מאבק ישראלי-פלסטיני לעתיד משותף

האם מאבק משותף הוא תרופת פלא לעוולות המקום הזה? מתי מאבק משותף משעתק יחסי כוח בין המשתתפים בו, מתי הוא מזיק למאבק של המדוכאים? האם מאבק משותף מנוגד בהכרח למאבק לאומי נגד דיכוי? מאבק משותף יכול להיות חשוב ומועיל – אבל ממש לא בכל תנאי
גדי אלגזיגדי אלגזי

היסטוריון ופעיל חברתי, חבר בתנועת התחברות-תראבוט

על אף שהקדשתי חלק משמעותי מחיי למאבק נגד הקולוניאליזם הציוני, אני וחבריי למאבק היהודים – מעצם חיינו כאן בארץ – מהווים עדיין חלק מפרויקט קולוניאלי, שממשיך גם בהווה לגייס את היהודים לצורך נישול הפלסטינים, יהיו שאיפותיהם והכרתם ואפילו מעשיהם הפוליטיים של אלה מבינינו המשתתפים במאבק אשר יהיו. האתגר העומד בפני אלה מאיתנו שהגיעו להכרה אנטי-קולוניאלית אינו רק להתייצב נגד התהליך הקולוניאלי, אלא לייצר פרויקט חלופי של השתלבות מחודשת של היהודים במזרח התיכון כשווים. השתלבות כזו יכולה להתבסס רק על מימוש זכויות העם הפלסטיני, בלימת הקולוניאליזם הציוני על כל צורותיו ותיקון עוולות העבר, כולל עוולות הגזענות בתוך החברה היהודית. אני מאמין במאבק משותף – מאבק יהודי-ערבי, ישראלי-פלסטיני – נגד התנועה הקולוניאלית השלטת עדיין במקום שבו אנו חיים, התנועה הציונית; נגד משטר המבוסס על נישול, הפרדה ואפליה: מאבק דו-לאומי לכינון חברה דו-לאומית, דמוקרטית ושוויונית. מאבק משותף ערבי-יהודי הוא חיוני למימוש החזון הזה.

גדלתי בין אנשים שהקדישו למאבק המשותף חלק ניכר מחייהם ושילמו על כך מה ששילמו, וניסיתי – במידה משתנה מאוד של הצלחה – לתרום לו משהו בעצמי. אבל אני לא מאמין שמאבק משותף הוא תרופת פלא. הוא כרוך בקשיים עצומים ועדיף שנברר אותם בכנות. יש תנאים שבהם נפנוף בסיסמת המאבק המשותף הישראלי-פלסטיני תוך התעלמות ממורכבותו וקשייו יכולה לגרום לשעתוק עליונותם של ישראלים מול פלסטינים בתוך המאבק עצמו. אין מתכון אחד למאבק, גם לא למאבק משותף. לכן כל דיון כזה מעלה שאלות בסיסיות במאבקים לשחרור.

התאגדות עצמית של המדוכאים למאבק

כל מאבק נגד עוול הוא בראש ובראשונה מאבקה של הקבוצה שהעוול נגרם לה ישירות, שהניצול פוגע בה, שהנישול מאיים עליה. לפני שמדברים על קשיי המאבק המשותף, צריך לחשוב על הקושי העצום של אנשים להתאגד יחד למען עצמם. תושבי כפר בשטחים הכבושים, הנאבקים נגד הגדר המכתרת אותם והמתנחלים הגוזלים את אדמותיהם; תושבי כפר בלתי-מוכר בנגב, שעומדים מול הריסות חוזרות ונשנות של בתיהם, מול מצוקה שמייצרים השלטונות כדי לגרום להם לעזוב את אדמותיהם; התושבים המזרחים ברובם של שכונה יהודית, שמאיימים לפנות אותה כדי לאפשר לתושבים מבוססים לתפוס את המקום ולהבטיח את השקעות אנשי הנדל"ן; עובדות חברה שמנסות להתאגד, למרות כל הבדלי הסטטוס ביניהן, מול העסקה פוגענית; נשים המבקשות לשים קץ לאלימות נגדן, גלויה או סמויה, מנומסת או ברוטלית; תושבי כפר במשולש שבקירבתו מקימים מאגר אשפה – המאבק הוא בראש ובראשונה שלהן ושלהם, והמשימה החשובה ביותר שצריך להתמודד איתה היא לבסס את אחדות המאבק שלהם, לגייס את כל חברות וחברי הקבוצה שהדבר נוגע להם. וזה קשה.

למשימה זו כפופה שאלת הבריתות עם קבוצות אחרות. כיבוד הצורך של המדוכאים באחדות, בגיוס כללי של הנפגעים והנפגעות מהעוול, הוא לא עניין טקטי בלבד. בבסיסו עומדת הנחת היסוד, שכל שחרור הוא בראש ובראשונה שחרור עצמי – מאבקם של בני-אדם משועבדים למען שחרורם שלהם-עצמם. עצם ההשתתפות הריבונית של נשים וגברים בתהליך המאבק היא מרכיב חיוני בתהליך השחרור שלהם. אף אחד לא יעשה את זה בשבילם, במקומם. אם השחרור-לכאורה יבוא מבחוץ, כמתנת חסד של פטרון נאור, הוא לא יהיה שחרור אלא הקדמה לשיעבוד מסוג חדש.

