האתגר הלא מדובר של החינוך לאזרחות

מורים רבים מעדיפים להימנע לחלוטין מדיון בנושאים שנויים במחלוקת ו"להיצמד לטקסט", אבל תוכנית הלימודים עצמה מבוססת על הימנעות והכחשה שגרתית של מחלוקות, מהעבר כמו מההווה. המחלוקות אינן נלמדות, אלא נדחקות לפינה ומכוננות בוּרוּת בית ספרית
מייקל ס. מרי וגל לוי

במחקר שפורסם לאחרונה מצאנו, מחמד מסאלחה וגל לוי, שמה שספרי הלימוד מבקשים ללמד רחוק ממה שבוגרי ובוגרות מקצוע האזרחות בבית הספר התיכון זוכרים שהם למדו. כך, בעוד שמרבית המחקר מתמקד בשאלה "מה (צריך) ללמד?" פחות נאמר על "מה נלמד?". הממצאים שלנו העלו בתשובה לשאלה האחרונה מספר מסקנות שראוי לתת עליהן את הדעת. ראשית, ספרי הלימוד אינם כה משמעותיים בתהליך הלימוד, ומרבית הלמידה נעשית מתוך שינון והכתבה של "החומר לבחינת הבגרות". שנית, בעוד שחלק ניכר מהמחקר בוחן את הערכים שעימם יוצאים בוגרי מערכת החינוך לחיים, מצאנו שלאזרחים הצעירים מושג קלוש על מהי אזרחות. לבסוף, המחקר מלמד שבעוד שעבור יהודים האזרחות היא קטגוריה מובנית מאליה[1], ולא נתונה לערעור או מזמנת הרהור, עבור הערבים זוהי קטגוריה מאתגרת בשל הפער בין השוויון שהיא לכאורה מייצגת לבין אי-השוויון שאותו הם חווים בחייהם כאזרחים ואזרחיות צעירים. לאור החשיבות הרבה שנוהגים לייחס לחינוך לאזרחות בבית הספר ולמקצוע האזרחות בפרט, מחקר זה הוא הזדמנות לברר מהו בעצם האתגר של החינוך לאזרחות ומה בית הספר יכול או לא יכול לעשות לשם כך. על מנת לברר זאת, נבקש לבחון את האתגרים והקשיים של החינוך לאזרחות, ובמיוחד את הקושי של בית הספר לעסוק לעומק בסוגיות שנויות במחלוקת.

בישראל, כמו במקומות אחרים, רווחת בימינו הסכמה כללית בקרב קובעי מדיניות, חוקרים ואנשי חינוך שחינוך לאזרחות אינו רק הכרחי, אלא שהוא גם משימה בית ספרית בסיסית. תומכי גישה זו רואים בחינוך לאזרחות ככולל שלושה ממדים – פוליטי, כלכלי וחברתי – התואמים בקווים כלליים את העקרונות של "דמוקרטיה" "השתתפות" ו"נורמות וערכים משותפים". הממד הפוליטי עוסק ביחסי האזרחית מול המדינה, ועיקרו הקניית ידע פוליטי בסיסי על המערכת והמוסדות הפוליטיים. הממד הכלכלי עניינו יחסי הפרט עם עצמו, וכינונו של האזרח כבעל יכולת הסתמכות עצמית כתנאי לשותפות במדינה ובחברה. הממד החברתי, שעליו נרחיב מיד, עניינו יחסי הפרט עם החברה ועם עמיתיו האזרחים (fellow citizens). בישראל נוטים לראות בלימודי האזרחות מכשיר בחיזוק הזהות הלאומית וההזדהות עם המדינה, או במלים אחרות סוגיה של פטריוטיות, וסוגיות של השתתפות פוליטית והסתמכות עצמית כלכלית נותרות עדיין בשולי התחום.

