הבשורה על פי לאה שקדיאל

היא לא חוסכת את שבטה מהציונות הדתית, אבל גם לא ממחנה השמאל שאליו היא משתייכת. אם היא צריכה לבחור שבת אצל ליצמן או אצל זנדברג, היא תתארח אצל הראשון. "יש לי פה גדול ואני מסומנת," אומרת לאה שקדיאל, תושבת ירוחם, שנשאה דברים בטקס הזיכרון המשותף של פורום המשפחות השכולות

אירועי הזיכרון והעצמאות של הימים האחרונים שבים ומנכיחים ויכוחים ודיונים על איך אמורים לזכור ומי הם אלו שאמורים לזכור ולהזכיר, או לחילופין – לשרטט את פניה העייפות של המדינה בת ה-71. טקס יום הזיכרון המשותף של פורום המשפחות השכולות העלה שאלות על מי שנמצאים בתוך האולם (ברובם אשכנזים ופלסטינים) ומי שמפגינים מחוצה לו – ככל הנראה ברובם מזרחים. לאחר הטקס הטלוויזיוני של הדלקת המשואות, נמתחה ביקורת ארסית על כיסוי הראש של אחת המטנחות, לינור אברג׳יל, שהנחתה את הטקס לצדו של אביב אלוש. הוא מצדו העניק במה למלותיה של מארי נחמיאס, ברגע שסטה מהתוכנית ונגע בלבבות. אלה ימים של "הלכה המדינה", שמזמנים קובלנות על כך שהטקס הממלכתי הפך ל״תוכנית ריאליטי״, או במלים אחרות שינה את פניו והפך מזרחי יותר – במשתתפיו, במנחיו, במדליקי המשואות.

בערב יום הזיכרון התקיים תחת אבטחה כבדה – כמו שנהוג לומר במחוזותינו – הטקס המשותף של פורום המשפחות השכולות. החשש מהמפגינים הצובאים בחוץ, וככל הנראה גם החלוקה המאוד ברורה של זהות המשתתפים בטקס, הביאו לכך שאחת מהדוברות, לאה שקדיאל, עוכבה בכניסה. זה קרה, לדבריה, משום שהחזות שלה לא תאמה את הפרופיל הגנרי של המשתתפים. מדובר באישה דתייה, בעלת כיסוי ראש. שקדיאל, ששמה ומספר הרכב שלה הופיעו ברשימות, נאלצה להמתין דקות ספורות עד שכניסתה תאושר, דבר שעורר בה לדבריה מחשבה בלתי נמנעת על הפלסטינים המעוכבים שעות על גבי שעות במחסומים. אין בה טינה כלפי המעכבים. להפך, היא מלאת ביקורת על המחנה שאליו לכאורה, באופן חיצוני, היא משויכת. "הציבור היהודי הדתי הרוויח ביושר את הכעס של מחנה השמאל עליו," היא אומרת. ״בדיוק לפני ניסתה להיכנס מכונית שהיה לה סטיקר גדול מאחורה של ׳עוצמה יהודית׳. המאבטחים נכנסו מאוד ללחץ כשראו אותי עם דגלי ישראל ועם ההופעה הדתית שלי. למרות שהייתי ברשימות שלהם ואושרתי על ידי המשטרה, זה לא עזר. נזכרתי איך כשפעם כדתיים הגענו להפגנות שמאל, אנשים התעצבנו עלינו. מאז למדתי ואני ישר מוציאה את השלט״.

הביקורת על והאכזבה שלה מהציונות הדתית ניכרות. "על פי הציונות הדתית בתשעה באב לא נחרבו שני בתי מקדש, רק הגירוש מגוש קטיף התרחש. גם רבין לא נרצח, אלא רחל אמנו נפטרה. המפגינים מחוץ לטקס זה זוועה, אבל השאלה שצריכה להישאל היא איזו חברה מייצרת את התופעה הזו. זה איום ונורא. יש פה דרגות שונות של אחריות ושל אשמה. חלק קשור בימין המחונך שלא רק שסובל את התופעות האלה ולא מכחיד אותם מקרבו, אלא אף מטפח אותן. הרי עשבים שוטים צומחים במקום שבו הברז דולף. וחלק קשור לאחריות הגדולה יותר של כולנו. יש ניכור עצום שכל כך הרבה אנשים חווים בעולם השבע שלנו."

