סולידריות דרך המסך

כמעט כעשור מתקיים בתל אביב מדי שנה פסטיבל הקולנוע "סולידריות" לזכויות אדם, שבאחרונה הרחיב את פעילותו גם לפריפריה. מייסדו, דני וילנסקי, מספר על הקשיים וההצלחות בהבאת פוליטיקה למסך הגדול

רבות נאמר ונכתב על הכנסת היוצאת ועל ידה הארוכה בתחומי התרבות והנאמנות. באקלים הנוכחי, לפעמים מפתיע לגלות שישנן עדיין יוזמות ארוכות שנים המעזות להעמיד תכנים פוליטיים וחברתיים בחזית, ושיש קהל שצמא לתכנים הללו. דוגמה טובה לכך היא פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם – פרויקט הפועל כבר מ-2010 בסינמטק תל אביב ובשנים האחרונות גם במקומות שונים ברחבי הארץ. הרעיון העומד בבסיסו של הפסטיבל הוא הקרנת סרטים מהארץ ומהעולם – רובם כאלה שלא ימצאו את דרכם לאקרנים המקומיים בנסיבות אחרות – וקיום דיונים חברתיים-פוליטיים אחרי ההקרנה.

לפני זמן מה הצטרפתי לדני וילנסקי, מייסד הפסטיבל ומי שנושא על כתפיו את הפרויקט מראשיתו, להקרנה בבאר שבע. בערב גשום, סרטו של קן לואץ' "סיפורים מהרכבת" הוקרן בבאר שובע, חלל שהחל את דרכו כבית תמחוי והתפתח להיות מרכז קהילתי שבצהרים מגיש ארוחות לכל דורש ובערב – תרבות לכל נפש.

וילנסקי, שעסק שנים רבות בהפקות ובתרבות, החליט לחבר בין הצד המקצועי לצד האקטיביסטי בחייו. "כפעיל שמאל, ייסדתי ב-2010 את פסטיבל 'סולידריות'", הוא מספר, "שנקרא בזמנו 'אינתיפאדת האמנות'. אלון גרבוז היה אז מנהל סינמטק תל אביב, קיבלנו את ברכתו ויצאנו לדרך". בימיו הראשונים, הפסטיבל עסק באופן בלעדי בכיבוש על שלל הנושאים שנגזרים ממנו, כמו למשל גדר ההפרדה, עינויים והפגנות. ב-2015 נעשה שינוי קונספטואלי: "הרעיון שלנו היה לחבר מאבקים פוליטיים שונים ומחאות תחת קורת גג אחת: ממאבק בכיבוש, גירוש פליטים מבקשי מקלט, עבור במאבקי עובדים, סחר בנשים, ועד שחיתות שלטונית ועוד ועוד. האינטרס של הממסד הוא תמיד להפריד בין המאבקים כדי למגר אותם ולמנוע מאבק משותף. אנחנו אומרים בדיוק ההפך: שצריך לתת קול ותמונה למאבק המזרחי, לצד המאבק הפמיניסטי, לצד המאבק בכיבוש ושאר המאבקים הכרוכים זה בזה.

"אני חושב שאחד היתרונות הגדולים של סולידריות הוא שאנחנו לא מסתירים את הערכים שלנו – יש לנו אג'נדה ברורה שלפיה במרחב הציבורי לארגוני זכויות אדם יש תפקיד הכרחי בקידום נושאים, ארגונים וקהילות נרדפות. מחובתנו לארח אותם, לתת להם קול ולעזור להם בקידום ערכיהם – מה גם שאנו מזדהים ומרגישים חלק מהמאבקים שלהם. זאת, כמובן, לצד סרטים בינלאומיים עטורי פרסים מרחבי העולם".

בפסטיבל "סולידריות" האחרון שנערך בסינמטק תל אביב במאי 2018, התקיימו למעלה מ-30 אירועים, בהם הקרנות בכורה של סרטים ישראלים ("תותח רמדאן", "גן בלסינג" ועוד), פרויקטים משותפים עם ארגוני זכויות אדם – בין השאר "מבט על עזה", אירוע בשיתוף ארגון בצלם, שבו הוצגו סרטונים של צעירים עזתיים המתעדים את שגרת חייהם תחת מצור ובהמשך שיחת סקייפ של כשעה עם תושב עזה, מתנדב של בצלם. כמו כן, הוקרנו 20 סרטים בינלאומיים, עלילתיים ותיעודיים, כולם בהקרנות בכורה, העוסקים בסוגיות שונות של זכויות אדם והפרתן באפגניסטאן, צפון קוריאה, סין, בריטניה, מצרים, ארצות הברית ועוד. סרט הפתיחה של הפסטיבל היה "תקרית בהילטון נילוס", סרט עלילתי דובר ערבית של במאי מצרי שחי בשוודיה ומתאר את המתרחש בקהיר של טרום המהפכה, ושזכה באחד הפרסים הגדולים בפסטיבל סנדאנס 2017. עוד הוקרנו "ברקזיטניה", העוסק במשבר החברתי שפקד את בריטניה בעקבות משאל העם על הברקזיט, "חופש לזאבים" על מחאות שונות בעולם, "קווירמה" על תולדות הקהילה הלהט"בית בבריטניה ועוד.

בנוסף, התקיימה לראשונה תחרות סרטים ישראלים קצרים מתוך רצון לעודד יוצרים צעירים לעסוק בנושאי זכויות אדם. "לא הופתענו שחלק מהסרטים המצוינים שהוגשו ואף זכו בפרסים נדחו על ידי פסטיבלים אחרים בישראל, כנראה בגלל האופן שבו הציגו את הנושאים שבהם הם עסקו", אומר וילנסקי.

צפו בכתבה של הטלוויזיה החברתית על פסטיבל סולידריות 2018:

לא מדובר בפרויקט עתיר תקציב, נהפוך הוא: "על אף שמדובר בשישה ימים של פסטיבל קולנוע בינלאומי מקצועי, איכותי וממותג המתקיים בסינמטק תל אביב, התקציב צנוע מאד", מספר וילנסקי, ומעיד כי הוא עצמו עבד עד כה בהתנדבות ואף נאלץ לא אחת להוציא כספים רבים מכיסו. עמותת סולידריות אינה נתמכת על ידי משרד התרבות, גופים מוסדיים או קרנות ציבוריות, והפסטיבל מתקיים הודות לתרומות, מענקים ועבודת מתנדבים, בהם גם ועדה אמנותית שבוחרת מדי שנה את הסרטים.

בתוך כל הפלורליזם התוכני, יש נושאים שהם קו אדום?

"אין לנו בעיה להקרין אף סרט, כל עוד הוא עומד בקריטריונים אמנותיים. אבל אנחנו לא עוסקים בהאג, לא קוראים לסרבנות ולא עוסקים בבד"ס. אנחנו ננהל דיונים על חופש מצפון, אבל לא נקרא לסרב".

אם כך, אני מניחה שיש לכם חיכוכים עם אנשי הבד"ס.

"זה פרדוקס: מצד אחד אנחנו מותקפים כי אנחנו שמאלנים מדי, ומצד שני מכל אירועי התרבות בישראל אנחנו הנפגעים הגדולים ביותר של הבד"ס. אנחנו רוצים להביא את התרבות של העולם הערבי אלינו, להביא יוצרים פלסטינים, אבל מקבלים תשובות שליליות רבות בגלל הלחץ של תנועת החרם בשל העובדה שאנחנו מקרינים בסינמטק תל אביב. יש המון יוצרים מדהימים שאנו רוצים לארח אבל לא יכולים. אנחנו נתקלים גם בהרבה סירובים מיוצרים אירופאים שלא תומכים בחרם באופן מוצהר, אלא פשוט לא רוצים להתעסק עם ישראל. זו תופעה שהולכת ומתגברת.

האם זה פוליטי?

לפני כשנתיים, כאמור, וילנסקי הבין שצריך לצאת מתל אביב ובשיתוף עמותת "מזון" החל לקיים הקרנות של סרטים חברתיים מלווים בדיונים ובהרצאות במקומות שונים – קרית שמונה, נהריה, קיבוץ סאסא, באר שבע ועוד. כולם בשיתוף ארגונים חברתיים כמו למשל שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם, פורום דו קיום בנגב, ולאחרונה עם המועצה האזורית של הכפרים הלא מוכרים בנגב.

הסרט "סיפורים מהרכבת" שהוקרן בבאר שובע, עוסק בשלושה אוהדים צעירים של קבוצת הכדורגל סלטיק הנוסעים ברכבת לרומא בדרכם למשחק, ובדרך מתמודדים עם שאלות מוסריות בעקבות מפגש עם משפחת מהגרים מאלבניה. לואץ', במאי הסרט, הוא דווקא אחד מהפרסונות הבולטות של תנועת החרם. כך למשל, את ההכנסות מהקרנות סרטו "אני, דניאל בלייק" בישראל, הוא תרם לטובת הסניף הבריטי של ארגון החרם. אבל הדיון הער שמתנהל לאחר הקרנת הסרט, בהנחייתה של עו"ד בקי כהן-קשת משומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם, רחוק מכל אלו ומתמקד בעיקר בשאלות החברתיות העולות בסרט על גבולות הסולידריות האנושית ומחברות את הצופים, בעיקר הצופות שנכחו בהקרנה הצנועה, לחייהם שלהם.

אחת הצופות אומרת: ״נוצר פער גדול בין העשירים לעניים ואף אחד לא מסתכל עלינו ממטר. אנחנו כמו עכברים. ואיפה המדינה? למה עמותות צריכות בכלל להיות מוקמות? המדינה צריכה לדאוג לכל אזרחיה. אני ענייה, אמא שלי היתה ענייה וסבתא שלי היתה ענייה. אנחנו דורות של עוני. המדינה אומרת – את נולדת ענייה ואת תמותי ענייה״.

