גם אם איננו נוהרים לקלפיות

פחות משתי יממות לבחירות, וכמו תמיד, חלק מאזרחי המדינה הערבים מתכוונים להחרים את הבחירות. לאור הדיונים וההערכות, הסקרים וההתבטאויות מכל הצדדים, כבכל עונת בחירות (וביתר שאת מאז "הערבים נוהרים לקלפיות") ניכרת תכונה לקראת שיעור ההצבעה בקרב החברה הערבית. סקר שערכה לאחרונה חד"ש-תע"ל חשף כי חצי מהאזרחים הערבים אינם מתכוונים להצביע בבחירות. לאור התוצאות האלה, נשמעים קולות רבים ומגוונים – הן בקרב הציבור הערבי עצמו והן בקרב הציבור היהודי, בהם היוצאים מגדרם על מנת לעודד את בעלי זכות הבחירה בציבור הערבי לצאת ביום הבחירות ולהצביע.

בקרב הערבים האזרחים הישראלים ניתן למנות ארבע קבוצות: הקבוצה הראשונה שמאז ומתמיד החרימה את הבחירות, מתוך עניין בכמה שפחות אינטראקציה עם המדינה הציונית. את דבריי הבאים איני ממענת לחברי הקבוצה הזאת, שזכותם כמובן להרגיש ולעשות מה שנראה להם נכון ומתאים.

הקבוצה השנייה היא אלה שחשים אכזבה מפירוק הרשימה המשותפת. אני לא יודעת מה המניעים האמיתיים של ח"כ אחמד טיבי שהחליט לצאת מהרשימה ומאוחר יותר לחבור אל חד"ש, וכך בעצם נוצר פילוג של הרשימה המשותפת לשני פלגים – אחת של טיבי וחד"ש והשנייה של בל"ד ורע"ם. פירוק הרשימה מהווה עבור החברה הערבית פגיעה באמון ותחושה שהח"כים משחקים בהם ומשתמשים בהם לצרכיהם הפוליטיים. הקמת הרשימה המשותפת, בשל האילוץ של העלאת אחוז החסימה במרץ 2014, אמנם היתה בהחלט אתגר, אבל הפירוק שלה גם הוא מציב את החברה הערבית במשבר.

הקמת הרשימה המשותפת מתוך כורח לימדה את כולנו כיצד מרכיבים מבנה שמחזיק קצוות שונים ומגוונים תחת אותו גג. אמנם האחדות הכפויה הזו היה בה כדי לקטלג את כל הערבים כערבים ולנטרל את מגוון הדעות שלהם, אבל באופן מפליא או מפתיע הם בכל זאת החזיקו קדנציה. כשהוקמה הרשימה, היו רבים שחזו את מפלתה ושייחלו להתפרקותה, ועכשיו כשהיא אכן מתפרקת, מתעצמת בקרב המשתייכים לקבוצה השנייה תחושת המשבר, החשש וההבנה שמא הערבים לא יכולים להיות מאוחדים בדרישותיהם ובמאמציהם לשפר את מצבה של החברה הערבית בישראל.

הקבוצה השלישית מונה אנשים שטוענים שהח"כים הערבים לא עושים שום דבר למען האזרחים הערבים וזה משהו שאני נתקלת בו לא מעט. מדובר באזרחים שזכו לקיתונות של שטיפת מוח מהתקשורת הציונית שמציגה את הח"כים הערבים כאויבים בטלנים שכל היום צועקים "כיבוש, כיבוש". הם מציגים אותם כמי שדואגים רק לאינטרסים של פלסטינים שאינם אזרחי המדינה ומדלגים עלינו – האזרחים שחיים כאן. גם כאשר מדי פעם עולה מחקר קטן או כתבה של שלוש דקות שמראים את העשייה של הח"כים הערבים למען הציבור שבחר בה, התקשורת הציונית טורחת להבליע את זה. כך נוצר מצב שמדיניות ציונית גזענית מפרידה בין נבחרי הציבור שאכן מייצגים את הערבים ופועלים למענם לבין האזרחים עצמם, ונוצר גם פילוג באשר לסוגיה הזו בין האזרחים הערבים לבין עצמם.

הקבוצה הרביעית נולדה לאחר חוק הלאום, והיא מונה ציבור של נפגעים שהבינו שאם המדינה מחליטה לחוקק חוק גזעני שמכשיר עליונות קבוצה אחת על השנייה, ושגם הח"כים הערבים כולם יחד הנמצאים ברשימה אחת מגובשת ומאוחדים נגד החוק לא יכולים לבלום זאת, אין במגרש הפרלמנטרי כל בשורה עבורם. אותה קבוצה הבינה בצורה מאוד ברורה וחדה את עוצמת הכוח שיש בידי הממשלות ואת חוסר היכולת המוחלט של ח"כים ערבים לחולל שינוי עמוק ולהגביל את שכרון הכוח של המדינה היהודית. ההחלטה של אותה קבוצה להחרים את הבחירות כרוכה בידיעה העמוקה על ההשפעה המינורית עד אפסית שיש להשתתפות הפרלמנטרית הערבית על המציאות.

דבר חשוב שיש לקחת בחשבון הוא שהח"כים הערבים באמת אינם מצויים בעמדות כוח, כי המדינה הציונית גוזלת מהם כל כוח והשפעה. לאור זאת האזרחים הערבים צריכים להבין טוב טוב מהי משמעות ההשתתפות בכנסת, מה ההבדל בין חבר כנסת יהודי לבין חבר כנסת ערבי, מה זה אומר  לשבת בקואליציה או יותר סביר – באופוזיציה, בפרט כמפלגה או כח"כים נרדפים.

לא מעט מובילי דעה ערבים מעלים לאחרונה את נושא ההשתתפות בבחירות. תאמר נפאר עשה זאת תוך התייחסות לקונפליקט הפנימי הקורע את הנפש של הערבי. הוא מסביר שהוא נלחם עם עצמו בנוגע לבחירות אך בסופו של דבר מחליט שהדבר הנכון ביותר לעשות זה להצביע, כדי לבלום את הפאשיזם וכדי להחזיר לח"כים  הערבים שתמכו בו ובדרך שלו. כמוהו עוד ועוד מובילי דעה ואמנים מצטרפים לשיח הזה במטרה לעורר את הציבור הערבי לצאת ולהצביע.

שיח כזה, שכולל דעות מגוונות לכאן ולכאן, לאור מצבה המורכב של החברה הערבית בישראל, הוא רק הגיוני ומתבקש. הבעיה מתחילה כאשר אזרחים שאינם ערבים מעזים להתערב ולהטיף, להזדעזע מסקר כזה או אחר ולקרוא לנו לעשות כך או אחרת. אני עצמי מתכוונת להצביע, אבל מבקשת שלא תתערבו לנו בבחירות ולא בהחרמות, תנו לנו – כציבור – לנהל את חופש הבחירה הפוליטי שלנו על פי ראות עינינו (איש ואישה לפי ראות עיניהם) ולהגיב על פי תבונתנו, נסיוננו ואמות המידה שלנו לאקט פוליטי כזה או אחר. אם החלטנו להחרים, אנחנו בטח יודעים טוב מכם על מה ולמה.

כתבה של הטלוויזיה החברתית:

הקריאה של תאמר נאפר: