מה השתנה מאז דו"ח על רצח נשים מ-1996?

קריאה בדו״ח ועדת החקירה הפרלמנטרית לרצח נשים בידי בני זוגן מ-96' היא חוויה מדכדכת להפליא, החושפת כמה מעט יושם ממסקנותיו החשובות. כמו מסמכים רבים אחרים הוא שוכב כאבן שאין לה הופכין, ואנחנו איננו מנצלות את הידע והכוח שהוא יכול היה לספק לנו
ליהי רוטשילד

״דו״ח ועדת החקירה הפרלמנטרית לרצח נשים בידי בני זוגן מוגש בקו-תפר של חילופי שלטון. זו הזדמנות לשרים, לח״כים וליו״רי ועדות חדשים לבחון בעין מתוקנת – ולנקוט במדיניות פעולה ותקצוב במקום שנדרש, וליישם את המלצות הוועדה. בוודאי להמשיך בפעולה המבורכת של קודמיהם ולהבטיח שלא תהיה נסיגה בתקצוב ובמדיניות לעומת המצב הקיים. זו הפעם הראשונה שדו״ח על נספחיו מאיר פינה חשוכה ביותר זו בחיינו, מציע פתרונות, ריאליים להקטנת התופעה ובוחן לא רק את ממידיה המדאיגים, אלא גם את שורשיה. הדו״ח מתייחס לתופעה לא כ׳בעיה של נשים׳ אלא כבעיה חברתית ראשונה במעלה המטילה צל כבד על מהות ויישום ההוויה הדמוקרטית הישראלית, ועל מערכת הערכים המופנמת בחברה ובמערכת החינוך.״

במילים אלה נפתח ״דו״ח וועדת החקירה הפרלמנטרית לרצח נשים בידי בני זוגן״ שהונח על שולחן הכנסת ביוני 1996. על הדו״ח חתומות יושבות הראש השותפות של הוועדה, חברות הכנסת לשעבר לימור לבנת ויעל דיין, שראו במאבק באלימות כלפי נשים נושא אקוטי וחוצה מפלגות. הקריאה בדו״ח היא מרתקת. הוא מציע ניתוח מעמיק ונרחב של הגורמים החברתיים והמוסדיים המאפשרים את קיומה של ״אלימות כלפי נשים״ כתופעה חברתית ומציג רשימה ארוכה של שינויים מערכתיים שורשיים הנדרשים לצורך מיגורה או לכל הפחות צמצומה. לו יכולתי, הייתי מאמצת מבלי להסס, את כל מסקנותיו והמלצותיו, ואין לי ספק כי יישומן היה משפר בצורה ניכרת את מצבן החברתי של נשים.

בו בזמן, הקריאה בדו״ח היא גם חוויה מדכדכת להפליא, שכן קשה שלא לראות כמה מעט מהדרוש שינוי השתנה. גם אז נציגי ממשלה ורשויות הרשו לעצמם להיעדר מדיונים בנושא, בזמן שארגוני הנשים הקפידו על נוכחות קבועה. כבר אז הצביעו על ענישה מקלה מדי על פגיעות מיניות בנשים בבתי המשפט ועל הלחץ המופעל על נשים הסובלות מאלימות להסכים ל״שלום בית״ בבתי הדין הרבניים. כבר אז דובר על הבעיתיות שבשימוש בעסקאות טיעון בנושאים אלו. כבר אז דובר על הצורך בפתיחת הוסטלים לגברים מכים, כחלופה למקלטים המוציאים מהבית דווקא את הנשים המוכות. כבר אז דיברו נגד השימוש של התקשורת במונחים מזלזלים כמו ״רצח על כבוד המשפחה״ או ״רצח על רקע רומנטי״ שעדיין לא פסו מהעולם (אם כי ניתן להתנחם בכך שהתקשורת זנחה מאז את הביטוי ״האנס הנדיב״ או ״האנס המנומס״). כבר אז דיברו על נוכחותם של כלי נשק בבתים כגורם להגברת חששן וסבלן של נשים הסובלות מאלימות ודרשו ממשרד הפנים לגבש מדיניות בנושא. כבר אז דיברו על יחס מקל של שוטרים לתלונות על אלימות במשפחה מצד נשים ערביות ועל המחסור במענים מוסדיים עבורן. כבר אז דיברו על המחסור בתוכניות חינוכיות הולמות בבתי הספר החרדים והממלכתיים-דתיים. כבר אז דיברו על הצורך בהרחבת הידע הקיים וההכשרות לסיוע לנפגעות בכל הרמות המערכתיות – בריאות, משטרה, צבא ורווחה, אם למנות רק את חלקם, ועל הצורך בתקצוב הולם לצורך גיבוש המענים הללו.