אם השחרור-לכאורה יבוא מבחוץ, כמתנת חסד של פטרון נאור, הוא לא יהיה שחרור אלא הקדמה לשעבוד חדש

לפני שמחפשים בעלי-ברית, לפני שמנסים לעורר אהדה וסולידריות אצל אנשים רחוקים, המשימה הראשונה בכל מאבק היא לגייס את חברות וחברי הקבוצה שהדבר נוגע להם, שסובלים מאותה אפליה, שמנושלים מאותן זכויות, שמבקשים לעצמם אותה זכות – כלומר להפוך לקולקטיב חברתי המסוגל לפעול.

המאבק הפלסטיני הוא מאבק לאומי לשחרור הנמשך עשורים רבים. כינון אחדות המאבק הזו היה ונשאר משימה היסטורית מורכבת, שנמצאת תמיד, ובמיוחד עכשיו, בסכנה קשה. מאבק הפלסטינים בתוך ישראל נגד נישול ואפליה, למען שוויון והגדרה עצמית גם הוא בראש ובראשונה מאבק פלסטיני, שבו צריך להתלכד מול הדיכוי המשותף. קל למי שאינו שייך לקבוצה המדוכאת לזלזל בקושי העצום לבנות אחדות כזו, אבל דפוסי הדיכוי והניצול שזורים זה בזה במציאות החברתית והם מפלגים גם את הקבוצות המדוכאות (כל מאבק לשוויון לאומי חייב להתמודד עם הבדלי צבע עור, מיגדר, מעמד ותרבות בקרב העם המדוכא). כדי לגבש את אחדותה בתנאים של דיכוי זקוקה כל קבוצה מדוכאת למקום משותף משלה. גם זה תנאי מוקדם למאבק משותף – לשותפות המאבק של חברות וחברי הקבוצה המדוכאת. ההתאגדות האוטונומית של המדוכאים למאבק קולקטיבי היא חיונית. זו נקודת המוצא ההכרחית לדיון במאבק משותף של ישראלים ופלסטינים.

הפגנה ברמלה למען הכרה בכפר הבלתי-מוכר דהמש, יולי 2010. צילום: מיכל ורשבסקי

אשליות השותפות בתנאים של אי-שוויון

כאן עליי לומר משהו לחלק מחבריי וחברותיי היהודים בשמאל, שלעתים – מרוב התלהבות למאבק משותף – מתקשים לקבל את הצורך של פלסטינים ופלסטיניות להתאגד בנפרד להגנת זכויותיהם, לבנות אחדות מאבק רחבה, פנים-פלסטינית. אני לא מתייחס כאן לאלה, שכל התאגדות אוטונומית של קבוצה מדוכאת חשודה או מפחידה בעיניהם, שלא מבינים, למשל, למה פלסטינים מתעקשים לתקשר בערבית ולא מסבירים את הכל בעברית ("השפה השלטת"). אני מדבר דווקא על אותם ישראליות וישראלים, שהתפכחו מהמיתולוגיה הרשמית ומוכנים להיאבק נגד המשטר הקיים. אני מבין את הכמיהה של יהודים שיצאו אל מחוץ לגדרות המערכת הקיימת לחבור לפלסטינים במאבק משותף, וגם שותף לה.

מי שמתפלא שהמדוכאים מבקשים לנהל את מאבקיהם גם בנפרד, להתכנס בתוך עצמם כדי לגבש את אחדות המאבק שלהם, מבלבל בין מציאות עתידית של שוויון לבין המציאות הממשית, הנוכחית. כדי לבוא למאבק משותף בראש זקוף, ההתארגנות הנפרדת של המדוכאים והמדוכאות היא לפעמים הכרחית. מי ששואל, למה לא מקבלים יהודים לקבוצה פלסטינית הנאבקת נגד דיכוי, שוכח שיהודים ממשיים בארץ הזאת נהנים מפריבילגיות ומעמד מועדף, גם בשעה שהם מתנגדים להם; כמוהו כגבר, שאינו מבין את הצורך של קבוצת נשים להתכנס, לבנות מרחב בטוח שבו אפשר לדבר על הדיכוי ולהפוך אותו מהתנסות אישית לקולקטיבית.

התביעה לפעולה משותפת בכל מקום, לפעול ביחד, ישראלים ופלסטינים, בכל זמן ובכל הקשר, מתעלמת, ראשית, מהצורך המובן של כל קבוצה מדוכאת לשבת בינה לבין עצמה, לבסס את אחדותה כדי להיאבק מול דיכוי (וגם כאן אין סימטריה בין מדכאים למדוכאים). שנית, וחשוב עוד יותר, תפיסה פשטנית כזו של מאבק משותף מתעלמת מהאי-שוויון בקרב הנאבקים לשוויון. פעולה משותפת בין צדדים בלתי-שווים, שמבוססת על התעלמות מההבדלים ביניהם ועל הכחשתם בפועל, עלולה – למרות כל הכוונות הטובות – לשעתק את אי-השוויון הקיים.

