הציבור אינו מטומטם אך בכל זאת ישלם

תשעה ימים לפני הבחירות, בצל מצב ביטחוני מתוח והטחת בוץ בסגנון ״הם ימין, הם שמאל״, סקר משותף של העוקץ והטלוויזיה החברתית מראה כי דווקא מצע חברתי של מפלגה חשוב לבוחרים ולבוחרות בישראל פי שניים יותר ממצעהּ המדיני. הסקר, שבוצע על ידי מכון סמית, העלה עוד כי רוב הנשאלים כופרים במדד העוני שמייצרת המדינה באמצעות הביטוח הלאומי, ומעריכים כי ממדי העוני בישראל גדולים יותר.

בשאלות ששאלנו, ביקשנו לבדוק את דפוסי ההצבעה ביחס למוניטין של המפלגות ולהבטחות המועמדים, וגילינו שבעיני רוב הבוחרים שיפור מערכת החינוך, הבריאות, תחבורה ציבורית, הורדת יוקר ‏המחיה וצמצום ממדי העוני הם גורם מכריע בבחירת המפלגה שלה יתנו את קולם. כך, כרבע מהמשיבים מאמינים שאף מפלגה אינה דואגת לנושאים חברתיים; רק 31% מהנשאלים סברו כי ממשלתו של נתניהו פעלה בשנות כהונתה על מנת לקדם את הנושאים הללו. את הכתבה של הטלוויזיה החברתית על הסקר ניתן לראות כאן (ולהורדת הסקר המלא לחצו כאן).

לאור תוצאות הסקר וימים ספורים לפני שנדע האם תקוותינו עתידות להתרסק אל קרקע המציאות או שמא שום דבר משמעותי לא ישתנה כי לא טיפחנו תקוות, כינסנו מספר אקטיביסטיות/ים וביקשנו את חוות דעתם על תוצאות הסקר, ובעיקר על העובדה ששוב נוכחנו לדעת שהציבור אינו מטומטם, שהוא חפץ בשינוי ובשיפור המצב החברתי. ביקשנו מהם להסביר את הפער בין עמדות הציבור ותובנותיו לבין דפוסי ההצבעה ובעיקר בין הכוונות הטובות לבין הגיהינום החברתי-כלכלי שבו כולנו שרויים.

"לפני הכול, צריך להגיד ש'חברתי' נהיה מושג סקסי. כולם שולפים את הקלף הזה כשזה נוח ומתאים וכל אחד יכול להכריז על עצמו שהוא חברתי, למרות שאין לו שום קשר לעשייה בתחום.", אומרת ריקי כהן בנלולו. הפעילה החברתית ה״לא נחמדה״, שנודעה בזכות מאבקה למען הדיור הציבורי, טוענת שניכר הבדל משמעותי בין מערכת הבחירות הנוכחית לבין הקודמת. "בבחירות הנוכחיות, חוץ מאורלי לוי אבקסיס אף אחד כמעט לא לוקח על עצמו את הטיקט החברתי. לש"ס היה בבחירות הקודמות קמפיין של 'שקופים', היה שם לובי חילוני, מועצה מייעצת. הם דיברו על 7% דיור ציבורי, וראו שככל שיש מעורבות, הם צריכים לתת דין וחשבון לציבור. היום אנשים של חברה וכלכלה לא משחקים תפקיד. זה מסביר גם את הריצה אחרי פייגלין – יש איזשהו מקסם שווא ברצון הזה שהמדינה תעזוב אותנו בשקט. אפשר להבין למה יש חוסר אמון משווע במערכות עצמן – מהרווחה לוקחים לנו את הילדים, ביטוח לאומי דופק אותנו. השוט של המדיניות מופעל על האזרחים ויוצר משבר אמון גדול מאוד של האזרחים במדינה. רק שתעזוב אותי בשקט, הם אומרים לעצמם."

