אות קין: עלילת הדם על א"ק

ב-25 באוקטובר 2018, בשעות הערב המוקדמות, נכחתי בתופעה שעד עתה לא הצלחתי למצוא לה מונח מתאים יותר מאשר "נחיל אנושי". אני כותב את זה מתוך מודעות מלאה למטען הגזעני והאנטישמי של הביטוי, ועם זאת, אין קולע יותר מהביטוי הזה למה שראיתי: עשרות ומאות בני האדם שבהם צפיתי התפשטו בחלל הווירטואלי בצורה שמזכירה יותר מכל נחיל נמלים או עדר בהמות. זה היה ביום שבו הסתיימה הבדיקה הגנטית הראשונה של השערה אשר נמצאה בזירת הרצח של תאיר ראדה ז"ל.

בתחילה זרמו מאות משתמשים אל פרופיל הפייסבוק של א"ק – ראשי התיבות של שמה של האישה שהוכתמה באות קין בשלהי מרץ 2016, בערוץ הוט 8, בסדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית "צל של אמת". מאות המשתמשים הציפו את כל הפוסטים של א"ק בדברי בלע ומהפוסטים הם נעו במהירות ובכמויות גדולות, דרך התגובות, אל הפרופילים של חברי הפייסבוק שלה. הנחיל, כמעט מאוחד תודעתית, המשיך בתנועתו מאותם פרופילים אל תיבות ההודעות של חברי הפייסבוק של א"ק, ומשם – אל העמודים המקצועיים של חבריה, אל הטלפונים הפרטיים שלהם וכן הלאה. עוד ועוד הם שטפו את המרחב הווירטואלי והגיעו לכל מקום. בכל מקום שאליו הגיעו, הם הטיחו קללות וגידופים בא"ק ואיימו עליה ועל חבריה – איומים מסוגים שונים ורבים, אך בעיקר איומי רצח (משום שחשבו שהיא נושאת באשם לרצח הילדה תאיר – ולפיכך איחלו לה שיתקיים עקרון הצדק התנ"כי של "עין תחת עין").

בתוך בליל השנאה הזה, ביטוי אחד שב ונבעט ממקלדתם: "חולי נפש". בעיניהם א"ק הייתה חולת נפש וכן גם חבריה. אני יודע את הדברים האלו משום שגם אני הייתי אחד מהאנשים האלו, שנפגעו באופן מינורי מהמתקפה הקולקטיבית הבלתי-מאורגנת הזו. באותו הזמן, לפני שפרופיל הפייסבוק שלה ירד מהאוויר, הייתי חבר פייסבוק של א"ק, ומשום כך, במשך שעתיים באותו ערב, אותו נחיל אנושי חדר לכל חריץ של הווייתי האינטרנטית. הייתה זו רק טעימה ממה שהיה בפועל הגיהנום היומיומי של א"ק בשנים האחרונות.

הימים שקדמו למתקפה הזו היו מתוחים. רק לקראת הערב, תוך שעות ספורות, התפרצה מעין מגיפה מחשבתית ברשתות החברתיות. כאמור, הטריגר למתקפה הזו על אישיותה של א"ק היה ברור: מציאת שערה שנאספה בזירת הרצח של תאיר ראדה והתאמתה לכאורה לפרופיל הגנטי של מי שלכאורה אנס והתעלל בא"ק במשך שנים רבות – בן זוגה לשעבר, א"ח. הדבר עורר מחדש את התיאוריה שא"ק רצחה את תאיר ראדה כשהיא לבושה בבגדיו של א"ח כדי להסוות את נוכחותה בזירת הרצח. ההתלהבות מה"ראיה החדשה" תודלקה על ידי עורך דינו של רומן זדורוב, יורם הלוי, ועל ידי סוללה ארוכה של כלי תקשורת תאבי דם ובצע, אך לבסוף, כצפוי, התבררה כלא כלום. שוב התפוצצה הבועה. היה זה פרק נוסף בסאגה המתמשכת של חיי א"ק – פרק שכמו קודמיו, התחיל והסתיים בהרבה מאוד שנאה, והושתת בעיקר על סיפורי בדים.

