פייגלין והזיות ליברטריאניות

לא מעט צעירים נוהים אחרי חזון החירות של פייגלין – אלא שאין לו כל כוונה להגן עליה, אלא לממש חזון של מדינה לאומנית קיצונית ברוח ההלכה
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

מעניין הדבר, שבעוד שצעירים רבים בארצות הברית מגלים מחדש את האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שהופכת לפופולרית יותר מהקפיטליזם, בישראל הקפיטליזם בגרסתו האידיאולוגית הליברטריאנית הימנית־כלכלית והשמרנית־חברתית זוכה לאהדה ותמיכה של חלק מן הצעירים ושל מנהיגי מפלגת הימין החדש, מפלגת זהות, ומפלגת איחוד מפלגות הימין.

התפישה הליברטריאנית מעמידה בראש סולם הערכים שלה את ערך החירות. אולם נציגיו הפוליטיים של הזרם הזה בישראל משעבדים את ערך החירות לערך הלאומנות. כך החזון של מפלגת זהות אינו "לחתור להיות אדם חופשי", אלא "להיות יהודי חופשי". וכדי שהיהודים יהיו חופשיים, פייגלין, שקד, בנט, סמוטריץ' ובן גביר מוכנים לשלול חירות מבני אדם אחרים — פלסטינים — לדכאם ולנשלם.

כפי שמלמדת ההיסטוריה של המשטר הדמוקרטי, אחד ההסדרים שמבטיח מניעת ריכוז כוח פוליטי מסוכן הוא עקרון הפרדת הרשויות, שבמרכזו מעמדה העצמאי של הרשות השופטת, האמור להבטיח פיקוח על שתי הרשויות האחרות — הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, ולהגן על זכויות אדם. אולם בעבור הליברטריאנים הישראלים הרשות השופטת היא מתחם אויב שיש לעלות עליו עם דחפור, או בסיסמת הבחירות המעודנת יותר של הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד — יש "לחסל את חמאס ולנצח על בג"ץ".

בשנים האחרונות זוכה הרוח הליברטריאנית בגרסתה הקפיטליסטית לייצוג בולט בדיון הציבורי על נושאי מדיניות חברתית וכלכלית. אחת הסיבות המרכזיות לכך הוא הקול הגובר של ארגוני חברה אזרחית שמשלבים תפישה כלכלית ימנית ושמרנות חברתית. ארגונים אלה זוכים למימון של עשרות מיליוני דולרים מקרנות ומאילי הון רפובליקאים אמריקאים, שמטרתם לפרק את מה שנותר כאן ממדינת הרווחה וליצור סביבה נוחה ורווחית לתאגידים ובעלי הון.

אחד הביטויים המרכזיים לשילוב הזה הוא ארגון "פורום קהלת" שעוסק במרץ, מצד אחד, בתחום הכלכלי, בהתקפה על הזכות לשביתה ועל חופש ההתארגנות, ומצד שני, בתחום החברתי, מקדם הפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים ונאבק במשפחות חד־הוריות בטענה שהטבות לאמהות חד־הוריות יוצרות תמריץ לא להינשא ובכך פוגעות במוסד המשפחה.

אולם בואו נביט לרגע בכוכב הליברטריאני העולה של מערכת הבחירות הנוכחית, משה פייגלין. לא מעט צעירים נוהים אחרי חזון החירות שלו. אלא שמקריאת מצעו ומהראיונות שהעניק לתקשורת, עולה שהליברטריניזם שהוא מתחזה להיות נציגו לא יעסוק בהגנה על חירות אלא יממש חזון של מדינה לאומנית קיצונית ברוח ההלכה היהודית, שמצעה כולל, בין היתר כיבוש של כל ערי הגדה והפעלת תוכנית "הגירה מרצון" לפלסטינים.

בתחום החברתי־כלכלי הליברטריניזם שלו, ובעלי בריתו בחברה האזרחית, בתקשורת ובאקדמיה, הוא תערובת של בלבול ואי הבנה מושגית פילוסופית בסיסית של מושג החירות. החירות על פי תפישה פשטנית זו מתמצית באי התערבות של המדינה ושל אחרים בפעולותיהם של האזרחים, אולם חירות תלויה גם בכך שאני לא מצוי תחת שליטתם של אחרים, ושיש בידי את האמצעים החומריים להוציא לפועל את תוכניותי. לפייגלין ובעלי בריתו אין גם בעיה לטעון טענות שאין להן כל אחיזה בעולם העובדות. כך למשל, הטענה שהפרטת שירותים חברתיים תמיד מייעלת את השירותים האלה. צריך רק להביט במתרחש במערכת הבריאות הפרטית האמריקאית כדי לראות שאין שום ראיה לכך.