מי ששואל, למה לא מקבלים יהודים לקבוצה פלסטינית הנאבקת בדיכוי, כמוהו כגבר שאינו מבין את הצורך של נשים במרחב בטוח

ארגונים פוליטיים משותפים הנאבקים לשוויון חייבים להתבסס על הכרה עמוקה בכך, שבאופן בלתי-נמנע כמעט דפוסי האי-שוויון חודרים לתוכם ומעצבים אותם. עדיף להכיר בכך, להיאבק בכך, מאשר להכחיש זאת. אין מתכון קסמים שיוצר ארגונים משותפים בעלי אחיזה חברתית ממשית, שיש בהם ייצוג למדוכאים ולמנוצלים, ומקיימים בתוכם שוויון מלא. עבור ארגונים הנאבקים למען שוויון אין מנוס מהתמודדות מתמדת עם אי-שוויון הנמצא בתוכם, מבניית מנגנונים כדי לפצות עליו – ומנכונות לוויכוחים ולעימותים פנימיים. אי-שוויון הוא משהו שמתברר באמת לעין רק כשנאבקים עליו, כשמתווכחים עליו.

ההתלהבות מפעולה משותפת יכולה לפעמים להטעות: מצד פעילים ישראלים, היא יכולה לבטא את השאיפה הכנה להשאיר מאחוריהם משטר חיים המבוסס על הפרדה וזכויות יתר, אבל בה בעת גם אי-הכרה במה שבאמת מבדיל ישראלים ופלסטינים אחרי מאה שנה של סכסוך קולוניאלי, התעלמות מהתנסות חייהם השונה של הפלסטינים. גם מצד המדוכאים התלהבות לפעולה משותפת היא לעתים מחווה נדיבה של הכלת חברי הקבוצה השלטת המוכנים לסרב לכלליה. ולעתים הפעולה המשותפת יכולה לקסום דווקא לאלה מבין חברי הקבוצה המדוכאת, שעבורם השותפות עם חברי הקבוצה השלטת היא ביטוי לבידודם החברתי ולתקוותם לישועה חיצונית.

נשות הכפר אל-עראקיב מול הבולדוזרים שעלו על אדמת הכפר, 21.07.2016. צילום: אבי בלכרמן

אז למה מאבק משותף?

אם זה כל כך קשה – לשם מה לנסות לעמוד באתגר הקשה של מאבק משותף? כדי להתמודד עם השאלה הזו אני מבקש שנחשוב רגע לא רק על תנאי השותפות, אלא גם על השאלה, מהו מאבק לשינוי חברתי ופוליטי. ההנחה המובנת מאליה לכאורה, שמאבק משותף פירושו גם פעולה משותפת בכל מקום, היא פשטנית. מאבק אינו רק פעולה משותפת, שביתה או הפגנה. מאבק הוא תהליך מורכב של התמודדות עם מערכת חברתית דכאנית ואי-שוויונית בזירות שונות.

ישנן אינספור זירות מאבק בחיים החברתיים – כל מקום שבו אנשים נאבקים נגד מצוקה, נגד פגיעה בזכויותיהם, כל מקום שבו הם מנסים לקדם את האינטרסים החברתיים שלהם מול ניצול, נישול והדרה. אנשים נאבקים נגד נישול והתנחלות בנגב, נגד צמצום הדיור הציבורי והתעללות במשפחות, נגד פגיעה בחופש ההתאגדות, למען העלאת שכר, כדי להבטיח גישה לחינוך הולם. וכל מאבק כזה הוא מאבקם של הנפגעים עצמם, אלה שהדבר נוגע בהם וביקרים להם.

אבל החיים החברתיים מורכבים יותר. יש קשר בין התהליכים וזירות המאבק השונות: בין קיצוץ תקציבים חברתיים בישראל וההפרטה לבין דחיקת אנשים אל ההתנחלויות בשטחים הכבושים, בין פגיעה בזכות ההתאגדות של עובדים לבין הפיכת האזרחים לנתינים צייתנים, בין אפליה בחינוך לבין פערי הכנסה. והקשרים האלה מורכבים: מי שנאבק נגד התנחלויות בשטחים הכבושים, צריך להתמודד גם עם הניסיון להפנות את המתנחלים לקידום הנישול בתוך הקו הירוק ("לא רוצים לגדה – בואו לנגב!"); מי שמנסה לקדם הכרה שוויונית ביצירה תרבותית מזרחית צריך להתמודד עם האפשרות, שחיבוק ממסדי ינתק אותה משורשיה העממיים ויאפשר לעוסקות ולעוסקים בה לחמוק מההתמודדות עם הדיכוי התרבותי והחברתי הקולקטיבי. החברה היא מערכת שלמה של זיקות ויחסים, לא אוסף של זירות פעולה; הישג בתחום חברתי אחד יכול להיתרגם למכה קשה בתחום אחר. התהליכים שלובים זה בזה, ולכן מאבק לשינוי חברתי אינו רק מאבק נגד עוול נקודתי, נגד מדיניות אחת; הוא מתבסס על מאבקים ספציפיים כאלה, אבל לא יכול להצטמצם להם. הכרה פוליטית צומחת ככל שאנחנו מבינים, שיש לנו עסק לא רק עם עוולות נקודתיים אלא עם מערכת חברתית שלמה, עם משטר.