בישראל נוטים לראות בלימודי האזרחות מכשיר בחיזוק הזהות הלאומית וההזדהות עם המדינה, או במלים אחרות סוגיה של פטריוטיות, וסוגיות של השתתפות פוליטית והסתמכות עצמית כלכלית נותרות עדיין בשולי התחום

עם זאת, הממד החברתי הוא בבחינת אתגר ללימודי האזרחות. מרכיב זה מניח למעשה את התשתית לחיים משותפים, מאחר שבניגוד למה שנוטים לחשוב, נורמות וערכים הם אינם דברים מופשטים אלא מכשיר קונקרטי בקביעת היכולת שלנו כיחידים להתנהג בחברה. בישראל, מרכיב זה כפוף לוויכוח הסוער על הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית. הבעייתיות בגישה זו, הממירה חינוך לאזרחות בחינוך לערכים, שהיא תורמת לדה-פוליטיזציה של ההשתתפות במעשה הפוליטי. מנקודת מבט רחבה יותר, הממד החברתי חיוני ללימודי האזרחות ומאחר שהיא תורמת, בין היתר, לבניית נקודות מבט שונות ביחס לחברה ולעבודה חברתית וחינוכית ביחס לקונפליקטים חברתיים ואידאולוגיים, שתכליתה כינון נורמות וערכים משותפים, הנחוצים ליצירת סולידריות חברתית ולקבלת החלטות באופן דמוקרטי. עם זאת, לשם מימושם של נורמות וערכים משותפים, על התלמידים קודם כל ללמוד להקשיב בצורה מכבדת לדעות שונות ומנוגדות ולדון בטווח רחב של נושאים, שרבים מהם שנויים במחלוקת. מורים ומנהלים, מצידם, המעוניינים לקיים דיון כזה מבטאים תסכול וחרדה, לא רק ביחס למשמעות של "נורמות וערכים" או של האפשרות לנהל דיונים על נושאים רגישים, אלא גם בשל החשש מאי יכולתם להגשים את המטרות של הממד החברתי בשל אילוצים אחרים. אילוצים אלה כוללים קוצר זמן, מחסור בחומרי לימוד מתאימים, ובעיקר, הלחץ להכין את התלמידות לבחינות הבגרות.

אבל אם נשים את האילוצים הללו בצד וננסה לברר את היתכנותה של הוראת אזרחות ראויה, היכן וכיצד ניתן לעשות זאת? בהנחה שעל מקצוע האזרחות עצמו להתמקד בהקניית ידע פוליטי ובחינוך כלכלי (החסר בישראל), נדמה על פניו ששיעורי ההיסטוריה הם שדה אידיאלי למשימה מאחר שבמסגרתם ניתן להזמין את התלמידים לעבוד מהעבר אל ההווה. כך, באמצעות קריאה של דילמות היסטוריות והשוואתן לוויכוחים בני זמננו, ניתן להציג את העמדות השונות ולבחון באופן ביקורתי טיעונים ועובדות המשקפות את מגוון נקודות המבט הקיימות בחברה. למהלך כזה מספר יתרונות: א. המרחק הרגשי של הצעירים מהעבר; ב. הקונצנזוס החזק הקיים בנושאים מסוימים, כגון ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית הלאומית, שוויון זכויות מהותי, וייחודיות תרבותית-היסטורית; לבסוף, ג. הוויכוח הלוהט המבוסס על אמיתות מוחלטות לכאורה יפנה את מקומו לטובת בחינה ביקורתית של ארועים היסטוריים הקשורים בתופעות של הדרה ודיכוי עכשוויים.