אין לי עניין להיכנס לכל פרטי החקירה ולהשתתף בשעשועון שיצרו כאן י"ג, א"פ ומ"ת (יוצרי הסדרה "צל של אמת" והאחראים העיקריים לטירוף הלאומי סביב סיפור הרשעתו של זדורוב). כדי להתחקות אחרי היצירה של אותו עדר אנושי אלים די לומר את הדברים הבאים: תחת שום תנאי שהוא, ובהתחשב בראיות והעדויות שנפרסו בפני הציבור, אין סבירות גבוהה יותר שא"ק ולא זדורוב היא האשמה ברציחתה של תאיר ראדה. התנאי היחיד שמטה את הכף והופך את א"ק לאופציה סבירה יותר הוא הסטיגמה הרובצת על מי שאובחן כ-"חולת נפש", כלומר – "חולת סכיזופרניה", או בעגה עממית – "סכיזופרנית". א"ק, לפי הפסיכיאטרים שאבחנו אותה, נכללת בקבוצה הזו.

אימה קולקטיבית

אפשר לומר שבאופן הדרגתי נהפכה א"ק מאדם לדמות. היא לוהקה בעל כורחה לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה – המשוגעת או המשוגע האלימים. לארכיאולוג שחוקר את מקורות הטרנספורמציה הכפויה הזו, טיוטת העדות של א"ח היא ממצא חשוב. בטיוטה זו, שנמצאה במחשבו של א"ח (כאמור, האקס של א"ק), הוא לוקח פרטים הידועים לציבור ממקרה הרצח של תאיר ומערבב אותם עם אלמנטים פנטסטיים-סטיגמטיים של התרבות הפופולרית. כך, למשל, הוא כותב שהרצח בוצע בידי מי שנעל "נעל מידה 38-39, לא זוכר תוצרת אבל כנראה שהגיעו מאוקראינה" (פרטים הידועים לציבור), וממשיך "[שהרוצחת] נשכה את הבשר בצוואר מעט כדי לראות איך זה מרגיש" (אלו הם, כמובן, אלמנטים בדיוניים). עדותו הסופית, שנמסרה למשטרה, נפסלה משום שהיא לא עולה בקנה אחד עם המציאות. כפי שיכול להבין בנקל כל אדם המצוי בפרשה, עדותו היא בעצם מעין שזירה מגושמת של מיני פרטים הידועים לציבור (בין היתר, דרך פסק הדין של זדורוב) יחד עם אלמנטים אשר מהדהדים את החרדה החברתית הגדולה מפני מתמודדי נפש. יש להדגיש בנקודה זו שא"ח מואשם על ידי א"ק בכך שהוא התעלל בה מינית, פיזית ונפשית במשך שנים ארוכות, וכמי שהייתה לו תוכנית נקמה במגירה למקרה שא"ק תימלט מציפורניו, כפי שאכן קרה.

היו מספר תוכניות וסרטים שעסקו בעניין הרשעתו של זדורוב והטילו ספק באשמתו ברצח. המזיקה והפרועה ביותר הייתה כמובן "צל של אמת". בפרק האחרון של הסדרה – שבינואר 2017 נמכרה לנטפליקס ושלשלה לכיסי כל אחד משלושת יוצריה מאות אלפי שקלים – מסופר סיפורה של א"ק. פרק זה הוא מופת של טיפוח סטיגמת המשוגע האלים. לכאורה, לא מתווסף כאן הרבה לעדות השקר המובהקת של א"ח. כדי לחזקה, א"ב, עובדת בית החולים הפסיכיאטרי בה התאשפזה א"ק, הפרה את חיסיון המטפל-מטופל וגנבה מסמכים מתוך תיקה האישי של א"ק. עניין זה לא מוזכר לרעה בסדרה. במקום זה, הן א"ח והן א"ב מספרים סיפור שאין לו שום אחיזה במציאות. אין שום ראיה שמבססת אותו. הפרק הרביעי של "צל של אמת" הוא עדות מדהימה לכוחה של הסטיגמה: כדי לגלגל הלאה את נרטיב המשוגע האלים לא צריך עוגנים במציאות. א"ח וא"ב טווים בדיה שלא רק המשטרה מצאה כשקרית – אלא שכל אדם סביר יכול לראות כמה היא מופרכת. רק באמצעות עזרים קולנועיים, מוזיקה דרמטית ורפרנסים לסרטי אימה פופולריים, הצליחו יוצרי הסדרה הפופולרית להדביק את כל השקרים לנרטיב הרמוני אחד.

