ערב מגמות: כל הדרכים מובילות לצה"ל

ברגע אחד הופך בית הספר שבו לומד/ת התלמיד/ה הערבי/ה, עם המורים המוכרים והמוערכים לאתר רוחש שנאה וא/נשים שרואים בשפתו שפת אויב, שפה שצריך ללמוד אותה רק למטרות ריגול
איאת אבו שמיס

משוררת שפרסמה עד כה שני ספרי שירה דו לשוניים, סטודנטית למדעי החברה והמדינה, גרה ביפו ומייסדת הפרויקט 'נשים ערביות יפואיות מצליחות'

בשבועות האחרונים התקיימו בבתי הספר ברחבי הארץ אסיפות שנועדו להצגת מגמות לילדי כיתה ט' והוריהם, לקראת העלייה לחטיבה העליונה. במפגשים מהסוג הזה אין הפתעות: מציגים את מבחר המגמות שמוצעות לתלמידים בבתי הספר, כל רכז/ת מגמה עולה לבמה ומדבר/ת על המגמה שלו בניסיון ליחצ"ן אותה. מפרטים מהי תוכנית הלימודים, כמה שעות יוקדשו למקצוע הראשי, מה המשקל של המגמה, איך המבחן מתבצע בסוף התהליך וכמובן – במה ואיך זה יעזור להם בעתיד.

כנראה שמפגש בית ספרי הכולל תלמידים, הוריהם, מורים ומנהלים ואת הגורם "זמן עתיד" המרחף מעל הכול ומשרה חרדת קודש ואווירת לחץ הוא הזדמנות מצוינת להחדרת חשיבות הצבא והקניית ערכים מילטנטיים לבני הנוער שהם בגדר קהל שבוי.

יש מגמות שבהצגתן אפשר תוך משפט או שניים להגיע לעיקר וכבר מההתחלה אפשר לנחש מה הכיוון. ביניהן כמובן לימודי ערבית, שהרי למה ללמוד ערבית אם לא בשביל לשרת אחר כך במודיעין? אך לא רק. בהצגת מגמת המחשוב בבית ספר אחד במרכז הארץ עלתה רכזת המגמה והסבירה כיצד הלימודים במגמה יעזרו למי שיבוא בשעריה להיכנס ליחידות מובחרות של סייבר בצה"ל. יחידות אלה, על פי אתר צה"ל, "מאפשרות קיום פעולות מבצעיות ומייצרות לצה"ל עליונות בממד הדיגיטלי…".  העליונות הצה"לית היא לעתים הדבר היחיד שמוצע לתלמידים שרוצים ללמוד תקשוב, אף מילה על שוק התעסוקה, על חברות הייטק או על האפשרות לאקזיט נכסף.

גם במגמת תקשורת ורדיו מציגים תחילה את חומרי הלימוד, שעות, תהליכי למידה ומפגשים מיוחדים בבית הספר או מחוצה לו. אבל מהר מאוד נחשף הקשר אל הצבא, כשרכז המגמה מספר על שירותו בגל"צ ככתב המסקר פיגועים והוא מוסיף ומרחיב על המקצועיות של העוסקים במלאכה, כאילו שלא קיימות עוד תחנות רדיו בישראל חוץ מהתחנה של הצבא.

במקום לדבר על התרבות הערבית, על ספרות ושירה, על מוזיקה שמשמחת לבבות ומשנה עולמות, על המפתחות שהמגמה הזו יכולה להעניק לתלמידיה, מדברים על לימוד השפה כדי להצליח לרגל אחרי ערבים ולנצח אותם במלחמות

והדובדבן שבקצפת הוא – איך לא – מגמת ערבית. כאן כמובן שלא יפסחו על המהות הביטחונית ועל הזיקה לצבא. מתחילים לתאר את המגמה ואת השפה הערבית בצורה חביבה, חיובית וקלילה עם הצגת היהודים הערבים שהגיעו ממדינות ערב, עם שכנות יפה, המזרח התיכון ודברים בסגנון הזה. לאחר מכן עוברים למשפט המחץ :"הערבית תעזור לכם להיכנס למודיעין בצבא". מאותו הרגע הכל הופך מגויס. במקום לדבר על התרבות הערבית, על ספרות ושירה, על מוזיקה שמשמחת לבבות ומשנה עולמות, על המפתחות שהמגמה הזו יכולה להעניק לתלמידיה על מנת להיכנס לעולם  הערבי, מדברים על לימוד השפה כדי להצליח לרגל אחרי ערבים ולנצח אותם במלחמות. שערו בנפשכם כיצד חשים תלמידים ערבים בבתי ספר יהודים (וכאלה יש לא מעט בערים המכונות "מעורבות"), כאשר השפה שלהםן, לשון האם שלהםן, זהותם ותרבותם נכרכות בהקשר מלחמתי של אויב וריגול.

וכך, ברגע אחד, האשליה של קרבה אל העולם הערבי או אל הערבים מתנפצת והאמת המרה נחשפת. עבור תלמידים יהודים המצב הוא שונה, כמובן. במקרה של הורים בעלי תודעה פוליטית מפותחת אולי יהיו כאלה שעשויים להירתע מהקישור המיידי של הערבית לצבא ולמודיעין אבל לתלמידים ערבים זה לא רק יפריע, זה ישרוט את הנשמה. ברגע אחד הופך בית הספר שבו הוא לומד, עם המורים שבהם הוא בוטח לאתר רוחש שנאה וא/נשים שרואים בשפתו שפת אויב, שפה שצריך ללמוד אותה רק למטרות ריגול.

הקושי שחווים תלמידים ערבים בבתי ספר יהודיים אינו מתמצה רק בכך, אך קשה שלא לראות בכך את אחת הפסגות של מציאות כואבת של קיטוב ושל הדרה. אנחנו הערבים רגילים לכך שהחברה הישראלית מגיל אפס מחדירה את רעיון השירות בצבא (ובהתאמה – את מה זה אומר על מי שאינם משרתים בצבא) לכל תחום בחיים ובכל הזדמנות. מעבר למציאות הפוליטית שבה באמת מקומות עבודה דורשים שירות צבאי וקבלת משכנתא או מלגה באוניברסיטה מותנות בכך, קיים העניין הפעוט הזה, של חיים בחברה מיליטנטית שמרוב מדים אי אפשר לראות בה מציאות אחרת, אזרחית, שבה שירות בצבא הוא לא בהכרח ההגשמה העצמית הכי אופטימלית שיש בנמצא. מציאות שבה כשרכזי מגמות מנסים לשווק את המגמה שלהם בערב להורים, הם ידברו על תרבות ועל רוח, על התפתחות אישית ועל תרומה מדעית ורוחנית לחברה. עוד חזון למועד.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.