• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אתחלתא דגאולה לשחורוּת בישראל

עדנה מתרגשת עלינו בעת האחרונה, עם פרץ יצירה ויזמות שאינו מתנצל או מתלבן, להפך: כזה שמישיר מבט אל המציאות המדירה והגזענית ואומר את האמת בפנים • פסטיבל Atesib נפתח הערב בסינמטק ת"א
שולה מולא

"אני אגיד לך את האמת, חושבים אותי שאני לא אתיופית. תראי את הרגליים שלי, ממש קיי (אדום באמהרית) אפשר להגיד אפור כזה. אפשר להגיד כאילו… לבן." כך אמרה לי נערה שראיינתי לעבודת המחקר לפני עשר שנים. המחקר עסק בבחינה של דרכי ההתמודדות של תלמידות ותלמידים אתיופים עם גזענות בחיי היומיום.

שנים אחדות לפני כן אמרה לי מפקחת במשרד החינוך, ברגע של תסכול בדיון על בית ספר שביקש לסלק קבוצה של תלמידים שחורים בטענה שאינם מתאימים לבית הספר: "אם לפחות היו מקפידים להסתובב עם כיפה…" אמרה והפסיקה כאשר הבחינה שקלטתי, כלומר שהבנתי שהיא אומרת שבית הספר מתקשה להכיל אותם בגלל שחורותם. הדרך "לרכך" את שחורותם, לדעתה, היא לחבוש כיפה. מנהלת בית ספר ממלכתי דתי אחר ביקשה מתלמידים אתיופים לצאת מהפריים בתמונות שצילמו לעלון שיווקי בטענה שאם יראו הרבה מבני העדה, ההורים לא ירשמו את ילדיהם לבית הספר.

נקודת מבט "שחורופובית" זו  נקלטה במוחותינו והיא פועלת עלינו בעוצמה רבה מאז שהגענו לישראל

המשותף לשלושת הסיפורים, ולרבים אחרים שלא סופרו, הוא הגבלה וצמצום של הנוכחות שלנו – השחורים – במרחב. שלל פרקטיקות המופעלות עלינו מקפלות בתוכן מסר ברור שכדאי לנו לעשות כל מאמץ על מנת להיבלע. נקודת מבט "שחורופובית" זו  נקלטה במוחותינו והיא פועלת עלינו בעוצמה רבה מאז שהגענו לישראל.

אבל בשבועות האחרונים חל שינוי ואני חשה בעדנה גדולה שנועדה לנו. לא אגזים אם אומר שזו התחלה של גאולה לשחורות שלנו שמתבטאת בפרץ של יצירה ויזמות מסוג חדש ורענן. לא כזה שמתנצל, ממש לא מבקש להתלבן, להפך, אלא כזה שמישיר מבט אל המציאות המדירה והגזענית ואומר את האמת בפנים.

זה התחיל בערב עם היוצרת אסתר אלמו וקסלר בסרט "ליידי טיטי" שחושף, בדרך מצחיקה ושנונה את פרקטיקות ההחפצה והניצול שנוקט הממסד כלפי הקהילה האתיופית. התיאור הוא של סצנת צילום תמונה לגיוס כספים להמשך הפעלה של המתנ"ס השכונתי שכל הקיום שלו נשען על גזענות ודיכוי של הקהילה.

"אחרי המחאה", דנה ביטהו יוסף

כמעט במקביל, נחשפתי לסרט עטור הפרסים "עץ התאנה" שביימה עלמוורק מרשה דוידיאן: סיפור אהבה יפהפה שמתרחש באתיופיה של שנות ה-90 על רקע מלחמת האזרחים. היוצרת מנכיחה באומץ את אתיופיה ואת יהודי אתיופיה עם המורכבות, החולשות והחוזקות, עם היופי והכיעור ומזמנת דיון, פנימי במיוחד, על מה מותר וראוי לספר ללבנים, עלינו, השחורים.

ימים ספורים אחר כך נערכה מסיבה גדולה של "פורום ירוסלם", שפועל להנכיח סיפורי גבורה של יהדות אתיופיה בסיפור הישראלי, לכבוד שתי נשים גיבורות, חרות טקלה ואסרסי גטו, שסייעו בחילוץ והצלה של רבים מבני הקהילה באתיופיה ובסודן תוך שהן לוקחות סיכון על חייהן. אחת עשרה נשים נוספות, ואני ביניהן, הוכתרו כפורצות דרך בתחומן, בקטגוריה של אקטיביזם חברתי.

לא תיארתי לעצמי שלערב הזה יהיה אפקט רגשי-נפשי כל כך חזק עליי. זה היה ערב שנערך בסינמטק תל אביב, אולי המקום הכי לבן במדינה, בהשתתפות המון אנשים, רובם  שחורים, שהתקבצו יחדיו כדי להכיר סיפורי עוצמה, אומץ וגבורה שלא סופרו. מעיין שלי, בת ה-7, רצה ברחבי הסינמטק עם תעודת ההוקרה שקיבלתי וסיפרה "אמא שלי גיבורה!". עמדתי בצד והתבוננתי, הבנתי כמה כוח יש לנו כשאנחנו מרגישים בנוח להיות ביחד ואיזה מסר חזק מעבירה תחושת הכוח הזו לילדינו.

בעודי מסתובבת עם החוויה המכוננת של הערב הזה, אני נתקלת בפרסום ברשת על תערוכה חדשה: "קו הצבע" עם שש אמניות אתיופיות, בתיה סיסאי, זוודיתו יוסף-סרי, טגסט יוסף-רון, מימי טסמה-סיבהו, דנה ביטאו-יוסף ומלי אייצ'או. על כך כתבה האוצרת זוודיתו יוסף-סרי: "כשפנתה אליי מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות במכללת ספיר לאצור תערוכה, הראש דחף לאמנות מערבית "לבנה" אותה למדתי והפנמתי… אך הלב דחף לשורשים תרבותיים אחרים, רחוקים ולא ברורים…". אפרת ירדאי מוסיפה, "זהו ניסיון "להשחיר" את יצירות האמנות בניגוד לניסיונות "ההלבנה" שעמם האמניות מתמודדות".

אחוזת תזזית נסעתי לתערוכה במכללת ספיר כדי להיות חלק מהאירוע המיוחד הזה – שבו השתתפו אוצרת אתיופית וחמש אמניות אתיופיות שכולן מבקשות לא להיות מוכפפות לנקודת מבטו של הלבן. "אני לקחתי את העבודות המסורתיות הצבעוניות שלנו והפכתי אותם לשחור… לגוונים של שחור", הסבירה האמנית מימי טסמה-סיבהו. "הלבן לא מזהה גוונים שונים בתוך השחור, אלא רואה מקשה אחת… הוא צריך ללמוד להבחין שיש לשחור גוונים".

לשם כך הוא יצטרך להתבונן מקרוב קרוב מבלי להתפתות להלבין אותו? שאלתי אותה. "כן!" היא ענתה והלכה. ואני נשארתי להסתכל עוד על אותה עבודה וחשבתי לעצמי שאם יתבוננו טוב טוב גם יצטרכו להתרגל לנוכחות של השחור, כלומר לנוכחות שלנו, פשוט לקבוע עובדה ולהיות נוכח במרחב בעוז ובגאון!

השבוע (31.3-26.3) מתקיים בפעם השנייה פסטיבל קולנוע אפריקאי בסינמטק תל אביב ביוזמתו של היוצר באזי גטה. אני אהיה שם עם המשפחה שלי כדי לחגוג את חווית הגאולה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.