"מערכת הבחירות הקודמת הגיעה אחרי תקופה של שלוש שנים שבה המחאה החברתית שלנו הייתה על אש גבוהה והשפיעה על סדר היום. בתוך מערכת הבחירות פוצצנו אינספור כנסים, כי המדיניות הייתה הרבה יותר נוקשה, קיצצו קצבאות ילדים ואנשים יצאו לרחובות. עכשיו, לפחות מבחינת משרד השיכון, בארבע השנים האחרונות לא היה אורי אריאל… אז נוצרה תרדמת בשטח, ומרגישים את זה מאוד ואת ההשפעה של זה על הבחירות. יש תחושה שמישהו עובד בשבילך, גם אם לא הביאו עדיין את כל התוצאות. כהן בנלולו סבורה שתוצאות הסקר מעידות על משבר האמון הזה, על הפחד של האנשים מהמדינה והרצון להתנער מהמעורבות שלה. היא חוששת שהרצון להתנער עשוי להביא לתוצאות מאוד מסוכנות. "מי יענה לי לטלפון ביום שאחרי הבחירות? יאיר לפיד? אני רוצה שיהיה לי עם מי לעבוד אחר כך."

כהן בנלולו, שצברה לאורך שנות פעילותה מומחיות בנושא הדיור הציבורי על כל נפתוליו, סבורה שהדיור הציבורי בישראל מקושר שלא בחוכמה לעניים: "מי רוצה היום דיור ציבורי? זה הרי עוני. אנשים לא רוצים להיות מזוהים עם זה. אם היה לנו עוד קצת גב, היינו מגיעים הרבה יותר רחוק. בסופו של דבר, א/נשים רוצים להסיר את האחריות של המדינה על התחומים האלה כי המדינה פעם אחר פעם פוגעת בהם. אנשים רוצים מדינת רווחה אבל לא מאמינים שזה יקרה. הם יכולים לרצות לשרוף את עמידר, אבל מה החלופה?"

דיור ציבורי צריך להיות לכולם, לכל השכבות, לא רק לעניים. כל עוד הוא פתרון רק לעניים, ככה הוא נראה. גם בנושא בטחון תזונתי: מדוע המדינה נמנעת מלהגדיר מהו סל קיום בכבוד? קדימה, תנו סכום. תגידו במה מדובר. כי בסכומים שמהם חיים היום, אין כבוד. אבל אחרי שנים שאני כותבת, אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי כל הזמן, אני מאוד חוששת מתוצאות הבחירות".

צריך לחפש למטה, כי שם הסיפור

שאלנו את חני קים, עיתונאית לשעבר ופעילה חברתית: אם הנשאלים מבטאים עניין בסדר יום חברתי, איך זה שסדר היום בפועל לא משתנה?

"סדר היום לא משתנה כי מי שאחראי לסדר היום הוא השלטון בשיתוף פעולה עם התקשורת. סדרי העדיפויות השלטוניים הם לא לעסוק בנושאים האלה, שמשום מה בעיני התקשורת אינם סקסיים. זה עניין של שנים, זה לא שום דבר חדש. הציבור מושפע מזה. לא מראים לך את עצמך ואת בעיותיך, וממילא כאזרח אתה מרגיש לבד. הערך העצמי שלך כאזרח נפגע ומידת הנכונות שלך להצביע על פי מה שמטריד אותך יורדת. כל זה אינו חדש. הבעיה שלי היא לא עם השלטון שמבצע ספינים, הסוגיות הללו של תהליך השלום (תהליך שלא נגמר) ולא על החיים עצמם. ביבי כבר הבהיר שהחיים עצמם הם העניין הבטחוני – כל זה משפיע על הציבור. אנשים רואים רק את חצר הבית שלהם. אז מי שלא גר בתוך עוני, חושב שזה העולם. ובהתאם, התקשורת תמיד מפרסמת את אותם 300,000 שטסים כל הזמן לחו"ל, כאילו שטיסה לחו"ל זה המותרות שאין בלתם, וגם זה כמובן משפיע על התודעה הציבורית ביחס לעוני".