אוהל מחאה מול ביתו של שר השיכון גלנט, 17.06.2016. צילום: עמוד הפייסבוק צוות דיור ציבורי

בכל התמודדות עם עוול ספציפי, המאבק אינו בהכרח משותף. הוא מאבקה של הקבוצה שהעוול נוגע לה, זו שהשאיפה לשינוי המצב בהקשר הייחודי מבטאת את האינטרסים שלה. ההתמודדות עם המשטר בכללו, לעומת זאת, מצריכה מאבק משותף.

המאבק של הפלסטינים בשטחים הכבושים נגד הכיבוש, לדוגמא, אינו כשלעצמו מאבק משותף. אזרחי המדינה הכובשת, ואפילו אזרחיה הפלסטינים המופלים, יכולים להזדהות אתו, לתמוך בו ולסייע לו – אך זהו בראש ובראשונה מאבקם של הנשים והגברים החיים תחת כיבוש צבאי. לעומת זאת, המאבק נגד משטר הנישול השליט בארץ – נגד הקולוניאליזם – הוא מאבק משותף, כי הקולוניאליזם מעצב את חיי כולנו ודן אותנו, בני ובנות שני העמים, למלחמה ולסבל; הוא מאבק משותף, גם כאשר הוא מתנהל בזירות שונות ובאופנים שונים, בקרב אוכלוסיות שונות מאוד זו מזו ומול מצוקות שונות, שאין לזהות ביניהן.

מול אויב משותף, למען עתיד משותף

מנקודת המבט הזאת, יש שתי סיבות עקרוניות למאבק משותף: ראשית, זהו מאבק נגד אויב משותף, ושנית, זהו מאבק למען עתיד משותף. שתי הטענות מחייבות הבהרה.

(א) לב המאבק, בעיניי ובעיני שותפותיי ושותפיי לדרך, הוא נגד קולוניאליזם התיישבותי – הן כתנועה מאורגנת ותהליך מתמשך של נישול, דחיקה וגירוש, והן כמשטר פוליטי-חברתי, הפועל בדרכים שונות משני צידי הקו הירוק. בניגוד לשלטון אימפריאלי, בקולוניאליזם התיישבותי אין מקום של ממש לעם הילידי. גירוש ונישול הם עבורו לא אמצעי דיכוי זמני (גם אימפריות השתמשו בהם לפעמים) אלא מטרות אסטרטגיות. קולוניאליזם התיישבותי מציע אומנם למתיישבים היהודים זכויות-יתר וטובות הנאה, אבל גם הם עבורו חומר גלם אנושי ולא יותר: אפשר לייבא אותו כשצריך (כדי לקדם למשל את תהליך ההתנחלות בשנות החמישים) ואפשר להשליך אותו או לסגור בפניו את הדלת, כשלא צריכים אותו לקידום מפעל ההתנחלות ("עלייה סלקטיבית" של ה"מתאימים בלבד"); אפשר להשתמש במצוקות של אנשים כדי להצדיק מלחמות, אפשר להחריף את המצוקות כדי לדחוף אותם להשתלב בתהליך הנישול, ואפשר לזנוח אותם למצוקתם כשאין בהם צורך. הציונות פוערת פער עמוק, עצום בין ישראלים לפלסטינים; יש הבדל עצום בין השימוש ביהודים כ"חומר אנושי" לפרויקט ההתנחלות לבין הניסיון השיטתי לגרש ולנשל את הפלסטינים. אבל היא אויבם המשותף של שני העמים. להישאר מפולגים במאבק נגדו אלה מותרות.

יש הבדל עצום בין השימוש ביהודים כ"חומר אנושי" לפרויקט ההתנחלות לבין הניסיון השיטתי לנשל את הפלסטינים. אבל הציונות היא אויבם המשותף של שני העמים

המשטר הקולוניאלי מפלג כל הזמן גם את החברה הפלסטינית באמצעות מדרגים של דיכוי, ולעתים גם באמצעות חלוקת טובות-הנאה. שליטתו בחברה הישראלית מבוססת על דירוגים של אפליה, על חלוקת זכויות-יתר וטובות הנאה, שנועדו לשמר את תלותם של האנשים בשלטון. ואלה לא רק עוולות אלא מרכיבים של אסטרטגיה בסיסית של הקולוניאליזם. מול אויב משותף צריך לאחד כוחות ולהציב אסטרטגיה נגדית, מורכבת וקשה ככל שתהיה. מאבק משותף יכול להתבטא בפעולות משותפות, אבל לא בהכרח; הלב שלו הוא גיבוש אסטרטגיה משותפת.

(ב) משטר הקולוניאליזם ההתיישבותי, שתחתיו אנו חיים, מבוסס על הפרדה שיטתית וטיהור. מול משטר אפרטהייד לא-פורמלי ופורמלי-למחצה, האלטרנטיבה שאנחנו יכולים להציב היא חיים משותפים בשוויון.