אלימות כלפי נשים במערכות יחסים זוגיות היא עדיין תופעה נפוצה, אשר מתועדת באופן חלקי ומוגבל ולפיכך קשה לאמוד במדויק את היקפה. בן זוגה של תהילה נגר שרצח אותה באכזריות הורשע בהריגה בלבד במסגרת עסקת טיעון. רק שני הוסטלים לגברים מכים פועלים כרגע בארץ והמערכת מסתמכת עדיין בעיקר על הרחקתן מהבית דווקא של הנשים המוכות. תיאורים של גברים ש״מקיימים יחסי מין בלי הסכמה״ עם נערות ונשים במקום תיאורים של ״אלימות מינית״ ו״אונס״ עדיין מתפרסמים באמצעי התקשורת. פרויקט ״האקדח על שולחן המטבח״ ממשיך להיאבק בהחזקת נשק בידיים פרטיות, אולם מספר הרשיונות לנשק הולך וגדל, בעיקר לנוכח הרפורמה האחרונה של השר גלעד ארדן. מחצית מהנשים הערביות הנרצחות מוכרות לשירותי הרווחה, אולם עדיין קיים מחסור חמור בחוקרות ועובדות סוציאליות דוברות ערבית, ובמקלטים ודירות מעבר יעודיים עבורן. מיותר לומר שמרבית מקרי רצח נשים בחברה הערבית נותרו בלתי מפוענחים. בכנסת היוצאת, עלתה מצד יו״ר הוועדה לקידום מעמד האישה, חה״כ עאידה תומא סולימאן, הצעה להקים וועדה פרלמנטרית חדשה בנוגע לרצח נשים, אך מפלגות הקואליציה מנעו את הקמתה.

באקטיביזם פמיניסטי, כמו באקטיביזם בכלל, יש לנו נטייה לשוב ולהמציא מחדש את הגלגל, פעם אחר פעם, בין היתר בגלל חוסר היכרות עם הפעילות והפעולות שקדמו לנו

במסמך המרתק הזה נתקלתי במסגרת עבודתי כעוזרת מחקר במחקרן של ד״ר שרי אהרוני וד״ר יעל חסון מהתוכנית למגדר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב על "מנגנונים לקידום פמיניזם, נשים ושיוויון מגדרי בישראל 1970-2008". המיפוי כולל תהליך ארכיאולוגי של חשיפה וגילוי של ארגונים וועדות נשכחים, של שכבות על גבי שכבות של קבוצות עשייה פמיניסטיות שפעלו בארץ לאורך השנים. באקטיביזם פמיניסטי, כמו באקטיביזם בכלל, יש לנו נטייה לשוב ולהמציא מחדש את הגלגל, פעם אחר פעם, בין היתר בגלל חוסר ידע והיכרות עם הפעילות והפעולות שקדמו לנו. הדו״ח של ״וועדת החקירה הפרלמנטרית לרצח נשים בידי בני זוגן״ לא הפך לאבן דרך באקטיביזם הפמיניסטי הישראלי. הוא לא הפך למסמך מכונן שאנחנו עוקבות אחרי יישומו ושבות ומפנות אליו בדרישה לתיקון וביצוע השינויים והמהלכים החשובים שהוא מציע. כמו מסמכים רבים אחרים, הוא שוכב כאבן שאין לה הופכין, במאגר המידע של הכנסת ואולי גם בארכיון פמיניסטי כזה או אחר, ואנחנו איננו מנצלות את הידע והכוח שהוא יכול היה לספק לנו.

היום (שלישי, 05.03) במסגרת פרויקט המחקר והתוכנית למגדר באוניברסיטת בן גוריון, ניזכר בעוד דו״ח נשכח, במסגרת יום העיון ״פמיניזם ומדינה בישראל 1978-2018 – 40 שנה לדו״ח נמיר״. הדו״ח עב הכרס הצביע לראשונה על היבטים רבים של חוסר שיוויון בין גברים לנשים בחברה הישראלית, והעלה הצעות ודרכים לתיקונים. גם הדו״ח הזה הונח על שולחן הכנסת בתקופה של חילופי שלטון, נזנח בידי הממשלה החדשה ורבות מהמלצותיו לא יושמו. בין 241 ההמלצות של הדו״ח המקיף משנת 1978 בולטת במיוחד, בעודנו בעיצומה של תקופת הבחירות, ההמלצה לשריין לנשים 25% מהמקומות הריאליים ברשימות לכנסת ולרשויות המקומיות.

40 שנה עברו, ועדיין, הן מפלגת השלטון הנוכחית והן האחת המתיימרת להיות המועמדת המובילה להחליפה, לא ראו לנכון ליישם את ההמלצה.

הכותבת היא דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת מנצ׳סטר מטרופוליטן.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.