"סוציולוגית, אלה דברים ידועים. אנשים פוחדים לאבד את המעט שיש להם. ככל שאתה עני ואתה פחות חשוף לעובדה שהשלטון והתקשורת מבצעים עליך מניפולציות, אתה יותר נתון להפחדות. אנשים עניים אומרים לעצמם, אם יש לי זכות פעם אחת להצביע בארבע וחצי שנים, אני אצביע למפלגה שלא תגרום למצב להתדרדר עוד יותר. אולי גם חשוב להם להרגיש חלק ממדורת השבט, ולא להיות באופוזיציה. לכן, כשסוקרים את המאבקים החברתיים במדינת ישראל – מוואדי סליב, דרך הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים של שנות ה-90 – ניתן לראות שמדובר באנשים עניים, רובם מרוקאים. אלה היו מאבקים נדירים מבחינת העוצמה שלהם וההשלכות שלהם והם שילמו עליהם מחיר אישי כבד ביותר. המחאות האלה דוכאו ביד רמה ומנהיגיהם סופחו, כי כשהגג שלך דולף, כל מה שאתה רוצה זה מישהו שיסדר לך את הגג וידאג לילדים שלך – ואם זה מה שהוא מבטיח, אז תצביע לו. זו התנהגות נורמטיבית לגמרי".

קים מזכירה לנו שבחלק מהמקרים, למשל במהפך 77', היה שינוי. "השינוי התחולל בעקבות מחאת הפנתרים השחורים ומלחמת יום כיפור והמחאה של מוטי אשכנזי. זה היה תצרף של שני המוקדים – חברתי-כלכלי ומדיני. גם התוצאה האיומה של יום כיפור וגם התרעומת והמצוקה של 'באנו לארץ, אנחנו חיים 12 נפשות בשני חדרים' הפנתרים מחו נגד צפיפות הדיור במחאה שהתעוררה לאחר שהתוודעו לתנאים שקיבלה העליה מהמדינות האנגלוסקסיות בשנות השבעים. גם ב-92' היה צירוף של שני הדברים הללו – תנועת האוהלים קמה כמו הפנתרים, בעקבות העלייה הגדולה מרוסיה, הפיגועים (הלנה ראפ) ומלחמת המפרץ".

קים אומרת שתוצאות הסקר הזה לא מפתיעות אך מצערות ביותר, ומזכירות את הצורך הדוחק במהפכה. "המהפך מגיע מלמטה למעמד הביניים. ומאחר שמעמד הביניים גולש יותר ויותר למטה, צריך לחפש למטה, כי שם הסיפור. העשירונים התחתונים והאמצעיים הם הסיפור של כל מערכת בחירות ואנחנו יודעים שיש חוסר נחת גדול במעמד הביניים. בכל מערכת בחירות אני שואלת את עצמי איזו מפלגה מייצגת את העמדות שלי מבחינה חברתית וכלכלית, ואני לא מוצאת אף מפלגה".

לגבי הנתון שמעיד על כך שהציבור אינו מאמין לנתוני העוני של הביטוח הלאומי, אומרת קים שאין שום סיבה שהציבור יאמין. "למה שאנשים יאמינו לביטוח הלאומי? כשהם מעבירים אותך ועדות גם אם נולדת נכה?  בכלל, הביטוח הלאומי הוא אחד הגופים הכי בעייתיים בהקשר של הציבור. ביבי הלאים אותו כי הוא מלאים איפה שיש כסף ומפריט איפה שהחברים שלו יקבלו כסף. הוא הבין שיש שם תרנגולת זהב ואחת ההחלטות הראשונות שלו כשר אוצר בשנת 2004 הייתה להלאים. כסף עבר משם לבניית חומה ומנגד הוא קיצץ בקצבאות".