עוד דוגמה נטולת בסיס עובדתי החביבה בימים אלה על מחנה זה היא שיטת השוברים (ואוצ'רים) בחינוך, שאחד מהוגיה הראשונים היה הכלכלן הימני מילטון פרידמן. בשיטה זו, במקום שהמדינה תתקצב את בתי הספר, כל תלמיד זוכה בשובר כספי שאותו הוא יכול לממש בבית ספר לפי בחירתו. כך, לדעת תומכי השיטה, ייווצר שוק חינוכי נפלא שבו בתי הספר יתחרו על תלמידים כדי לזכות בשוברים שלהם, מה שיגרום להם להתייעל ולהעניק שירות חינוכי משובח לתלמידים.

אחת הבעיות המרכזיות של שיטה זו היא, שהניסיון מראה שזה לא מה שקורה. בפועל לא התלמידים בוחרים את בית הספר אלא בתי הספר בוחרים את התלמידים הטובים, שעלותם נמוכה. בעיה עובדתית נוספת היא, שמספר מדינות שבהם יושמה המדיניות, כמו שוודיה, הולנד וצ'ילה, לא הושגו התוצאות הרצויות. בשוודיה ובצ'ילה למשל, אחת התוצאות היתה הידרדרות מתמשכת בהישגי התלמידים, ויצירת סגרגציה מעמדית ואתנית.

בראיון שהעניק פייגלין ל"TheMarker" בשבוע שעבר הוא אמר, שהמודל האידיאלי שלו הוא "הכלכלה האמריקאית שהיתה פעם". קשה להבין למה פייגלין מתכוון. האם הוא נושא עיניו לכלכלה כמו זו שהיתה בארה"ב של שנות ה–20 של המאה הקודמת — כלכלת "גטסבי הגדול" — כלכלה של פערים מעמדיים עצומים ועוני שאותה תיאר הסופר סקוט פיצג'רלד, או אולי לכלכלה האמריקאית של ימי העבדות.

פורסם ב"הארץ"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    בני לומד בבית ספר יסודי. מורות טובות, מנהלת טובה, מבנה נהדר.
    השנה, איכשהוא 8 מורות נכנסו להריון.
    מחוסר ברירה, אחת מהן נבחרה לחנך את בני.
    3 חודשים אחרי תחילת השנה, המחנכת יצאה לחופשת לידה. היא תחזור יום לפני פסח (כדי לקבל תשלום שכר על כל החופשה).

    אחרי כמה שבועות בלי מחנכת, המנהלת מצאה מחנכת מחליפה נהדרת. היתה עם הכיתה חודשיים.

    כי אסור להעביר מורות מוסד חינוכי או תפקיד.

    מה בדיוק ״ציבורי״ או ״סוציאלי״ במצב הזה? משרד שפועל לטובת הציבור, היה קובע שמורה שאמורה להיות בחופשה יותר מחודש בשנת לימודים- לא תחנך; ומעביר מורות בין בתי ספר כדי למזער שינויים בכיתה במהלך השנה.

    הציבור לא מחפש קפיטליזם. הוא מחפש מוצא ממשחק הכוח של ועדי העובדים.

  2. נדף יוסף

    "מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח." ג'ורג' אורוול
    כוחות השחור ינצלו זאת היטב..
    המזוויע, הראשונים שיפגעו מהשיטה,הם אלה שאפשרו לאותם אנשים, מפלגות, להגיע לעמדות כח..

  3. חזי חזזית

    פייגלין אפילו לא ליברטריאן. הוא שמרן דוסו-לאומני שמשתמש אסטרטגית בשיח ליברטריאני. עצם העובדה שחילונים יוניים לא מעטים שוקלים בכלל להצביע לו בגלל המצע הכלכלי מראה כמה שהסוציאליזם הוא אג'נדה שדוחה את הציבור הישראלי.

  4. אורי כתבן

    חסרים לי מראי מקום, הפניות, סימוכין.
    קשה להשתכנע ללא נימוק, ללא ביסוס עובדתי – למשל לטענה ש"בשוודיה ובצ'ילה למשל, אחת התוצאות היתה הידרדרות מתמשכת בהישגי התלמידים, ויצירת סגרגציה מעמדית ואתנית."
    חבל, יש כאן פתח לדיון שלא נכנסים בו כי המחבר לא מנסה אפילו, לעמוד בנטל ההוכחה שהניח על כתפיו.
    למותר לציין שגם מר פייגלין לא ממש טרח לעמוד בו – ובכך יוצא הפסד כולנו והדיון כולו.