זו היתה הבחירה האסטרטגית של הקונגרס הלאומי האפריקאי. דרום אפריקה של היום רחוקה מאוד מהשלמת ההתמודדות עם מורשת האפרטהייד; אני רחוק מאלה המבקשים להעתיק אל הארץ הזו מודל מוגמר כלשהו, ובכלל זה את ההכרעות הפוליטיות שקיבל הקונגרס הלאומי האפריקאי לאחר 1994. אבל ההכרעה האסטרטגית שלו – להציב חלופה של חיים משותפים בשוויון למשטר ההתנחלות והנישול הדרום-אפריקאי (שהאפרטהייד המשפטי השיטתי היה רק ביטוי זמני ומוקצן שלו) – נראית בעיניי נכונה גם כיום. המאבק המשותף מסמן בהווה אופק של עתיד משותף במקום משטר ההפרדה והגדרות.

ישראלים ופלסטינים במאבק משותף

מאבק משותף חייב להיות מבוסס על הכרה עמוקה בהבדלים שבין משתתפיו: לא סתם הכרה עקרונית וכללית, אלא היכרות קונקרטית עם התנאים הפוליטיים והחברתיים שבהם פועלים. שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני האפשרי בתוככי הקו הירוק, למשל, שונה מאוד באפשרויותיו מזה שמתאפשר תחת שלטון הכיבוש הצבאי. נסיונות להתארגנות משותפת משני עברי הקו הירוק, למשל – עניין מפתה ומושך לפעילות ופעילים נחושים נגד הכיבוש – נתקלים לא רק בהבדלים מכריעים ברמות הדיכוי שמעצבות את אפשרויות הפעולה הפוליטית, אלא גם בהיסטוריות השונות, בהתנסויות שונות במהלך שבעים השנים האחרונות.

אין פירוש הדבר שאין מקום למאבק משותף ישראלי-פלסטיני משני צידי הקו הירוק – להפך: כמה מהאתגרים החשובים לשלטון הכיבוש צמחו מנסיונותיהם של פעילים משני עברי הקו הירוק לכונן שותפויות במאבק: החל בשותפויות בפעולה – הפגנות משותפות (בשנות השמונים ובמהלך האינתיפאדה הראשונה), פריצת הסגר וחיזוק הצומוד הפלסטיני (באינתיפאדה השנייה), המאבק נגד הגדר, ובלימת נסיונות טרנספר (ח'ירבת יאנון, דרום הר חברון) – וכלה בגיבוש שותפויות פוליטיות, בניסיון לנסח חזון פוליטי ולחזק את המאבק נגד הכיבוש בעזרת תיאום והתייעצות, באמצעות מסרים פוליטיים המחזקים את המאבק בזירות השונות שלו. אבל משמעותו של מאבק משותף בתנאים אלה שונה מאוד מזה של מאבק משותף בתחומי הקו הירוק. בקיצור, גם צורות המאבק וגם דפוסי השיתוף תלויים בהבדלים ועדיף לכבד אותם מאשר להתעלם מהם – ולשעתק אותם בבלי דעת.

הפגנה נגד תוכנית פראוור בצומת להבים, 2013

מה יכולים ישראלים להביא למאבק פלסטיני-ישראלי משותף? ראשית, לבוא אליו בצניעות ובהקשבה ככל אדם אחר. שנית, במקום להתכחש לזכויות היתר שמקנה להם המשטר, הם יכולים ונדרשים לעשות בהן שימוש במאבק עצמו, להשתמש בהן כדי לקדם את ביטולן.

קל להגיד, קשה לעשות. את הפריבילגיות מתחילים להכיר באמת, להרגיש בהן, רק כשהן עומדות בסכנה, רק בתוך התהליך הקונקרטי של המאבק. במובן זה, מאבק משותף הוא גם אתר שבו מתרחש תהליך חינוך עצמי, תהליך התפכחות. לא פשוט להשתמש בפריבילגיות כדי לחתור תחת משטר של פריבילגיות. יש הבדל בין שימוש בפריבילגיות – גם למטרה טובה – המקשה לעתים להיפרד מהן, לבין העמדת זכויות-היתר לרשות המדוכאים. הפריבילגיות הן גם מקור לאשליות. קל למשל לישראלים ליפול באשליית החסינות היחסית שלהם, להניח שהודות למעמדם המועדף הם גם יכולים להושיע, לתקן, להתמודד יותר טוב, להבין יותר טוב… זכויות יתר אינן מעניקות שום הבנה טובה יותר של המציאות.