השבע לא מכיר את הרעב של העני

דוד מזרחי, מנהיג מחאת "האפודים הצהובים", מכיר מקרוב עוני ולא צריך לקרוא את הנתונים של הביטוח הלאומי בשביל לא להאמין להם. "אני מסתובב בערבים בשוק במחנה יהודה. אחרי שעות השוק, אני רואה עשרות אנשים מבוגרים אוספים את הירקות הזרוקים על הרצפה ולוקחים אותם בשקיות הביתה. אני גר לא רחוק מהשוק ונחשף למחזה הזה לעתים קרובות וזה כל כך מעציב. אני מכיר אנשים שאוספים בקבוקים, יש בתי תמחוי בירושלים שמלאים באנשים, תפוסה עד אפס מקום. עבדתי בעזר מציון בעמותה, הבאנו לנכים אוכל חם, קופסאות שימורים. אני לא יודע כמה עמותות מחלקות מזון יש בארץ, אבל ברור שקיימת כאן מדינת ישראל השקופה, ושאף אחד לא מדבר על העניים, גם במערכת הבחירות הזו. בעיני הפוליטיקאים העניים לא מהווים כוח סקטוריאלי וזו הבעיה המרכזית. להרוויח 3200 שח זה מדד העוני? משכר מינימום של 5000 ש"ח אפשר להתקיים? בן אדם רוצה להקים משפחה, למלא מקרר, להוליד ילדים, לשלוח אותם לגן.

העניים לצערי לא מסוגלים לצאת להיאבק, כי הם עסוקים בהישרדות יומיומית. בתקופה הקצרה של מחאת האפודים הצהובים התקשרו אליי אין סוף אנשים והביעו הזדהות. אבל להפגין הם לא יכולים, כי הפגנה זו פריבילגיה.

כבן להורים נכים, הרגשתי את זה על בשרי – את המחסור בירקות, בפירות, באוכל חם. אני חוויתי את העוני על הגוף שלי כילד, ועד היום אני צריך לחשוב ולחשב. המציאות הכלכלית הזו מוכרת ליותר מדי ילדים ואנשים בישראל והבעיה אינה מטופלת. הנה, אוטוטו ערב פסח ושוב נראה אנשים תורמים אוכל לאחרים. אבל לא צריך שיהיו פה נדבות וצדיקים ועמותות. זו המדינה שצריכה לדאוג לכך שכל אדם יהיה מספיק חזק כדי להתקיים".

מחקר שערך בחודש שעבר מרכז אדווה תחת הכותרת "קרבת העוני" ובחן את מעמדן של משפחות הנמצאות מעט מעל קו העוני, מצא כי מצבן אינו טוב בהרבה מזה של המשפחות העניות. ״מיום שהחלו מדינות לקבוע קו עוני, ברור היה שכל סכום או שיעור שייקבע יהיה בבחינת קו שרירותי שאינו מקיף בהכרח את כל האוכלוסייה הנתונה במצוקה״, אומרים כותבי המחקר, שלמה סבירסקי, אביב ליברמן ואתי קונור-אטיאס. ״ביטוי מובהק לכך הציגה הסטטיסטיקאית והכלכלנית האמריקנית מולי אורשנסקי, מי שעיצבה בתחילת שנות ה-1960 את מדד העוני האמריקני. אורשנסקי טענה כי מן הראוי לבחון לא רק את העניים אלא גם את אלה שהכנסתם, גם אם היא מציבה אותם מעט מעל לקו העוני, עדיין רחוקה מלהוות ׳הכנסה מינימלית סבירה׳. קבוצה זו נקראה על ידה ׳קרבת העוני׳ (Near Poverty) והוגדרה כאוכלוסייה הנמצאת 33% מעל קו העוני״.

