• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

שתיקתו של הליברליזם היהודי

משמעותו העיקרית של הליברליזם היהודי כיום טמונה דווקא בחריגה מעיסוק בפוליטיקה פנימית לטובת מאבק על זכויותיו של המיעוט הפלסטיני-ערבי • תגובה לאסף שרון ומאמרו אודות תופעת "אשליית השיבה למסורת"
אלי אושרוב

אסף שרון, ראש התכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ויושב ראש מכון המחקר "מולד", פירסם באחרונה רשימה במגזין המקוון "הזמן הזה" תחת הכותרת אשליית השיבה למסורת, שבה הוא מבקר את מה שהוא מזהה כמגמה "מסורתנית" שהשתלטה בשנים האחרונות על יהודי ישראל. "המסורתנות" היא קיטש דביק וסמיך שנועד לשכך מחלוקות פוליטיות עמוקות ובסופו של דבר לתרום לתזוזת החברה כולה ימינה. גרוע מכך, "המסורתנות" היא לא רק כלי להימנעות מוויכוחים מרים בשם "צו פיוס", אלא הולכת ותופסת בעלות על ערכי הדמוקרטיה והליברליזם עצמם. כך, גם אנשי שמאל החרדים לדמוקרטיה טוענים שהערכים הליברליים והדמוקרטיים הם חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית ונובעים ממנה. שרון קורא לדמוקרטים ולליברלים להתנגד למגמה זו ולעמוד על חשיבותם של ערכים אלה כתופעות בעלות תוכן כשלעצמו, במנותק מהדת. שרון מצדיק גישה זו בטענה שדתות אינן ליברליות באופן כללי, וגם כי גישה זו לעולם לא יכולה להציב אלטרנטיבה משכנעת לערכי הדת, וסופה תמיד להינגף בפניה.

בעוד שאני מסכים עם דבריו של שרון על תפקיד מסוים שיש לשיח "מסורתני" בהפיכת החברה הישראלית לימנית ולאומנית יותר, שרון גם מתעלם בסופו של דבר מהתפקיד המשמעותי ביותר שהליברליזם הישראלי צריך למלא היום. ההתעלמות הזאת, או העיוורון הזה, אינם מקריים אלא עקרוניים ונגזרים מהדרך שבה הכותב מנתח את תופעת "השיבה אל המסורת". לפני שאגיע למה שבעיני הוא התנאי הבסיסי לקיומו של ליברליזם יהודי בישראל, אגיד כמה מילים על הניתוח של שרון.

התיאור ההיסטורי של שרון בדבר "השיבה אל המסורת" מתבסס, בצדק, על ההגות האקדמית השופעת שנתנה בסיס למגמה זו (או נגררה אחריה, כפי שקורה לעתים באקדמיה). שרון מבחין בין שני זרמים: הראשון כולל שיבה טקטית למסורת, מגמה שהוא מזהה עם הוגים ליברלים כמו מייקל וולצר ומרתה נוסבאום ופוליטיקאי כמו יאיר לפיד, שגורסים כי יש "להשתמש" במסורת באופן טקטי כדי להגיע להישגים ליברליים. זרם זה לא רלוונטי לצורך הביקורת שלי. לעומתם, שרון מבחין בזרם של הוגים "אנטי-ליברליים" ממישל פוקו ועד אמנון רז-קרקוצקין שראו בפנייה למסורת מהלך רוחני. הוגים אלה לא רק רצו לשוב למסורת, אלא גם ביקרו את הליברליזם כאידיאולוגיה ולפחות רמזו שהם מציעים חלופה רדיקלית למחשבה הליברלית, ועל כן שרון מכנה אותם "אנטי-ליברליים", הגדרה שאשאר איתה כאן לצורך הדיון.