מה יכולים ישראלים להביא למאבק פלסטיני-ישראלי משותף? במקום להתכחש לזכויות היתר שלהם, הם נדרשים להשתמש בהן כדי לקדם את ביטולן

התרומה השנייה הייחודית שיכולים פעילות ופעילים יהודים ישראלים להביא למאבק המשותף נוגעת לסתירות ולמתחים שבתוך החברה היהודית-ישראלית. זוהי אומנם חברת מתיישבים שנוצרה כתוצאה מתהליכי קולוניזציה ולמתיישבים היהודים יש בה זכויות-יתר – אבל היא גם חברה קפיטליסטית, מרובדת וגזענית בתוכה, שיש בה סתירות ומתחים פנימיים. טעות לראות בה חברה, שהיא רק תוצר של הציונות. חישבו על הסתירה בין הצורך לגייס את ההמונים היהודים לפרויקט התפשטות וכיבוש, לאחד אותם "אחדות לאומית" סביב סמלי הציונות והמדינה – לבין הרס השירותים החברתיים והפקרתם של מאות אלפים ל"שוק החופשי" בעידן הקפיטליזם הניאו-ליברלי. חשבו על המתח בין היומרה של האליטות לבסס כאן חברה "אירופית" ו"מערבית" לבין ההרכב החברתי והתרבותי הממשי שלה – יהודים שברובם הגדול מוצאם ותרבותם במזרח התיכון או בשוליים ה"לא-מערביים" של אירופה.

הסתירות האלה גם משמשות את הפרויקט הקולוניאלי (למשל על-ידי ניצול המצוקה החברתית כדי לדחוף עניים באוכלוסייה היהודית להתנחלות), אבל הן גם יכולות לפורר את האחדות הלאומית השלטת ולסייע בבלימת הקולוניאליזם. תפקידם של פעילות ופעילים ישראלים במאבק המשותף הוא לקדם מאבקים חברתיים כאלה – מעמדיים, עדתיים, תרבותיים – כדי לפתוח אפשרות לקבוצות בחברה היהודית להתנתק מהמשטר הקיים, להחליש את כוחו ולהשתחרר משליטתו. כדי שהפוטנציאל האנטי-קולוניאלי הטמון בסתירות של המערכת החברתית אכן יתממש, חיוניים התיאום ושיתוף הפעולה בין פעילים ופעילות במאבקים האלה לבין המאבק הפלסטיני.

הפגנה בנבי סלאח, 08.07.2011. צילום: אקטיבסטילס

לא רק ליהודים ישראלים יש משהו ייחודי להביא למאבק המשותף נגד הקולוניאליזם. לערבים הפלסטינים יש תרומה מכרעת, שהם/ן ורק הם/ן יכולים להביא למאבק הזה. מרכיב ראשון ועיקרי של מאבק אנטי-קולוניאלי בארץ הזו הוא עימותי – מאבק פלסטיני מעשי, יומיומי נגד הנישול. במאבק הזה ניצבים בראש וראשונה המדוכאים מול מהלכי ההתיישבות הבלתי פוסקים בחסות דיכוי צבאית (בשטחים הכבושים) ומערכות שליטה אזרחיות (בתחומי הקו הירוק). אין מנוס מכך שמאבק זה יתנהל במידה רבה בהתאם לגבולות הלאומיים, כיוון שתהליכי הנישול האלה פוגעים בעיקרם בפלסטינים, וכיוון שרוב-רובם של היהודים הישראלים נמצאים – ירצו או לא ירצו – שבויים במחנה הציונות.

אבל ככל מאבק חברתי ופוליטי עמוק, המאבק האנטי-קולוניאלי הוא לא רק נגד מעשים – הפקעות, התנחלויות, גירוש, אפליה – אלא מאבק לשינוי התודעה – בשתי החברות. בחברה הפלסטינית זהו מאבק עצום ונמשך לבניית תודעה של שחרור תחת תנאים של דיכוי – שחרור מהפנמת הדיכוי, משיתוף פעולה גלוי וסמוי, מודע ובלתי-מודע עם מנגנוני הנישול. תהליכים קולוניאליים אינם סתם "כיבוש": הם משנים את הנוף ואת החברה ומטביעים את חותמם בנשלטים וגם בשליטים. לכן המאבק בקולוניאליזם לעולם אינו רק מאבק "חיצוני"; הוא תמיד גם מאבק נגד הנוכחות העמוקה שלו בתוך החברה.

בחברה היהודית מדובר בשחרור משבי הציונות. באופן עמוק יותר, מדובר על שחרור חברת מתיישבים מתודעה קולוניאלית. גם זה מאבק קשה, שאינו רק מאבק נגד רעיונות. את התודעה הקולוניאלית מתחזקים בחברה היהודית מוסדות ופרקטיקות חברתיות: המלחמה המתמדת מתחזקת ומבצרת את הגטו החמוש; משטר הגדרות בונה את התודעה החברתית של ישראלים לא פחות משיעורים בבית-הספר. השחרור הזה של החברה היהודית מהתודעה הקולוניאלית גם הוא חייב להיות בעיקרו תהליך של שחרור עצמי, אבל גם בו ממלאים הפלסטינים תפקיד עצום.

תושבי הכפר הבלתי מוכר דהמש מפגינים ברחובות רמלה למען הכרה בכפרם, יולי 2010. צילום: מיכל ורשבסקי

ראשית, בעצם התנגדותם לתהליכי הנישול הם מעירים את החברה היהודית לעובדת היסוד החשובה ביותר, שמערערת את הפנטסיה הקולוניאלית של נוף ריק המצפה למתיישבים: קיומו של סובייקט לאומי שלא נעלם ולא ייעלם – העם הפלסטיני. הכחשת הקיום האנושי – סבלם, תרבותם, התנסותם של הנשלטים – היא אחת הקללות האיומות שהקולוניאליזם מביא על הקבוצה השלטת. ההכחשה כלפי חוץ מחזקת את ההתאכזרות כלפי פנים. ההתנגדות הפלסטינית מערערת את ההכחשה. היא יכולה להביא את החברה השלטת לידי הכרה בקיום הפלסטיני (גם הכרה באויב היא הכרה!), אבל הכרת הפלסטינים כאויב בלבד היא רק היבט אחד.