בהקשר הישראלי אפשר להמליץ על גישה כזאת, אך מנגד ניצבים שלושה קשיים מעשיים חשובים. ראשית, ריבוי הזרמים במערכת החינוך, בשילוב עם סגרגציה גבוהה בין בתי הספר, משמעם מיעוט של מפגשים עם אחרים בעלי רקע שונה או אמונות שונות. בישראל, בהעדר מפגשים בכיתה מנסים לייצר דיאלוג כזה במפגשים ספורדיים שהצלחתם מוטלת בספק. שנית, מעורבותם הגוברת של הורים בנעשה בבית הספר מתבטאת גם בהתנגדות אידיאולוגית לניסיונות של מורים להיסטוריה או אזרחות ליצור הקבלות בין העבר להווה, במיוחד כשמדובר בנושאים עכשוויים השנויים במחלוקת – כמו הגירה, גילויי שנאה וטרור, זכרון הנכבה, וההיסטוריה של קליטת המזרחים – ויותר מכך, לעודד חשיבה ביקורתית ביחס לנושאים הסותרים אמונות רווחות ועמדות אידיאולוגיות הגמוניות (כגון, הקשר בין דת ללאום, הלאומיות הפלסטינית או הציונות). במילים אחרות, התנגדות מצד ההורים תהפוך את הדיון הביקורתי בממד החברתי של החינוך לאזרחות לאופציה לא אטרקטיבית עבור המורים שיעדיפו להימנע מקונפליקטים לא נחוצים עם הקהילה. הניסיון מלמד שגם כאשר ההורים האלו מייצגים מיעוט קטן אבל קולני, זוהי סיבה מספקת למורים רבים להימנע לחלוטין מדיון בנושאים שנויים במחלוקת ולהעדיף "להיצמד לטקסט". אבל האתגר הפרקטי העיקרי טמון בקושי השלישי.

ספר האזרחות לחטיבה העליונה

קושי זה נעוץ בכך שעל המורה להיות בעלת ידע בנושאים הרלוונטיים וכן הבנה וידע אודות נקודות המבט הרבות ביחס לנושא הנדון. על המורה להיות בעלת מיומנויות דידקטיות ופילוסופיות רבות על מנת להתמודד עם הדיונים (הקשים) שבוודאי יתעוררו. תכניות הכשרת מורים מעטות מקדישות זמן על מנת להקנות את הידע ואת המיומנויות הללו. כך למשל, התוכנית לחינוך לצדק חברתי סביבתי וחינוך לשלום שפעלה בסמינר הקיבוצים נסגרה וכיום אין כמעט תכניות להכשרת מורים המקנות באופן מודע ומכוון ידע ביקורתי על המציאות החברתית לצד כלים של פדגוגיה ביקורתית.[2] זאת ועוד, למורים בדרך כלל אחריות על תחומים רבים מידי – בעיקר ההכנה למבחנים ולבגרויות – ולכן הזמן והמוטיבציה הדרושים לרכישת הידע והמיומנויות הללו אינם מובנים מאליהם.

ברם בואו נדמיין, לצורך הטיעון, שמכשולים אלו אינם בלתי-עבירים וכי המורים יכולים לצפות לתמיכה חזקה מההנהלה ומהקהילה, ויוכלו לקדם את העבודה האזרחית החשובה הזו. יתרה מזאת, בואו נשהה לרגע את הספק הסביר בנוגע לכישורים ולמזג של המורה הממוצע להיסטוריה, ונדמיין מורה בעלת ידע רחב ומיומנויות פדגוגיות מרשימות בניווט נושאים מורכבים. בקיצור, "בתרחיש הכי טוב" המורה שלנו להיסטוריה היא משכילה ואמפטית ומתאימה למשימה של התמודדות עם דיונים מורכבים והיא גם זוכה לתמיכה רחבה מהקהילה והנהלת בית הספר.