הכתם העיוור הגדול בניתוח של שרון את הגותו של הזרם ה"אנטי-ליברלי" נמצא בהתעלמותו הכמעט מוחלטת מההיבט האנטי-קולוניאלי שלו

הכתם העיוור הגדול בניתוח של שרון נמצא בהתעלמותו הכמעט מוחלטת מהמימד החשוב ביותר בהגותו של הזרם ה"אנטי-ליברלי": אי אפשר לתאר באופן הוגן את ה"אנטי-ליברליזם" בלי להתייחס להיבט האנטי-קולוניאלי שלו. הביקורת של ההוגים האנטי-ליברלים נועדה להתמודד עם נזקי הליברליזם, שבתהליך כינונו הביא אמנם לשחרורם של אנשים, קבוצות ומיעוטים אבל תוך כדי כך השאיר אחריו שובל של אוכלוסיות מודרות, פליטים וחורבן. מבקרי הליברליזם טוענים שמה שמובנה בפוליטיקה של הליברליזם הוא ההצבעה על מי שאינו ליברל (או חילוני, או מתקדם וכן הלאה) כמי שצריך להימצא מחוץ לגבולות הקהילה הליברלית המודרנית. כך, ה"לא ליברלים" יוכלו להפוך לליברלים רק בתהליך מתמשך וכוחני. פלישתה של ארה"ב לעיראק כדי לכפות עליה דמוקרטיה (וליברליזם) במחיר של מאות-אלפי הרוגים ותגובת שרשרת של הרס וחורבן שסיומה אינו ברור עד היום, היא רק דוגמה קיצונית במיוחד לדינמיקה הזו.

המהלך ההגותי "האנטי-ליברלי" הגיע לשיאו בשנות התשעים, ואמנם ממרחק הזמן אפשר להצביע על מגבלותיו ונקודות העיוורון שלו: למשל הפטישיזם של "האותנטי" שגלום בו, או התעלמותו מסוגיות של מגדר ומעמד, כפי שלמשל כתבה לאחרונה יאלי השש במאמר מצוין. אבל ההתעלמות של שרון מהביקורת הפוליטית והחברתית העמוקה של זרם זה, משקפת גם התעלמות מהמציאות שהגיבו אליה אותם הוגים. מפרספקטיבה ליברלית, ראוי לבקר את העמדה האנטי-ליברלית, אך בטח לא לזלזל בה או להשליך אותה לפח. במיוחד משום שהבעיות החברתיות והפוליטיות שהעסיקו את ההוגים הללו רחוקות מלהיפתר.

ליברליזם יהודי בישראל

במקום רק להתווכח על מקורותיו של הליברליזם, אני מציע גם לחשוב על המשמעות שלו בישראל עכשיו; והמשמעות העיקרית שלו היא מאבק על זכויותיו של המיעוט הפלסטיני-ערבי. קודם כל משום שמנקודת מבט ליברלית, מדובר בציבור שחופש הדיבור שלו, חופש ההתאגדות וחופש המחאה נרמסים בצורה הגסה ביותר, עד כדי הוצאה מחוץ לחוק. בשל האמצעים הרדיקליים שהמשטר נוקט נגד הזכויות "הליברליות" של המיעוט הערבי, זהו גם המקום הקריטי ביותר להיות בו. מגבלות קיצוניות אלה הופכות את העמידה על החירויות של המיעוט הערבי לתנאי לקיומו של ליברליזם בארץ בכלל.

למרבה הצער, שלטון הימין בעשר השנים האחרונות מעניק הזדמנויות רבות לליברליזם הישראלי לבוא לידי ביטוי. תגובה ליברלית יהודית הולמת הייתה יכולה, למשל, להיות מול ההוצאה מחוץ לחוק של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. מאחר שידוע שהדבר היחיד שהוביל להוצאת התנועה מחוץ לחוק בשנת 2015 הוא מאבקים פוליטיים פנים-ימניים ולא פעולה קונקרטית כלשהי של התנועה, אז התגובה הליברלית היהודית הייתה צריכה להיות התנגדות נחרצת. למרבה הצער, תגובה כזו לא נרשמה כמעט באף מקום. מעבר לעניין זכותה של תנועה מוסלמית-דתית-שמרנית לפעול במסגרת החוק, בדומה למאות קבוצות יהודיות דומות או רדיקליות יותר, מה שכלל לא עולה על הדעת הליברלית היהודית הוא השותפות שאקט מחאה כזה הייתה יכולה ליצור ולו לרגע קצר, עם ליברלים פלסטינים שנחרדו מהצעד הזה. שותפות כזו היא בגדר דמיון פרוע היום.