אומר זאת בגלוי: חברת המתיישבים היהודית זקוקה לידם המושטת של הפלסטינים כדי להשתחרר מהקולוניאליזם

התרומה האחרת שפלסטינים ורק הפלסטינים יכולים להביא לתהליך השתחררותם של היהודים הישראלים מכבלי הציונות היא ביד שהם מושיטים להם בנסיונם לצאת מחומות הגטו החמוש במסגרת מאבק משותף. אומר זאת בגלוי: חברת המתיישבים היהודית זקוקה לידם המושטת של הפלסטינים כדי להשתחרר מהקולוניאליזם. המשטר הקיים לא מבסס את שליטתו בתודעתם של רוב הישראלים על הרבה הטפות. אחיזתו בנפשות האנשים מבוססת יותר מכל על צמד מלים: "אין ברירה". אין ברירה אלא להמשיך להילחם; אין ברירה אלא להמשיך להתבצר מאחורי החומות. הרצל ראה נכון, שהנצחת הסכסוך חיונית לפרויקט הציוני; שרון וברק ונתניהו מצידם עשו הכל בעשרות השנים האחרונות כדי להוכיח בדם ואש שבאמת, אין ברירה. הם הכריזו מלחמה נגד האופציות הפוליטיות הממשיות כדי לשכנע את הציבור היהודי ישראלי, שאין ברירה, ואם היתה, אם היה עם מי לדבר – כבר הפציצו אותו… אין ספק שבמידה רבה הם הצליחו להגשים את מטרתם. היחידים שיכולים לסמן באופן ממשי ליהודים הישראלים, השבויים בגטו התודעתי שכוננה עבורם הציונות, שאפשר באמת לחיות מחוץ לחומות – בשוויון, ללא זכויות-יתר, כלומר לחיות באמת – הם הפלסטינים.

יותר מכך: לא רק מבחינת מבנה החברה, גם מבחינת התודעה והתרבות החברה הישראלית אינה מיקשה אחת. פרויקטים של התיישבות קולוניאלית אינם מכוונים רק "החוצה", לשינוי מרחיק-לכת של הנוף האנושי והחברתי, לנישול יושבי המקום, אלא גם "פנימה" – לשינוי הקבוצה השלטת, ליצירת "אדם חדש". הפרויקט הציוני הוא פרויקט של "טיהור" – לא רק טיהור הארץ מיושביה הילידיים, אלא גם טיהור עצמי של החברה היהודית ממסורותיה הקיימות, החיות, לקראת יצירת "יהודי חדש". טיהור מ"גלותיות" בכלל, אבל בראש ובראשונה טיהור החברה היהודית מכל שמץ של ערביות, מהמזרח שנמצא בתוכה. בכך נכשלה התנועה הציונית. במקום מושבה אירופית "לבנה" בלב המזרח התיכון נוצרה בישראל חברה, שיש בה מיעוט לאומי פלסטיני שלא ייעלם, ורוב שאינו "אירופי", "לבן", או "מערבי".

במקום מושבה אירופית "לבנה" בלב המזרח התיכון נוצרה בישראל חברה שיש בה מיעוט לאומי פלסטיני שלא ייעלם, ורוב שאינו "אירופי", "לבן", או "מערבי"

דיכוי התרבות המזרחית בתוך החברה היהודית בישראל לא ייפסק כל עוד תשמש ישראל ראש-חץ מערבי, מבצר חמוש מול העולם הערבי, כל זמן שתימשך מלחמתה המתמדת של המדינה בפלסטינים ובעמי האזור. שחרור היהודים המזרחים מהכפיפות המובנית במסגרת הציונות, מהחומות שחוסמות אותנו מן המזרח התיכון, מהדיכוי התרבותי, קשור לכן קשר עמוק בשחרור הפלסטיני מהקולוניאליזם. היד הפלסטינית המושטת יכולה לסמן ליהודים המזרחים את הדרך אל מחוץ לחומות, אל המזרח התיכון – לא כאדונים אלא כשותפים להתחדשות החברתית והתרבותית שלו.

הפגנה בירושלים לציון יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, 21.6.2017. צילום: יעל שפיר ויינשטיין

בתוך מציאות המבוססת על הפרדה, על שילוב קטלני של הפליה וגזענות, מאבק משותף מסמן בהווה את האפשרות לחיים אחרים – חיים מחוץ למשטר הגדרות והחומות שכוננה הציונות במקום הזה. גם כאן צריך להיזהר. אינני אומר שהיום, בתוככי המציאות הקולוניאלית שאנו חיים בה, אפשר לכונן שוויון אמיתי. נסיונות אוטופיים לחיות כאן ועכשיו את העתיד – לכונן שוויון לאומי וחברתי בתוככי מציאות של נישול והפליה – יביאו מפח נפש וישעתקו את אי השוויון הקיים. אני לא מדבר על איים אוטופיים של שוויון המתקיימים בנפרד ממשטר של נישול ואי-שוויון, אלא על כך שבתוך המאבק, בתוך ההתמודדות המשותפת (והבלתי שווה!) עם המשטר, בתוך השיחות והוויכוחים שהם חלק בלתי-נפרד ממאבק משותף – אפשר לטעום משהו מטעמם של שוויון וחיים משותפים. מאבק משותף ישראלי-פלסטיני נגד המשטר הקיים הוא ההתגלמות החלקית, בהווה, של החיים שהמשטר הקיים לא מאפשר.