לדבריה, הציונות בכלל והציונות הדתית בפרט הולכות לכיוונים הלא נכונים. "אמנם עיקרה של הציונות הוא לחדש את הריבונות בארץ הזו, אבל האחריות היא לקיום ריבוני יחד עם עוד עם. יש לנו בתוך הקו הירוק 25% אזרחים שאינם יהודים. זה שדורות גדלים בבתי ספר שאין בהם מפות עם סימון של הקו ירוק, זו שערורייה. וזו בכלל שערורייה שהמדינה שולחת את אזרחיה לגור מעבר לקו הירוק".

כשאנחנו שואלות אותה האם הקו הירוק הזה – עבר זמנו בטל קורבנו, היא משיבה באופן החלטי שבסופו של דבר יצטרכו לעקור מתנחלים. "כל המפות, בכל הפתרונות המדיניים שעליהם עבדו בשנים האחרונות, מדברות על חילופי שטחים וגופי התיישבות. הסצנות שראינו בגוש קטיף יחזרו על עצמן וביתר עוצמה אבל אין דרך אחרת. בכל ההסכמים שכבר הותוו יש גם פתרונות לזכות השיבה. מדובר על פיצויים – שברור שאנחנו צריכים לשלם על הגזל של הקרקע והרכוש, ומדובר על אחוז קטן בלבד שיחזרו לכאן וזה לחלוטין יכול להיתכן".

גאווה בזהות הלאומית, לא בלבול

נניח בשלב הזה לפרטי המצע המדיני של שקדיאל, שבימים אלה לא מתמודדת בשום רשימה, ונחזור אליה ולהשתתפותה בטקס. הטקס המשותף של יהודים ופלסטינים הוא בעל חשיבות עצומה בעיניה, והיא מאוד התרגשה כשהוזמנה להשתתף בו כדוברת. "נכחתי פעם בטקס כשהתקיים בתל אביב. אני גרה בירוחם, אחרת הייתי הולכת יותר. היתה פעם אחת שלא נתנו לפלסטינים להיכנס ואז השתתפתי בטקס מקביל שהתקיים בבית ג'אלה ובאו אליו הרבה יהודים והרבה פלסטינים. בחלק מהזמן הקרינו את הטקס מתל אביב, אבל היו גם הרבה דיבורים – של יהודים ושל פלסטינים. זה דבר מאוד מאוד חשוב בעיניי. אני מזכירה שמי שהקים את פורום המשפחות השכולות הוא יצחק פרנקנטל, יהודי דתי."

שקדיאל, פעילה חברתית ואשת חינוך תושבת ירוחם, עשתה היסטוריה ב-1986 כאשר נאבקה בשר הדתות זבולון המר שביטל את בחירתה לחברות במועצה הדתית של ירוחם. התיק הגיע לבג״ץ, שפסק דין פה אחד לטובתה והיא הפכה לאישה הראשונה בישראל שכיהנה במועצה דתית. ב-1992 הקימה את מפלגת התקווה יחד עם צ'רלי ביטון, אך המפלגה לא עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת השלוש עשרה. מאז כיהנה כחברת הנהלת האגודה לזכויות האזרח, והיא פעילה בארגונים שונים, בהם מחסום Watch, מסל"ן (מרכז סיוע לנשים בנגב) ותנועת השלום הדתית "עוז ושלום".

הופעתה של שקדיאל בטקס היתה במידת מה הצהרתית: "באתי לבושה כחול-לבן, שערי מכוסה. באתי עם הזהות הלאומית שלי שאני מאוד גאה בה. אני חושבת שבצד השני גם יש אנשים שיכולים להיות גאים בזהותם הלאומית ואני לא מדברת על שום טשטוש של זהות לאומית, שום בלבול. להפך. אני יודעת שיש אנשים שגאים בהיותם פלסטינים. על הקיר אצלי תלויה הכרזת העצמאות, ועל השולחן ישנם דגל ישראל ודגל פלסטין״.

בחוגים מזרחיים, נמתחת לאורך השנים ביקורת על הניתוק, ועל המאפיינים הסוציולוגיים הברורים של הנושאים ונותנים לשלום (מה שמכונה לעתים "הברית האשכנזו-פלסטינית") לעומת מאפייני העומדים על הגדרות וצועקים "מוות לערבים". קשה שלא לחשוב על כך כשבוחנים את זהות הדוברות והדוברים בטקס ואת הזהות הנצפית של המפגינים שעומדים מבחוץ. כאילו שכל אחד בסצינה הזו ממלא את התפקיד שיועד לו, חברתית, היסטורית. זה צפוי, מקומם ומעציב, לא?

״סוציולוגית, זה כמובן נכון וזה מחריד שיש זיהוי כזה, לא רק בעניין של דתיים-חילונים אלא גם בעניין של מזרחים-אשכנזים. למרות שאני אשכנזייה, מצפוני נקי מפני שלפני 40 שנה עברתי לגור בירוחם, בדיוק מהסיבה הזו. עזבתי את ירושלים לטובת ירוחם ב-78׳. בימים שלפני המהפך ישבנו בקפיטריות באוניברסיטה והיה לנו ברור שהמערך הולך לרדת מהשלטון אבל לא חשבנו שלטובת הליכוד. אחרי הבחירות נדהמנו שהעם בחר ליכוד. אז הבנתי שאי אפשר לשבת עוד באיזה מגדל שן מדומיין ולחשוב שאת חלק מהעם. ומאז הריני פה."

אז את אומרת שבעצם "השמאל שכח מה זה להיות יהודי".

אחרי המהפך נדהמנו שהעם בחר ליכוד. אז הבנתי שאי אפשר לשבת עוד באיזה מגדל שן מדומיין ולחשוב שאת חלק מהעם

״כן, יש בזה צדק. אחד המסרים שאני מגיעה איתם לשמאל הוא שההליכה שמאלה צריכה להיעשות עם הזהות הלאומית – שאינה ריקה מתוכן. אין שום סיבה שיהודים מזרחים שמבחינתם הזהות היהודית שלהם אינה ניתנת להכחשה יתחברו לשמאל. כמה שמאלנים אשכנזים תל אביבים אתן מכירות שיקומו ויגידו כמו באסיפות של איי.איי: 'אני יסעור רבינוביץ' ואני יהודי'? הם לא מוכנים. הם מגדירים את עצמם כישראלים. אני רוצה לגייס את כולם לפעול לעיצוב היהדות הישראלית הזו״.

שקדיאל מזהה שלושה שלבים בהתפתחות הזהות היהודית-ישראלית: בשלב הראשון – ״נוקמים, חיים כמו בעת העתיקה בתפיסה של ווין-לוז שצריך לנקום, לגרש, למחוץ, להשפיל את האויב; השלב השני הוא ׳אנחנו פה, הם שם׳, כלומר הסתגרות של כל אחד בתוך עצמו ופחד מן האחר. נוצרת קואליציה בעייתית מאד בין שני הצדדים״, היא אומרת. ״אנשי מרכז, ששייכים לכאורה לשלב השני, הם כאילו ממש בסדר, אבל הם לא מסוגלים לנטרל את אנשי השלב הראשון מפני שהם לא מספיק נחושים ביכולת לעשות שלום. הם כאילו רוצים, אבל זה לא רציני. כדי להיות נחושים באמת, צריך להבין שגורלנו הוא גורל משותף. שעלינו לחלוק את הכאב שלנו – לנו כואב על אלה שהם הרגו לנו ולהם כואב על אלה שאנחנו הרגנו להם. וזה משפט כל כך דרמטי ובלתי נסבל בעיני כל כך הרבה אנשים. מי שמסוגל להגיד אותו, מסוגל להבין שיהיה לנו טוב רק אם יהיה להם טוב. אין וילה בג'ונגל. יהיה טוב בעוטף עזה, רק כשבעזה יהיה טוב״.

בשלב השלישי, מסבירה שקדיאל, נמצאים מי שלא משנה אם הם דתיים או חילוניים, מוסלמים, נוצרים או יהודים. אנשים שמגיעים להכרה שעובדה שאנחנו תאומי סיאם, שני עמים שצריכים לחלוק את הארץ הזו בינינו, לחיות יחד – ולא במובן של חומה בין שני הצדדים. ״יש אנשים בעוטף עזה שגרים ומבינים את זה, למרות הכאב והקושי שהם חווים. הם דורשים מהממשלה לעשות משהו, לא לנקום בעזה. והמשמעות של עזרה מהממשלה היא שבשני צידי הגבול יהיו אנשים שיש להם אופק של תקווה. לשם כך צריך לדבר עם המנהיגים של הצד השני ולמצוא דרך שבה שני העמים האלה יחיו כאן. חשוב לי להבהיר שהמעבר לשלב השלישי אינו נעשה בשל חולשה לאומית. להפך. הוא בא ממקום של זהות לאומית חזקה מאוד שעוברת טרנספורמציה של הכרה באחר ושל פינוי מקום בתודעה ובלב לאחר. זו עבודה קשה ותובענית ללמוד לחיות עם האחר."

מבחינה מפלגתית, שקדיאל מזהה את עצמה עם מרצ, למרות הביקורת שלה על הקמפיין האחרון, "היו סיסמאות ממש מפגרות. כל העניין עם הקייל או השאלה 'אצל מי אתה רוצה להיות בשבת – אצל ליצמן או זנדברג'. קודם כל, הבעיה אינה איך ליצמן או זנדברג מקבלים את השבת. לי תהיה בעיה יותר גדולה לבוא לתמר (אני אבוא בשמחה, אבל השאלה היא אם יקבלו את ההתנהגויות המוזרות שלי כדתייה).

"השאלה צריכה להיות מה קורה במרחב הציבורי, לא מה קורה בבתים הפרטיים של זה או אחר. הבעיה של מרצ היא שעיקר הנחישות שלה מופנה למוטיבציה ליברלית, להגן על מי שרוצים שהמדינה תעזוב אותם בשקט. השאלה החשובה היא עד כמה אנחנו מסורים לעיצוב החברה והמדינה, הרפובליקה שבה אנחנו חיים. אנחנו צריכים לקחת אחריות, לעבוד קשה בחברה האזרחית, לעבוד קשה במפלגות כי אי אפשר בלי פוליטיקה פרלמנטרית. זו עבודה קשה – חברתית, זהותית. צריך להסתובב בישראל, לדבר עם אנשים, לצאת קצת מאזורי הנוחות."

ההפגנה מחוץ לטקס המשותף:

השאלה היא לאן משפריצים

הוריה של שקדיאל באו מפולין ב-1934, ו״אני עליתי לירוחם ב-1978. אני חושבת על המעבר הזה כעל 'עלייה' כי המומנט של העלייה דורש מחויבות, זה לא פשוט וכמו מקרים שאני מכירה של חברים אמריקאים שעלו לישראל תוך ויתור על קריירה מבטיחה בארה"ב, החברה הישראלית לא השתחוותה להם אפיים ארצה. גם אני לא הצלחתי פה בהתחלה. אבל אתמול, בבית הכנסת שייסדנו והוא משגשג, היה טקס מעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות עם מיליון ילדים יושבים על המחצלות ותפילה חגיגית עם נגינה ובסוף הייתי עם חברים בסעודה שבה קראנו הגדה מיוחדת שנכתבה ליום העצמאות. מ-7 עד 1 בלילה הרגשתי התעלות פטריוטית. הייתי מאוד שלמה עם האופן שבו אני מבינה את הציונות שלי ואיך אני מתחברת לעם היושב בציון. בעולם שלי יש לא רק יהודים דתיים."

יש הרבה מאוד ביקורת על הגרעינים התורניים ועל הפטרנליזם והמוטיבציות הקולוניאליסטיות שלהם.

"תופעת הגרעינים התורניים קשורה קודם כל לעניין הדמוגרפי. נולדים מספיק ילדים בציונות דתית כדי לשלוח אותם גם לעפרה וגם למאחזים וגם להייטק ברעננה וגם לעיירות פיתוח. דבר שני, הם גילו עם האינתיפאדה הראשונה שהערבים לא רוצים להיות תחת כיבוש. הם עדיין מדברים בגעגועים על איך זה היה לפני האינתיפאדות, כשיכולנו לעשות קניות פה ולעשות קניות שם. מבחינתם הכול התקלקל כי השמאלנים האלה… בכל מקרה הם הבינו כבר שהם לא יכולים לשים את כל הביצים בסל של א"י השלמה. מאז הם 'מתנחלים בלבבות'. אז הם הולכים לייהד את רמלה ולוד, את יפו ועכו אבל גם עיירות פיתוח. לעניין הזה יש דומיננטה דתית, כי אין מספיק חילונים שעושים את אותו הדבר. יש קיבוצים עירוניים של חילונים – בשדרות ובמקומות אחרים – אבל לא מספיק. אנחנו כדתיים גדלנו עם מחויבות חברתית, עם ערכים של צדק ונתינה – השאלה היא לאן משפריצים את זה."

הם הבינו כבר שהם לא יכולים לשים את כל הביצים בסל של א"י השלמה. מאז הם 'מתנחלים בלבבות'. אז הם הולכים לייהד את רמלה ולוד, את יפו ועכו אבל גם עיירות פיתוח

״הגרעין התורני שלנו לא בא טבולה רסה, הייתה פה קהילה תוססת קודם, כולל מתיישבים כמונו, לא זרקו אותנו ממשאית באמצע הלילה, לא הייתה פה שממה. ההשתלבות הייתה יותר מוצלחת מאשר גרעינים תורניים במקומות אחרים, אבל עדיין יש לנו הרבה ויכוחים בתוך ירוחם כל הזמן.

"לי יש פה גדול, ואני מסומנת," אומרת שקדיאל שלא מוותרת על קידום האג'נדות שלה, בכל מקום שבו היא חיה ופועלת. "אני משתגעת מזה שנותנים לפייק ניוז להשתלט, שכל טוקבק נחשב עובדה מוכחת. חברים שלי, אקדמאים, אחותי, קוראים 'ישראל היום'. הם לא קולטים שהם נחשפים רק למידע שמאושר על ידי ביבי בחינמון שלו. זה לא ייאמן בעיניי, שיש פה כל כך הרבה אנשים אינטליגנטים שהם לגמרי שטופי מוח, מחוסרי חשיבה ביקורתית. גם היהודים שרואים את עצמם בתור בסדר, שהצביעו 'כחול-לבן' לא סופרים את הפלסטינים ואין להם מושג מה באמת קורה בעזה."

שקדיאל מוטרדת מאוד מאובדן התקווה שהיא מזהה. "הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי הוא הייאוש. אנשים איבדו תקווה, לא מצביעים בבחירות, איבדו עניין בפוליטיקה הפרלמנטרית שהיא היחידה שאפשרית בדמוקרטיה. יותר מדי אנשים לא עושים כלום וזה איום ונורא." היא מצרה על כך שאינה יודעת ערבית ושאין כאן לימודי ערבית אינטנסיביים לכול. לא רק למטרות ריגול. "אני למדתי בבית ספר דתי שבו הבנים למדו ערבית מפני שהם היו מיועדים למודיעין ולעומת זאת הבנות למדו צרפתית. זו היתה התפיסה. אני לא למדתי ערבית בבית הספר וזו זוועה. אני לא מדברת על ערבית מחסומאית, אני מתכוונת לערבית שהיא המפתח לתרבות עשירה, ערבית של אלוהים, של אהבה, של פרחים, שמיים – של כל מה שתרבות מפתחת במשך הדורות."

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.