמטיבית שהן מספקות זו התחלה של פעולה משחררת. "מונא" הסדרה, היא דבר חדש במקומותינו. גיבורה פלסטינית חושבת ומרתקת, שממוקמת בלב ההוויה הישראלית-יהודית-תל אביבית (ומצוידת אפילו בקשר מאזן לפריפריה של שדרות). הסדרה שמה לא רק את הערבית במרכז אותה הוויה, ומנכיחה את החסר והאיוולת שבאי-ידיעת הערבית (כפי שרענן שקד כתב מיד ב"ידיעות אחרונות") שכל אדם בר דעת אמור להרגיש כאן, אלא את הרהיטות התרבותית של הדור הזקוף פי שלוש, צעירים פלסטינים בגבולות 48' שעדיין פוגשים גזענות חריפה, אבל מתנווטים במודעות ויכולת רבה בין העיר והכפר, דור ההורים והדור שלהם, עולם יהודי ועולם פלסטיני, ערכים קולקטיביים והגשמה אישית יצירתית.

למרות שאלמנטים רבים מהתיאור של חיי הכפר הערבי לוקים בסטריאוטיפים, יש חדש בהצבת דמות כמו "מונא" בכאן 11, לקהל מיינסטרימי ופלסטיני גם יחד

בעיני, הרהיטות הזאת מבטאת עליונות. לא שזה מבטל את החסמים הידועים שעומדים בפני הצעירים האלו, ושולחים רבים מהם לאירופה וארה"ב, כמו אחיה של מונא, שמשחק – מברלין כנראה – השחקן יוסף סוויד, שעשה את אותו מהלך מאותן סיבות. אך עדיין. ולכן, למרות שאלמנטים רבים מהתיאור של חיי הכפר הערבי לוקים בסטריאוטיפים, יש חדש בהצבת דמות כמו "מונא" בכאן 11, לקהל מיינסטרימי ופלסטיני גם יחד; לפרק הראשון יש ביוטיוב כמעט 200,000 צפיות, וזה מדבר בעד עצמו.

ולגבי השאלה הבלתי פתורה של הסדרה, האם פנייה אל החברה הפלסטינית, או אל זאת היהודית. היוצרות מן הסתם יגידו שהן פונות אל האנושי, ובעיקר הנשי, בשתי החברות, ורוצות לצאת מהמקום הכבול ל"אנחנו והם" החזרתי הזה. אבירי הצדק וודאי יאמרו שכל עוד החברה הפלסטינית נמצאת תחת מכבש האלימות המדורגת והברוטלית של הציונות, הפנייה לאוניברסליות ואנושיות יכולה להיות לא יותר מסוג של הכחשה ואלחוש. אני איתם, בתיאוריה. אבל אותי מונא, הדמות, כבר כבשה. אני רוצה לראות אותה בפעולה, בכל מקום אליו תגיע.

תקוות

שמות בערבית, כמו בעברית, הם בדרך כלל גם מילים. "מונא" פירושה מאוויים ותקוות. הליהוק של מונא חוא לתפקיד לא קשור לשם הדמות, שנבחר זמן רב קודם. מדובר בדמות שמירה עווד מפתחת כבר שבע שנים, הרבה לפני ש"לא פה, לא שם" יצא לאקרנים. אפשר לקוות שבהמשך, התקוות של מונא הדמות יתפתחו מעבר לפוקוס על ההצלחה הבינלאומית המיוחלת, מפתה ככל שהיא. שהצומת המיוחדת שבה היא נמצאת, כאמנית, כיקירה זמנית של הממסד הישראלי, כבת להוריה, כמי שגם אוהבת קצת את ראני ומאוהבת ביניב אכן תביא להבשלה מעניינת של ההסתכלות והעמדה שלה.

רומן חניכה מסורתי אמור לחנך גם את קוראיו – להבנתי יש לסדרה הזאת את הפוטנציאל לחינוך עדין והרחבת האופקים של הקהל היהודי שלה לפחות. בינתיים, נראה שגם אם האהבה בין יניב ומונא תפרח היא לא יוצרת מפגש או חיבור ממשי בין הקהלים. צופים פלסטינים ויהודים חווים את הסדרה בצורה שאולי רק מדגישה את הנפרדות שהיא היא האפיסטמולוגיה והבסיס המרעיל של הציונות. באותה עת הסדרה היא הצעה להתגבר מעט על הנפרדות הזאת, גם בתוכן שלה וגם באופן הקיום שלה בכלל. הצעה שפועלת בצורה שונה עבור הקהל היהודי והקהל הפלסטיני, אבל עדיין הצעה למתן את הנפרדות. ואת השם שלה, הסדרה מרוויחה ביושר בעיני. "מונא," תקוות, היא הזמנה להתאהב בדמות פלסטינית שנעה בחן ובאנושיות בין לחצים פלסטינים וציוניים, דמות שחורטת באומץ ומאמץ שביל לא נודע במרחב התרבותי שמכיר ומנכיח, דרכה, דור פלסטיני אורבני צעיר שלא רק חי במרכז, אלא מרכזי לתהליכים תרבותיים קריטיים ואופטימים. סוף סוף שם נשי שמקשר בין האישי וההסטורי. בעיני, השביל ש"מונא" פוסעת בו ממפה את המרחב מחדש.

אפי בת-אילן כותבת על אמנות מקומית, על יחסים בין עברית וערבית, ועל המופע החי. הובילה את "בת-חור, البنت وأمّها," מופע וואקלי דו-לשוני שעלה בבית המצורעים לשעבר בירושלים. אם לבת ובת לאם.

לצפייה בכל פרקי "מונא":

* עבור דוברי הערבית, ערבי (כמו יהודי) הוא מונח רחב, לא לוקאלי, וההזדהות העצמית המקומית היא כפלסטינים. ההבחנה בין
בעלי תעודת זהות ישראלית ואחרים היא "פלסטינית 48'," או "פלסטיני 67'". ישראלים יהודים מכונים בפיהם "יהודים" בדרך
כלל, לא ישראלים. המקפידים מבדילים בין ציונים ללא ציונים, ללא אזכור של היהדות, מטעמים של התנגדות למינוח אנטישמי.
במאמר השתמשתי בכל זאת ב"יהודים," השגור, מתוך כבוד להרגל. המורכבות של שמות הכינוי האלו שווה מאמר נפרד בפני עצמו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.