ואולם, הם כותבים, ״בישראל, הרעיון של קרבת העוני לא נטמע. זהו אינו מושג שכיח בשיח הציבורי, האקדמי, הממסדי והתקשורתי כאחד. מחקרים מעטים נעשו בתחום, ומעולם לא התגבשה הגדרה מוסדרת לרובד זה״. המחקר הנוכחי בחן את רובד קרבת העוני – רובד שהכנסתו נעה בין קו העוני ובין 25% מעליו. ב-2016, 26.6% מכלל משקי הבית בישראל נמצאו מתחת לקו העוני או בקרבתו. המחקר הנוכחי ביקש לבדוק מה מידת הדמיון בדפוסי ההוצאה בין משקי בית ברובד קרבת העוני ובין אלה של הרובד הבינוני. זאת, בהנחה שקווי דמיון אלה יכולים להצביע על אפשרויות של מעורבות מדינתית היכולה לאפשר למשקי בית ברובד קרבת העוני התקרב לרמת החיים של הרובד הבינוני.

אנחנו חוזרות לדוד מזרחי עם הקביעה שרוב הנשאלים אמרו שהמצע החברתי חשוב הרבה יותר מהמצע המדיני של מפלגה, ושואלות אותו איך לדעתו סדר היום עדיין כל כך בטחוני?

״כי איזו מפלגה היא באמת חברתית? גשר לא עוברת את אחוז החסימה, יש את מרצ, אבל בגלל שהיא מזוהה עם השמאל הרבה נרתעים מלהצביע לה. כל מערכת הבחירות הזו היא פגיעות אישיות וחיסולים. זה זלזול באינטליגנציה של הבוחרים ואנשים כבר מיואשים מהפוליטיקה בישראל. אנשים מחליטים ברגע האחרון או רוצים להצביע אסטרטגית לגנץ רק מאנטי לביבי. כל הסיפור פה הוא שכל הפוליטיקה – מימין ומשמאל – לא נוגעת בחיי היומיום שלנו. אני רואה מהפכות במזרח התיכון, אזרחים קמים ומתקוממים כנגד השלטון. פה האזרחים שהראש שלהם מעל המים לא יצאו להפגין ואלה שמתחת – אין על מה לדבר. אין מספיק תקווה. שבע שעות מחכים במיון, שירותי הבריאות לעניים הם על הפנים, לאנשים אין כסף לטיפולי שיניים. אבל כשזה מגיע למבחן התוצאה, כשצריך להחרים חברות ותאגידים, כשמחירי החשמל עולים, אנשים לא זועקים. אז למה אנשים לא מתקוממים? כי אין להם מספיק כוח. הנה, יצאתי אני, היה מומנטום, היה רעש, אבל המשטרה הגיעה ולקחה עשרה אנשים, דפקה מכות למפגינים, וזהו. המחאה חוסלה. אפילו לעשן לא נותנים בשקט (הנה הטבק עולה כמעט 100 ש"ח). לא פלא שהלגליזציה הפכה להיות הדבר המרכזי במערכת הבחירות הזו. אנשים רוצים להתמסך מהמציאות הקשה".

אתה חושב שיש הבדל בין ימין לשמאל בהקשרים האלה?

"מעטים הם הפוליטיקאים שעובדים למען הציבור. הם שכחו שנבחר ציבור הוא משרת של הציבור. גם אלה שהגיעו מלמטה, עברו את התהליך הקלאסי של 'וישמן ישורון ויבעט'. הפוליטיקאים שוכחים את הציבור, מנותקים ומתנשאים. גם השמאל לא עושה עבודת שטח מספיק טובה. הם באקדמיה, הם רחוקים. צריך לייצר פה תיקון. זו בעיה של 15 שנים של שלטון ששיסה, פילג ויצר מחלוקת בין דתיים לחילונים, ערבים ויהודים, עניים ועשירים. ככה שולטים באנשים – מרעיבים אותם ושולטים בהם. זה בית חרושת לייצור עניים, שקל יותר לשלוט בהם."