לאורך השנים עבר סיפורה של א"ק טרנספורמציות רבות והוא הפך למעין אגדה אורבנית. גלגולו הקיצוני ביותר הוא כנראה בפוסטים של פרופיל הפייק "אביב חביב (או בקיצור – א"ח). בעמוד הפייסבוק שלו מחפש "אביב" מיני רמזים בתוך ציוריה של א"ק. אפשר ואולי אף רצוי לקרוא את הפרופיל הזה כמעין גרוטסקה משונה של דמות האדם השפוי המנסה לצוד את האדם הבלתי שפוי עד שהוא בעצמו נהיה מוזר, עדות לאבסורד שאליו יכולה להגיע עלילת דם אם היא נלקחת אל מעבר לכל גבולות השכל הישר.

אדם-קורבן

את עלילת הדם של א"ק אפשר להבין כפרויקט פופולרי, מיזם שבו לקחו חלק מאות אנשים, בין אם כחסידים שוטים או כסופרי סת"ם של "האמת" – כדמויות כאילו-נייטרליות שמפיצות את עיקרי העלילה הלאה אל אנשים נוספים, מוסיפות להם פרטים בדיוניים ומגישות אותה עם שכבה חדשה של בעתה. זהו מיזם לא מאורגן, שאין לו "מפקדה", אלא הוא תנועה חברתית, מחשבה המונית שהדלק והמנוע שלה הם הסטיגמה הבסיסית ביותר בתחום בריאות הנפש – המחשבה שלפיה מי שמשוגע הוא אלים.

ברמה העולמית, הסטיגמה הזו מייצרת מדיניות. היא הכוח המניע של הקשירות והבידודים בבתי החולים הפסיכיאטריים. היא מתדלקת את הפחד, והפחד הוא הבסיס לחלק גדול מצעדי המדיניות שמופעלים על מי שאיתרע מזלו, סבל מטראומה ולאחר מכן – מפוסט-טראומה. ייתכן שראוי להזכיר בנקודה זו שמעל ל-70% מבני האדם שמאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים, הנשים וגם הגברים, עברו טראומה מינית כלשהי. אחרים הם קורבנות של סוגי פגיעה קשים לא פחות. בשורה התחתונה, סטיגמטציה של מתמודדי נפש היא פגיעה בקורבנות החמורים והמוסתרים ביותר של החברה.

ברמה האישית, הפרטית, ראוי לבחון את הסיפור של א"ק בתור מה שהוא: סיפור של נערה שנפצעה בנפשה בעודה ילדה; שהתגלגלה למערכת יחסים קשה ולדבריה אלימה ונצלנית; שהייתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים (חוויה קשה בפני עצמה); שהפכה לדמות שנואה במיוחד בציבור; שנרדפה, לעתים כמעט עד רצח ממש (לפני מספר שנים רדף אחריה ברחוב אדם עם אולר אך היא הצליחה להימלט מפניו); ולבסוף גם – כאישה, כמתמודדת נפש, כאמנית וכיוצרת, שעל לא עוול בכפה נאלצה להתמודד עם היחס החברתי המקולקל כלפי נפגעי נפש. א"ק היא סיפור של שיקום של אף על פי כן. אף על פי שסבלה ממלוא נחת זרועה של החברה הישראלית הסטיגמטית, היא הצליחה לבנות לעצמה חיים.

הנה אחרית הדבר: באוקטובר 2018 נערך סקר אינטרנטי והגולשים הצביעו. הסתבר ש-66% מהם סבורים שא"ק רצחה את תאיר ראדה ז"ל. חודשיים לאחר מכן החלו מתארגנים תושבי השכונה שבה התגוררה בקריית שמונה על מנת לסלק אותה מביתה. אווירת הלינץ' ברשתות החברתיות גברה עד נקודה הלהט הקריטית, וא"ק נאלצה לבטל לחלוטין את נוכחות האינטרנט שלה (היא מחקה את פרופיל הפייסבוק ואת חשבון האינסטגרם שלה). סיפורה של א"ק הוא סיפור של שנאה וסטיגמה ברמה הלאומית. זוהי עלילת דם מסוכנת שמראה לנו איך כוחות רדומים בחברה הישראלית יכולים להתפרץ בזרם ברוטלי ולפגוע פגיעה ממשית ואמיתית באנשים תמימים וחפים מפשע, לא פחות משכוח מאורגן יכול לעשות זאת. לבסוף ולסיכום, זוהי גם אנקדוטה על הכוח המדומיין של האדם הנחשב בעיני רבים לחריג, ועל הכוח הממשי, האלים וחסר הבלמים, של הרוב – של המיינסטרים והנורמה.

איתי קנדר הוא עובד סוציאלי ובלוגר