ברגע המדומיין הזה, עלינו לזכור שהחוויות החינוכיות של התלמידים מעוצבות לא רק על ידי המורה או המשפחה, אלא על ידי תוכנית הלימודים. על כן, במקום לחשוב על המידה שבה המורים מספקים מרחב שבו יוכלו לעלות נושאים שנויים במחלוקת, עלינו להכיר בטבע השנוי במחלוקת של תוכנית הלימודים עצמה, ובמיוחד בנרטיב ההיסטורי ובהכחשה השגרתית של מחלוקות, מהעבר כמו מההווה. שתי דוגמאות בולטות ומאתגרות במיוחד הן, כאמור, זיכרון הנכבה ותולדות הקליטה של יהודי ארצות ערב והמזרח במסגרת הציונות.[3] השאלות ההיסטוריות הכרוכות בלימוד נושאים אלה אינן קשורות אך ורק במחלוקות העכשוויות סביבם. ספרי הלימוד ותכנית הלימודים מתקשים לדון באופן ביקורתי בידע ההיסטורי המגוון והרחב הקיים בנושאים אלה, ובכך לא רק שהם מחסירים ידע היסטורי, אלא הם גם מתעלמים לחלוטין מקיומו של דיון מתודולוגי ותיאורטי בשאלה כיצד נוצר ונכתב ידע זה. לכן, למשל, כאשר אחת מבנותינו למדה במסגרת מסלול ייחודי בבית ספרה בתל אביב על סוגיות היסטוריות אלה בהסתמך על הידע הביקורתי, המורה שלימדה היסטוריה במסגרת תכנית הלימודים הרגילה התלוננה על כך שידע זה "מבלבל" את תלמידיה. במילים אחרות, המחלוקות כבר כאן, בתוך תוכנית הלימודים, אבל הן לא נלמדות, אלא נדחקות לפינה ומכוננות את מה שנכנה כאן בוּרוּת בית ספרית.

בוּרוּת זו של בתי הספר מזינה את ההכחשה שיש בעיה עם האופן שבו "אנחנו" מדברים על העבר, או נכשלים בהבנת הרלוונטיות שלו להווה, או מסרבים להשלים עם האמת המכוערת על "המסורת שלנו", אפילו כאשר צאצאי אותו עבר הם אזרחים כמונו – יהודים מזרחים או ערבים פלסטינים. וגם, או בעיקר, כאשר כל מה שהם מבקשים זה להקשיב להם, ולא להשיב את גלגלי ההיסטוריה לאחור. נוהג זה של הכחשה מעצב את "המובן מאליו" הבית ספרי, ולכך יש השלכות עמוקות על מימוש הממד החברתי של החינוך לאזרחות, כפי שתומכיו מדמיינים אותו. על כן, האתגר לחינוך לאזרחות אינם ההורים, או המורים, או אפילו התלמידים; בית הספר עצמו, וההיסטוריה המסולפת שהוא מעביר, מהווה בעיה כאשר הוא נדרש להציג עמדות מוסריות שונות, גם כאשר יש לו את האפשרות להתבונן על העבר במרוחק מההווה. וזאת, עוד מבלי שדנּו בהעדרה של הבנה עמוקה של האזרחות בציבוריות הישראלית.

פרופ' מייקל ס. מרי הוא פרופסור לפילוסופיה במחלקה לחינוך והתפתחות הילד באוניברסיטת אמסטרדם. הוא חוקר ומפרסם בסוגיות של צדק חינוכי ושוויון בחינוך. ספרו האחרון "Equality, Citizenship and Segregation: a defense of separation" יצא בהוצאת  New York: Palgrave Macmillan בשנת 2013.

ד"ר גל לוי מלמד באוניברסיטה הפתוחה, חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי

—-

[1] חשוב לציין שהשאלה מהי אזרחות להשקפתנו אינה מעובדת בתכנית הלימודים, ואף בדיון הציבורי בישראל הכללי, באופן שמבחין אותה ממושגים אחרים כמו פטריוטיות או לאומיות. לכן, האמירה שהקטגוריה הזו נתפסת כמובנת מאליה נועדה להגיד כי גם בצורתה השטוחה האזרחות אינה נתפסת כנזקקת לבירור.
[2] שתי תכניות המציעות גישה אחרת ופועלות בהיקף מצומצם הן תכנית משעולים והתכנית לחינוך אזרחי וחיים משותפים הפועלת במסגרת מטח.
[3] למשל, איימן אגבאריה, ומוסטפא מוהנד. הידע הרשמי והידע המתנגד בחינוך לשייכות בישראל. גילוי דעת, 4, 41–76, 2013. יהודה שנהב. ספרי ההיסטוריה של עם ישראל. מצד שני, 22-25, אוגוסט 1999.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מחלוקות זה לא לילדים

    זאת שגיאה לגרום לתלמידים להאמין שהוריהם מטומטמים או רשעים.