כיצד נשמעים הדברים לחבריי וחברותיי הפלסטינים? האם הוגן לדרוש מפלסטינים – בנוסף להתמודדות המתמדת עם הנישול והאפליה, עם דיכוי וגירוש – גם לקחת חלק בשינוי התודעה בחברה היהודית השלטת? המעורבות הזו אינה הזמנה לגן של ורדים. תהליך שינוי התודעה רצוף סתירות ואכזבות. תודעה של שחרור אינה נבנית משינון כמה סיסמאות יפות אלא כרוכה בהתמודדות מתמדת. קשה וכואב לפעמים עוד יותר להיתקל בביטויים של גזענות והתנשאות בתוך המאבק המשותף עצמו, בקרב בעלי-ברית למאבק, בתוכנו-עצמנו. זה לא הוגן. אך זו המציאות שאנו חיים בה. תהליך ההתיישבות הקולוניאלי נכפה על יושבי הארץ, אבל ההתמודדות עם תוצאותיו אינה מותרות. כדי לשנות את המציאות הקיימת צריך להתמודד איתה.

למען מאבק משותף

שותפות דו-לאומית אין פירושה ביטול ההבדלים. אי-השוויון בין השותפים למאבק לא נמחק כבמטה קסם. הגבולות בין ישראלים ופלסטינים לא נעלמים במאבק משותף. הם אינם קיימים רק בתודעה, ואינם מתבטלים כתוצאה משינוי בתודעה הסובייקטיבית של הפעילים והפעילות: הם שרירים וקיימים במציאות החברתית. הכרה בהם היא חיונית, כדי שאפשר יהיה לחצות אותם באופן חופשי, מרצון. מאבק משותף לא יכול להתעלם מהבדלי הכוח והמשאבים בין ישראלים ופלסטינים; לא מהצלקות שהעבר הטביע בהם וגם לא ממה שעשו ויצרו מההתנסות החברתית שלהם, כלומר מתרבותם. מאבק משותף לא נועד לייצר זהות חדשה, ואין ניגוד בינו לבין טיפוח זהות עצמית, במיוחד לא זו של המדוכאים.

מאבק משותף כאסטרטגיה מבוסס על ההבחנה בין פעולות משותפות, מאבקים ספציפיים בזירות ייחודיות – לבין המאבק במי"ם רבתי, כתהליך מורכב של התמודדות עם המשטר הקיים. יש מקומות שבהם זירות המאבק יכולות להיות נפרדות, וצפוי שיהיו כאלה, כיוון שהן משקפות התנסויות ואינטרסים ייחודיים. התפקיד הבסיסי ביותר של ארגון פוליטי המבקש לקדם שחרור חברתי הוא לחבר, לאפשר לקבוצות מדוכאות לבנות בריתות – לא קואליציות רגעיות – כדי להיאבק לשחרור, לאפשר משא ומתן, ויכוח ושיתוף פעולה בין קבוצות שיש ביניהן הבדלים, פערי כוח והתנסויות שונות.

* הטקסט נכתב בסוף 2013 לבקשת חברים וחברות פלסטיניים והתפרסם בערבית בכתב-העת "סוגיות ישראליות" היוצא ברמאללה. אני עומד מאחורי הטענות העיקריות גם היום. הוא מפורסם כאן בכמה קיצורים ותיקונים קלים כתרומה לדיון החוזר, הנחוץ, על השאלה מהו מאבק משותף.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. משה מחוֹבר

    הצורך במאבק משותף הוא צורך חיוני מסיבה אובייקטיווית: ללא השתתפות פעילה של המוני העם העיברי, ובעיקר של מעמד־הפועלים העיברי, אין סיכוי ממשי להפלת המשטר הציוני, וללא נפילת המשטר הציוני לא יתכן שיחרור העם הפלסטיני. ראה מאמרי על נושׂא זה:
    https://weeklyworker.co.uk/worker/990/palestineisrael-belling-the-cat/

  2. חזי חזזית

    שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני הוא כמובן מבורך (כמו גם שת"פ ישראלי-הודי, ישראלי-רוסי, ישראלי-צרפתי, ישראלי-קנדי וכו'; שיתוף פעולה בין אנשים ככלל זה דבר טוב). אבל צריך לזכור שהוא לא מהווה מחולל או מניע, אלא תוצר. הוא תוצר של התנאים הבטחוניים שמתאפשרים בזכות פעילות הצבא והשב"כ.

  3. איש חופשי

    תחזור לטוניסיה, קולוניאליסט !