אירוע של "סולידריות" בבאר שובע שבבאר שבע, בהנחיית הרבה בקי כהן-קשת. דיונים נוקבים

"בפרויקט הפריפריה מדובר מלכתחילה על סרטים חברתיים העוסקים בסוגיות הקשורות בעיקר ברעב ועוני", אומר וילנסקי. "אנחנו לא מקרינים במסגרתו בכלל סרטים על הכיבוש. ראשית כל, כי זה פרויקט חברתי פרופר, ושנית כי מאד קשה לדבר על דברים מחוץ לקונצנזוס. השאלה הראשונה ששואלים אותך בכל מקום היא – האם זה פוליטי? עכשיו, מבחינתנו, הכל פוליטי – הרי בסופו של דבר כולנו יודעים שכל מה שקורה זה תוצר של מדיניות ממשלתית: עוני הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית בדיוק כמו חוק הלאום; סוגיות של מגדר קשורות ליחסים הכלכליים, שמחוברים לשסע העדתי, לסביבה ולכיבוש; ההפרטה והפערים הכלכליים והחברתיים צועדים יד ביד עם כישלון תהליך השלום; גזענות עדתית, דיכוי עובדים ויחסי מרכז-פריפריה הם שלושה היבטים של תופעה אחת.

דני וילנסקי, מייסד פסטיבל "סולידריות"

"אבל מניסיון, ואני נוכח בכל אחת מההקרנות, ברגע שמתחילים לדבר עם אנשים על מי אחראי ומאיפה זה מגיע, הם מתחילים לחשוב ולברר – וזה הדבר המעניין. בסופו של דבר לציבור יש ממשלה מחורבנת ומערכת חינוך מחורבנת. הסתובבתי הרבה בשטחים, במקומות שנחשבים רדיקליים, וכשאת מסתובבת שם, תפיסת העולם שלך הופכת להיות לוחמנית וקיצונית. דווקא במקומות שבהם אנחנו מקרינים סרטים בשנתיים האחרונות התרככתי (צוחק). זה לא שהדעות שלי השתנו, אלא שאני יכול יותר להבין את הישראלים.

"למשל, לגבי השאלה הנצחית איך אנשים בפריפריה ממשיכים להצביע למי שדופקים אותם?, התפיסה שלי היא שעצם השאלה היא התנשאות ואם זה מה שיש לנו לומר לאנשים – אז את מקבלת את התשובה הראשונה לסיבה שבגללה מפלגת העבודה מתקשה לזכות בבחירות (האירוע התקיים לפני הבחירות, ת"ר). אני לא חושב שהליכוד דופק אותם יותר ממי ששמו אותם בפריפריה".

בנוסף לפופקורן, תוך כדי ההקרנה בבאר שובע, מוגש לנוכחים מרק עדשים מהביל שמתבשל בסיר ענק במטבח מאחור, ובו עגלות ומקררים עמוסים כל טוב. ג'ניפר איזקוב, עובדת סוציאלית שעובדת עם באר שובע, מספרת ש"מה שמעניין זה הדיונים שנוצרים בערבי הקרנות הסרטים שרצים פה כבר שנה בין אקדמאים, לאנשים חסרי השכלה, צעירים, אנשים ממכינות, מי שבאים לאכול פה בצהריים. זה חיבור ייחודי שנוצר בין אוכלוסיות שונות. אנחנו בוחרים את הסרטים יחד עם דני – רוב האנשים רוצים סרט חברתי, אבל לא מדכא מדי (צוחקת)".

ארז נגאוקר, מנהל עמותת באר שובע, מסתובב נמרץ בין הנוכחים. "זה התחיל ב-99׳ כבית תמחוי", הוא מספר על ההיסטוריה של המקום, "אבל במשך הזמן הבנו שאמנם רוב האנשים באים לפה לאכול – אבל זה הרבה מעבר לזה. עשינו שינוי בתפיסה, בטרמינולוגיה. מלבד הקרנות הסרטים יש כאן סדנאות של תזונה, יוגה, אירועים בערבי חג ומפגשים מסוגים שונים. זה מרכז קהילתי. הרי יכולתי להתמקד רק בלהביא לאנשים לפי רשימות אוכל הביתה, אבל אני נגד חלוקה. הקמנו את העמותה כי המטרה הייתה להוציא אנשים מהרשימות ולגרום להם להיפגש ולהתאחד. כשאומרים פתרונות לעוני – זה נמצא כאן, במפגש המתמשך, לא בפלסטרים מקומיים".

פסטיבל סולידריות הבא עתיד להתקיים בסינמטק תל אביב בין התאריכים 5-10 בדצמבר 2019. לפרטים נוספים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.