פייגלין והזיות ליברטריאניות

מעניין הדבר, שבעוד שצעירים רבים בארצות הברית מגלים מחדש את האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שהופכת לפופולרית יותר מהקפיטליזם, בישראל הקפיטליזם בגרסתו האידיאולוגית הליברטריאנית הימנית־כלכלית והשמרנית־חברתית זוכה לאהדה ותמיכה של חלק מן הצעירים ושל מנהיגי מפלגת הימין החדש, מפלגת זהות, ומפלגת איחוד מפלגות הימין.

התפישה הליברטריאנית מעמידה בראש סולם הערכים שלה את ערך החירות. אולם נציגיו הפוליטיים של הזרם הזה בישראל משעבדים את ערך החירות לערך הלאומנות. כך החזון של מפלגת זהות אינו "לחתור להיות אדם חופשי", אלא "להיות יהודי חופשי". וכדי שהיהודים יהיו חופשיים, פייגלין, שקד, בנט, סמוטריץ' ובן גביר מוכנים לשלול חירות מבני אדם אחרים — פלסטינים — לדכאם ולנשלם.

בשנים האחרונות זוכה הרוח הליברטריאנית בגרסתה הקפיטליסטית לייצוג בולט בדיון הציבורי על נושאי מדיניות חברתית וכלכלית. אחת הסיבות המרכזיות לכך הוא הקול הגובר של ארגוני חברה אזרחית שמשלבים תפישה כלכלית ימנית ושמרנות חברתית. ארגונים אלה זוכים למימון של עשרות מיליוני דולרים מקרנות ומאילי הון רפובליקאים אמריקאים, שמטרתם לפרק את מה שנותר כאן ממדינת הרווחה וליצור סביבה נוחה ורווחית לתאגידים ובעלי הון.

אחד הביטויים המרכזיים לשילוב הזה הוא ארגון "פורום קהלת" שעוסק במרץ, מצד אחד, בתחום הכלכלי, בהתקפה על הזכות לשביתה ועל חופש ההתארגנות, ומצד שני, בתחום החברתי, מקדם הפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים ונאבק במשפחות חד־הוריות בטענה שהטבות לאמהות חד־הוריות יוצרות תמריץ לא להינשא ובכך פוגעות במוסד המשפחה.

אולם בואו נביט לרגע בכוכב הליברטריאני העולה של מערכת הבחירות הנוכחית, משה פייגלין. לא מעט צעירים נוהים אחרי חזון החירות שלו. אלא שמקריאת מצעו ומהראיונות שהעניק לתקשורת, עולה שהליברטריניזם שהוא מתחזה להיות נציגו לא יעסוק בהגנה על חירות אלא יממש חזון של מדינה לאומנית קיצונית ברוח ההלכה היהודית, שמצעה כולל, בין היתר כיבוש של כל ערי הגדה והפעלת תוכנית "הגירה מרצון" לפלסטינים.

בתחום החברתי־כלכלי הליברטריניזם שלו, ובעלי בריתו בחברה האזרחית, בתקשורת ובאקדמיה, הוא תערובת של בלבול ואי הבנה מושגית פילוסופית בסיסית של מושג החירות. החירות על פי תפישה פשטנית זו מתמצית באי התערבות של המדינה ושל אחרים בפעולותיהם של האזרחים, אולם חירות תלויה גם בכך שאני לא מצוי תחת שליטתם של אחרים, ושיש בידי את האמצעים החומריים להוציא לפועל את תוכניותי. לפייגלין ובעלי בריתו אין גם בעיה לטעון טענות שאין להן כל אחיזה בעולם העובדות. כך למשל, הטענה שהפרטת שירותים חברתיים תמיד מייעלת את השירותים האלה. צריך רק להביט במתרחש במערכת הבריאות הפרטית האמריקאית כדי לראות שאין שום ראיה לכך.

עוד דוגמה נטולת בסיס עובדתי החביבה בימים אלה על מחנה זה היא שיטת השוברים (ואוצ'רים) בחינוך, שאחד מהוגיה הראשונים היה הכלכלן הימני מילטון פרידמן. בשיטה זו, במקום שהמדינה תתקצב את בתי הספר, כל תלמיד זוכה בשובר כספי שאותו הוא יכול לממש בבית ספר לפי בחירתו. כך, לדעת תומכי השיטה, ייווצר שוק חינוכי נפלא שבו בתי הספר יתחרו על תלמידים כדי לזכות בשוברים שלהם, מה שיגרום להם להתייעל ולהעניק שירות חינוכי משובח לתלמידים.

אחת הבעיות המרכזיות של שיטה זו היא, שהניסיון מראה שזה לא מה שקורה. בפועל לא התלמידים בוחרים את בית הספר אלא בתי הספר בוחרים את התלמידים הטובים, שעלותם נמוכה. בעיה עובדתית נוספת היא, שמספר מדינות שבהם יושמה המדיניות, כמו שוודיה, הולנד וצ'ילה, לא הושגו התוצאות הרצויות. בשוודיה ובצ'ילה למשל, אחת התוצאות היתה הידרדרות מתמשכת בהישגי התלמידים, ויצירת סגרגציה מעמדית ואתנית.

בראיון שהעניק פייגלין ל"TheMarker" בשבוע שעבר הוא אמר, שהמודל האידיאלי שלו הוא "הכלכלה האמריקאית שהיתה פעם". קשה להבין למה פייגלין מתכוון. האם הוא נושא עיניו לכלכלה כמו זו שהיתה בארה"ב של שנות ה–20 של המאה הקודמת — כלכלת "גטסבי הגדול" — כלכלה של פערים מעמדיים עצומים ועוני שאותה תיאר הסופר סקוט פיצג'רלד, או אולי לכלכלה האמריקאית של ימי העבדות.

פורסם ב"הארץ"