המאבק הליברלי היהודי היה יכול להתבטא במאבק נגד פסילת המפלגות הערביות. דמיינו את תמר זנדברג מגיעה לתמוך בהיבא יזבק מבל"ד בעת הדיון בבית המשפט

שתיקת הליברליזם היהודי רועמת שבעתיים כאשר ועדת הבחירות פוסלת את חברי הכנסת הערבים מלרוץ. ההתרחשות סביב המפלגה הכהניסטית בבחירות הנוכחיות מספקת דוגמה טובה לגבולותיו: חברות כנסת כמו תמר זנדברג וסתיו שפיר ותנועה דתית כמו התנועה הרפורמית – כולן יצאו מגדרן כדי להיות אלה שחתומות על המאבק להוצאת כהנא מחוץ לכנסת. אבל הניסיון להגדיר את המאבק הזה בתור "הצלחה" לאחר פסילתו של בן ארי הוא תמוה. מדוע בן גביר כן ובן ארי לא? ומעבר לכך, במונחים פוליטיים, לא ברור מה הטעם בהשקעת אנרגיות במאבק הזה. האם הנאבקים לפסילת בן ארי לא הבחינו בזעקה שעלתה ממצביעי הבית היהודי עצמם, כאשר מפלגתם חתמה על ההסכם עם עוצמה יהודית? האם הם לא שמים לב ש"המאבק בכהניזם" הוא גם אחד הדגלים הראשיים של מפלגות המרכז? במקום זאת, המאבק הליברלי היהודי היה יכול להתרחש במקום אחר לחלוטין, מאבק נגד פסילת המפלגות הערביות. דמיינו את תמר זנדברג מגיעה לתמוך בהיבא יזבק מבל"ד בעת הדיון בבית המשפט. זה לא רק מאבק יותר צודק, הוא גם יותר נראה לעין ומעורר דיון. תשאלו את רותם סלע.

אבל מעבר לשאלות פוליטיות שנכונות לרגע מסוים, המאבק על זכויות הערבים בישראל הוא גם מאבק על הליברליזם היהודי. ליברליזם פנים יהודי הוא לא תנאי לשם הגעה לליברליזם ערטילאי כללי, אלא להפך: זכויות למיעוט הערבי וליברליזם ליהודים תלויים זה בזה בלי הפרד ובמיוחד בישראל, שבה הפרויקט הלאומי סבוך בקשרי הדת באופן כל כך עמוק. לכאן טובים במיוחד דבריו של אמנון רז קרקוצקין, שכותב במאמרו המפורסם ש"חילון של ממש יכול להתבצע רק על בסיס של תפיסה דו-לאומית". כלומר, שדווקא ההכרה היהודית בזכויות הפלסטינים-הערבים היא התנאי לקיומה של חברה דמוקרטית וליברלית ולא ההפך: שלילת זכויות הערבים (הלא מספיק מתקדמים) על מנת לאפשר את קיומה של דמוקרטיה.