אילו הייתה קמה מפלגה לעניים

"גם אנחנו בודקים את עמדות הציבור לגבי הנושאים האלה," אומר ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון לתת. "מדו"ח העוני האלטרנטיבי שלנו וגם מסקר דומה שערכנו לפני חודשיים אנחנו מבינים שנושא הטיפול בעוני והסוגיות החברתיות מצויים במקום גבוה, לפני הביטחון, לפני הנושאים המדיניים, לפני שחיתות וכולי. כששאלנו לגבי ההתחייבויות של מפלגה לטפל בנושאים חברתיים, 57% דיווחו שזה משפיע עליהם במידה רבה או במידה רבה מאוד. לעומת זאת, כששאלנו מה הנושא העיקרי שיצביע על ההצבעה דה-פקטו, רק 7% אמרו שנושאים חברתיים יהוו שיקול מכריע."

כלומר, הציבור הרחב מעיד על כך שהנושאים האלה קרובים לליבו, אבל כשמגיעים למאני טיים, זה לא באמת ניכר.

"נכון. באופן תיאורטי, לעניים יכול היה להיות כוח אלקטורלי לא מבוטל, אבל הסיבה שאין להם כוח פוליטי היא הסיבה לכך שהדברים לא נמצאים על סדר היום. המצוקה הכלכלית והנפשית שנלווית למלחמת הישרדות כזאת, גורמת לכך שבסוף העניים מחלקים את הקול שלהם בין המפלגות. חלק מהם מצביעים באופן מסורתי לכאלה שלא מייצגות באופן הכי טוב את האינטרסים שלהם, בלשון המעטה. אבל יכול להיות שהם באמת מפחדים או רגילים או מאמינים באמת ובתמים שבטחון זה יותר חשוב מכל דבר אחר.

אילו הייתי יכול לפנות לאנשים שחיים בעוני הייתי אומר להם – תצביעו למפלגה שתשפיע הכי טוב על החיים שלכם, שתתחייב לשים את העוני ואת הפערים החברתיים במקום יותר גבוה בסדר העדיפויות הלאומי, שתקים מיזם לאומי לבטחון תזונתי, שתקים תוכנית לאומית לטיפול בעוני.כמה מנדטים שווים העניים? אילו כל העניים לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי היו מצביעים למפלגה שנקרא לה מפלגת העניים, היא הייתה מקבלת כ-22 מנדטים. אילו היינו מחשבים את המנדטים בהתאם למספר הנפשות העניות לפי נתוני העוני הרב ממדי שלנו ב'לתת' היינו מגיעים ל-32 מנדטים, כלומר – למפלגת שלטון. העניין הוא שיש שונות תרבותית גדולה מאוד בין העניים – יש עניים דתיים וחילוניים, יהודים ולא יהודים, ציונים ולא ציונים. יש עניים בכל הסקטורים של החברה הישראלית, ותמיד, בכל סקטור, משהו אחר גובר על הסוגיות הקשורות לעוני.

אבל כאמור, הנושאים החברתיים אינם בראש סדר העדיפויות של המפלגות המועמדות.

"נכון, אבל לוקחים את הרע במיעוטו, את מי שיכול לפעול לטובתם יותר מאחרים. יש פה פספוס מאוד גדול והתקשורת משתפת פעולה עם זה, אולי כי היא אולי מסקרת את מה שהמפלגות אומרות, אבל בגדול הנושא הזה נמצא בשוליים של סדר היום – הפוליטי וגם התקשורתי. בנוסף, אילו העניים כן היו יוצאים לרחוב או מתאגדים למפלגה ויוצרים לחץ – ציבורי או פרלמנטרי – ודורשים טיפול בנושאים האלה, הפוליטיקאים היו מבינים שעל כך הולכים לבחירות. יכול להיות שזה היה מקבל ביטוי במחויבות המפלגות לטיפול בעוני ובצמצום פערים. זה משהו שאנחנו מנסים לעשות באמצעות דו"ח העוני האלטרנטיבי."

לקריאת דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת.