על שביס מנומר ושופט ממורמר

"המגישה חובשת לראשה תרבוש רב קומות… מאידך שמלתה ההדוקה מבליטה היטב את שדיה המתנוססים בגאון לתפארת מדינת ישראל" עודד אל-יגון מחפצן ומתלונן, מתגזען ומתבכיין, כמצוות גברים מלומדה
שלומית ליר

אחת מהבניות המציאות המובילות בעולם המערבי, ובכלל זאת גם בישראל המחשיבה את עצמה כמגדלור מערבי במזרח התיכון, היא של מערב חילוני, מתקדם ונאור מול אינסטנציות דת פרימיטיביות, שמחבלות בהגשמת הזכות לאושר ובזכות למימוש עצמי.

בדיון על מקומן של נשים במרחב הציבורי נמצא לרוב תפיסה דיכוטומית, הגורסת כי החופש של נשים חילוניות מתבטא בזכות ללבוש חושפני, על פי מה שנתפס כבחירה וטעם אישיים, ואילו הדיכוי של נשים מטעם הלכות דת יהודיות ומוסלמיות מתבטא בחבישת כיסוי ראש.

אלא שבמקרים רבים, החופש שלו זוכות נשים במרחב הציבורי המחולן הנו אך מדומה. כל זאת, כאשר המקום המוקצה להן בתרבות התקשורת, לרבות באמנות, בקולנוע, בטלוויזיה ובפרסומות מוכפף לכדי היותן אובייקט למבט גברי מתבונן.

בכל פעם שבה גבר לוקח על עצמו את התפקיד לבקר אישה על לבושה הוא מאדיר את עצמו לעמדת שיטור ופיקוח ביחס למי שמסומנת כאובייקט הנתון לשיפוטו

תרבות התקשורת המחפצנת פועלת ללא הרף לשמר את מקומן של נשים בשוליים החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים. היא מחלישה נשים כשהיבטים ויזואליים כאלה או אחרים מקבעים את מקומן ככזה התלוי בהיבט של מיניות ויופי – וממשטרת נשים על פי סטנדרטים בלתי אפשריים של מיתוס היופי ואידיאל הרזון.

פרקטיקות צניעות במגזרים דתיים המופנות באופן בלעדי כלפי נשים ומתבטאות בתקנות מחמירות הנוגעות לכל פרט בלבוש הנשי הנן לדעתי דכאניות. אך בה בעת, אי אפשר לטעון שבעולם החילוני שבו פרקטיות המאותתות לנערות ולנשים שעיקרן כוחן בחיצוניותן אינן דכאניות, וידוע שהן גובות מחיר יקר של הפרעות אכילה וחוסר קבלה עצמית.

הנאורות המדומיינת של החברה החילונית מבלבלת את חבריה. אבל דיכוי של נשים מתקיים פה, שם ובכל מקום. גם בחברה החילונית וגם בחברה הדתית, בכל פעם שבה גבר לוקח על עצמו את התפקיד לבקר אישה על לבושה – בין אם כי נדמה לו שלבוש זה הוא צנוע מהנדרש או חושפני יתר על המידה – הוא פועל על מנת להאדיר את עצמו לעמדת שיטור ופיקוח ביחס למי שמסומנת כאובייקט הנתון לשיפוטו.

דוגמא עלובה ומהדהדת במיוחד לפרקטיקה מטרידה זאת הונחה לפתחנו בערב יום העצמאות. פוסט השיימינג של השופט עודד אל-יגון הצליח במשפטים ספורים לחפצן, להתגזען ולהתעליין. אל-יגון דווקא הגיר דמעות "על מה שקורה לדגל הזה" ובנימה סקסיסטית לא מתנצלת הרשה לעצמו להעיר על לבושה והופעתה של לינור אברג'ל שהנחתה את טקס הדלקת המשואות, כולל התייחסות מפורשת לשדיה. אברג'ל, שהיא דמות פמיניסטית, מודל להזדהות והשראה, בין השאר בשל כך שהייתה מוכנה – הרבה לפני עידן מי טו – לחשוף את סיפור האונס שעברה, זכתה בשעות שחלפו מאז פרסום הפוסט הדוחה לעשרות רבות של פרסומי תמיכה, כולל תמונות של נשים שהצטלמו עם "תרבוש רב קומות" במחאה על הסקסיזם ושנאת הנשים והדתיות שהופגנה על ידי אל-יגון ואחרים.

צילום הפוסט של אל-יגון

*עדכון* זמן קצר לאחר פרסום שורות אלה, הפוסט של אל-יגון שעליו דיווחו משתמשות רבות לרשויות הממלכה של צוקרברג, הורד מהפייסבוק. 

ובכן, בשנת ה-71 למדינת ישראל זכינו לכך שגם נשים דתיות מגישות את טקס הדלקת המשואות, אך עדיין האפשרות שלהן לקבוע לעצמן את לבושן, מתוך תחושת ביטחון שהעולם סביבן יקבל אותן כפי שהן, אינה נתפסת כבר בסיסי ומובן מאליו. גם בעידן הנוכחי, לא משנה מה אישה תלבש, תמיד קיימת האפשרות שלמישהו – בדרך כלל גבר – יראה לגמרי טבעי להעיר בלשון משולחת רסן על מה שהיא לובשת. האירוניה זועקת בשעה שהמדינה מבקשת לחגוג את עצמאותה, ועצמאותן של נשים לבחור לעצמן כיצד יסתובבו בעולם עדיין חסרה.

צעדת "את לא אשמה" (מצעד השרמוטות) יוצאת נגד תופעה של האשמת האישה כי זימנה לעצמה אונס או הטרדה מינית כי התלבשה באופן חשוף מדי. האופן בו אל-יגון הטריד את אברג'ל באזכור עולב ומיני של גופה מזכיר לכולנו שהטרדות מיניות אינן קשורות למידת הצניעות אלא יותר מכל לתרבות האונס. מעט צניעות לא תזיק לאל-יגון ולדומיו. צניעות שבאה לידי ביטוי במבט, במחשבה, בדיבור ובהתנהלות המכבדת את הזולת.

טריילר לסרט של ססיליה פק משנת 2013 על סיפורה של לינור אברג'ל:

ד"ר שלומית ליר היא חוקרת מגדר וטכנולוגיה במרכז ללימודי ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כיזמית חברתית, הקימה את מיזם החממה פועלות ברשת ומערך סדנאות ייחודי לנשים בתחומי המדעים והטכנולוגיה שנועד לייצר מוביליות חברתית בהתבססות על מפגשים קבוצתיים ושימוש בניו ומדיה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.