המקום המסוכן ביותר, שגם מדגים את האפשרות לברית העמוקה ביותר בין ליברליזם יהודי לבין הגנה על זכויות הפלסטינים-הערבים, הוא אלחרם אל-שריף, המתחם הקדוש הוא הר הבית. כמו במקרים האחרים שהבאתי למעלה, גם כאן הליברליזם היהודי מסב את מבטו וממלא את פיו מים מול הדינמיקה ההרסנית שמתחוללת כבר כמה שנים במקום, מתוך מבוכה או תקווה שהתעלמות מהבעיה הזו תתרום לפתרונה. אלא שהפעילות היהודית המתעצמת בנושא אינה נענית בהכרח לתקוותם של השותקים. העיסוק בזכויות היהודים בהר הבית או בשמו האמיתי: השאיפה להריסת המסגדים ובניית מקדש – שני חזיונות ששלובים זה בזה ללא הפרד –  היה בעבר נחלתם של חוגים קיצוניים במעגלי גוש אמונים. היום הוא חלק מסדר היום של שרי ממשלה. השאלה מה רצונם "האמיתי" של השרים שפועלים בנושא, כלומר האם מירי רגב, או זאב אלקין או גלעד ארדן אכן רוצים לבנות את בית המקדש אינה יכולה ללכוד את מורכבותה של הדינמיקה הזאת. הרי עצם העיסוק המתמיד בהר הבית, עם שלל הבונוסים הפוליטיים הטמונים בו, למשל בפריימריז של הליכוד, מוליד תשוקות חדשות ומשחרר את פוטנציאל ההרס. העובדה שמשה פייגלין, אליל הנוער של מערכת הבחירות הנוכחית, הוא גם בשר מבשרה של התנועה להריסת המסגדים היא רק עוד דוגמה לקושי ההולך וגובר להתחמק מעיסוק בנושא הזה.

אבל האזכור של הדינמיקה הזאת נחוץ כאן בעיקר כדי להראות עד כמה הדיון היהודי-ליברלי בנושא הוא דל, ובעצם אינו קיים. הסיבה לכך, לטענתי, היא זו: תפילה, בתור עיסוק דתי, היא עניין פרטי ואינה מעניינו של הליברל, עבור חלק מהליברלים תפילה היא פרקטיקה נחשלת ופרימטיבית. אחרים עשויים לחשוב שתפילת מוסלמים בכלל היא דבר מסוכן. בהתאם לכך אלחרם אל-שריף-הר הבית אינו מעניין אותו. הדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לכל היתר להזהיר מפני הסכנות הגלומות בפעילות תנועות המקדש, בבחינת היזהרו מ"חבית חומר הנפץ", או לטעון שהיהדות האורתדוקסית עצמה אוסרת על עלייה להר הבית.

מדוע לא להיאבק מתוך השקפת עולם ליברלית על זכותה של קהילה מקומית, ילידית, להתפלל במקום בנחת ובשלווה כפי שחבריה עושים כבר מאות שנים?

אבל מה אם נדמיין מאבק ליברלי אחר, מה אם המאבק הליברלי היהודי יהיה על זכותם של מוסלמים-ערבים להתפלל בהר? הרי זו זכות אדם ואזרח מתבקשת וטבעית במקום פולחן שעומד על מכונו כבר אלף ושלוש מאות שנה. במקום זאת, מה שמחלחל לשיח הציבורי בהתמדה בחסות תנועות המקדש זה שמדובר במאבק לגיטימי על "זכויות תפילה" עבור יהודים, כאילו שמדובר בבית כנסת ששתי קהילות רבות על הנוסח המתאים לתפילה בו. הרי ברור שמטרת תנועות המקדש היא חברוניזציה של כיפת הסלע, כלומר חלוקת המקום וכפיית הפרדה מרחבית כדרך להגשים את חזונן הרדיקלי יותר. מבלי לשלול את החשיבות של המקום ליהודים, מדוע אם כן לא להיאבק מתוך השקפת עולם ליברלית על זכותה של קהילה מקומית, ילידית, להתפלל במקום בנחת ובשלווה כפי שחבריה עושים כבר מאות שנים? להיות ליברלי יהודי היום בישראל משמעותו גם להיאבק על זכותו של שכנך המוסלמי להתפלל כפי שעשו אבות אבותיו. עמידה על זכויות אלה היא תנאי לשכנות טובה ולשלום – ולכן הליברליזם היהודי תלוי במאבק הזה.

הר הבית הוא אכן הדוגמה הכי בוטה לסוגיה הזו, אבל מדובר בעיקרון רלוונטי ליתר ענייני היום-יום במרחב דו-לאומי וקולוניאלי כמו ישראל, מתחבורה ציבורית בשבת או שאלת גיל הנישואין, דרך נושא שולי כמו הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח ועד הקמת מסגד בשדה התעופה. כל דיון בנושאים הללו צריך להתקיים מתוך זיקה לקשר שלהם גם למסורות הערביות, קרי המוסלמית והנוצרית. לא בהכרח צריך לשאוף ל"הפרדה של דת ומדינה", אבל מרחב ליברלי משותף הוא מרחב שבו צריך לחשוב על צמצום הפגיעה בקהילות ובפרטים בשם הדת, והן על זכותן של קהילות לקיים את מצוות דתן. אין תשובות פשוטות לרבות מהשאלות הללו, אבל ליברליזם יהודי לא יכול להתקיים במנותק מהן, כאשר הדיון העיקרי שמעסיק את נושאי הדגל שלו הוא פנים-יהודי, בין אם הדיון הזה הוא על שאלת הקשר של הליברליזם למקורות או על הכנסת הכהניסטים לפרלמנט. התשובה שאסף שרון מציע והמאבק שהוא מבקש לצאת אליו, מתעלמים בסופו של דבר מהשאלות שהצגתי כאן ועל כן הם חסרים, הן מבחינה רעיונית ולא פחות חשוב מכך מבחינה פוליטית ופרגמטית, מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה.

ייתכן שאם את הטקסט הזה קוראים פוליטיקאים ליברלים או יועצים שלהם, הוא נראה להם מצחיק אם לא גרוע מכך. מאבק למען זכויות תפילת מוסלמים באלחרם אל-שריף? מסגד בשדה התעופה? מאבק על זכותן של המפלגות הערביות להשתתף בפרלמנט גם אם הן אנטי-ציוניות? האם קראת את הסקרים? על מה אתה מדבר, למען השם? על כך אני רוצה להשיב קודם כל שאני לא מציע מרשם אלא עיקרון, שכל ליברל (ואפילו לא בהכרח שמאלן) יכול לאמץ ממנו כרצונו. אבל גם לסיים בשאלה: מזווית ליברלית, האם ההתעלמות מהערבים והעיסוק בפוליטיקה פנים-יהודית בלבד נחלה עד כה הצלחה כל כך גדולה?

חגיגות נבי מוסא בירושלים, 1918
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עידו

    החברה בישראל היא חברה מזרחית דתית וככזאת היא בוודאי לא יכולה להיות ליברלית או נקיית כפיים או שיוויונית אלא החברה הפגומה שעינינו רואות.

  2. ליכודניק

    ״מדוע אם כן לא להיאבק מתוך השקפת עולם ליברלית על זכותה של קהילה מקומית, ילידית, להתפלל במקום בנחת ובשלווה כפי שחבריה עושים כבר מאות שנים?״

    עניין. הליברל שנאבק לתפילת מוסלמים בהר הבית*-מה דעתו על רצון להתפלל ברחבת הכותל בלי רפורמיות?
    ועל רצון להחזיק כמה נשים?
    או על רצון להחזיק עבדים?
    כל אלו פרקטיקות שהיו נהוגות במשך מאות שנים בשלווה ובנחת.
    אולי הוא לא ליברל (כלומר, מי שרואה ערך בכל אדם ושואף לתת לו חופש מירבי כדי שיוכל לעשות כטוב בעיניו) אלא מרקסיסט, שמבחינתו החלש הוא אוטומטית הטוב?..

    * ונדייק: מוסלמים מתפללים בהר הבית בחופשיות. אין להם אפילו מגנומטרים. המאבק הוא על רצון המוסלמים לשמור על בלעדיות התפילה בהר הבית.