• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

התביעה הגאולית של רוזנצוויג מהציונות

במלאת 100 שנה ל"כוכב הגאולה" מאת הפילוסוף הגרמני יהודי פרנץ רוזנצוויג, מתי שמואלוף משוחח עם חביבה פדיה על הרלוונטיות של החיבור המהדהד הזה לדיון הפוליטי, החברתי, היהודי והמזרחי בימינו
מתי שמואלוף

משורר וסופר. ב-2014 ראה אור "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת זמורה-ביתן. עובד על רומן ראשון

את ההגות, היצירה והפעילות של המשוררת, הסופרת וחוקרת התרבות והיהדות פרופ׳ חביבה פדיה, זוכת פרס גרשום שולם לחקר הקבלה, אני מכיר מזה שנים רבות. הגותה, יצירתה ופעילותה אף השפיעו עלי רבות בדרכים מגוונות. אין שני או שנייה לחביבה פדיה בהיקף הפעילות, במנעד התחומים שבהם היא מלהטטת, במרחבי ההתגלות של היצירה. היא יוצרת מתוך סינתיזה בין התחומים ובכל אחד מהם מבטאת את הממד התיאולוגי, כמו גם החברתי, לכיוון של הכלה, צדק חברתי, הכרה, ריפוי ותיקון עמוק לעולמנו.

פדיה נמנית עם שושלת של הוגים, רבנים, מיסטיקנים ופייטנים. מלבד היותה חוקרת וראש מרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן-גוריון שאותו ייסדה, פדיה פרסמה ספרי שירה ופרוזה. בנוסף, הייתה גם פעילה בתוך המל"ג ובוועדות שונות לתיקון הפערים ולקידום תכנים של תרבות מזרחית בישראל. פדיה גם העמידה את אנסמבל היונה, להקה מוזיקלית ששרה פיוטים, והייתה אחראית גם לפתיחת השער לגדולים אחרים, ביניהם המוזיקאי ברי סחרוף ואחרים. לאחרונה אף הופיעה עם בתה, קייסים אתיופים וזמרי ראפ אתיופים מהנגב במופע מוזיקלי ייחודי מאין כמותו.

לכבוד מאה שנים לספרו של הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג ״כוכב הגאולה״, אירח היוצר אודי אלוני שלושה מפגשים תיאולוגיים-פוליטיים בברלין, בסטודיו R של תיאטרון הגורקי תחת הכותרת "Creation, Revelation, Redemption".

במפגש השני מבין השלושה שהתקיים ב-28 באפריל התארחה לשמחתי פרופ' פדיה, שהסכימה להשיב על מספר שאלות בתום האירוע.

פדיה סיפרה לי שההכרות שלה עם אודי אלוני נפרשת על פני עשרים שנה. "אודי הגיע אלי עם שאלות על המקדש על הר הזיתים. טיילנו בקמפוס של אוני' בר אילן שם השתתפתי בכנס ותיארתי בפניו את התנועה שראה הנביא יחזקאל של המים הפורצים מן המקדש וזורמים בכיוון שפכי הדם דרך נחל קדרון אל מדבר יהודה ואל ים המלח. ראיתי בתנועה הטרנספורמטיבית החזקה הזו שמשנה את הדם של הקורבן למים טהורים וחיים של נהר של גדותיו צומחים עצים ושל ים המוות שהפך לים של דגים, את תמצית חזון הגאולה של הנביא יחזקאל שראה חורבן המקדש וגלות בימיו. את כל זה הוא חזה ממקום שבתו בבבל (עיראק של היום). מאז אותו מפגש ראשון המשכנו להיות בקשר ובדיאלוג, בזיקה לתיאולוגיה חילונית ולמציאות פוליטית."

את סדרת האירועים בחר אודי אלוני באופן טבעי למקם על במת תיאטרון מקסים גורקי בברלין. תחת הכנפיים הרחבות של כוכב הגאולה חסה משולש שווה צלעות שהורכב משתי יוצרות פלסטיניות, השחקנית מרים אבו חאלד מתיאטרון החופש בג’נין והזמרת הצעירה רשא נכאס מחיפה, יחד עם הוגת הדעות חביבה פדיה הירושלמית. לאט ובחשאי נרקמת לה התרבות הדו-לאומית ביצירה של אלוני כסוג של גאולה, התגלות ויצירה.

בסרטו של אלוני "מלאך מקומי" משנת 2002 מופיעה פדיה עם שירהּ "איש הולך".

איש הולך
מדמשק לפריז
אם במנהרה עבר אם אויר גזר
זאת לא אדע
פתאום ראיתי שהמזרח נודד
ואין עמוד תיכון כי אם רועד
אני הלכתי מרחק שנים מירושלים לבאר שבע
ולא עשיתי כלי גולה
כמו יחזקאל השוכב על צדו
במטה בבבל
365 ימים
ואהובתו מתה וציון בגולה
הלך אברהם מבאר שבע למוריה
שלשה ימים
קושר ומתיר את בנו במחשבתו
שלשה ימים שוחט ובוכה
עודנו קשורים ומתירים
מי הם השוחטים ובוכים
מי השוחטים צוחקים
הנה כולם הולכים
וכבר יש מי שהקדים והלך כאן לעיר המתים
האם לשם אנו צועדים
ואלו אני רוצה להחצב החוצה מתוך הקברים
הנה
עד מתי לא יהיה כלום
חוץ מחיים רצים לאחור
פני מסכה ופני אני
אם הייתי גבר באשה כלוא
אם הייתי תפילה במשפטים הדוקים
אם הרי ירושלים במדברות באר שבע
הלכתי מדברות רבים
ולא הגעתי את המוריה
עכשיו אני מרגישה במולדת
שהרי פתאום הבנתי אדמה זו עד כמה זזה היא
ורעדתה כמה לא נוחה
ובין אחי אני תועה
ויש ההולכים מעירק לאמריקה
ויש מלבנון לניקוסיה
ויש מישראל לפלשתין
ויש מישראל לישראל
ולא מוצאים כלום כי ישראל בישראל נעדרת
אתה אשר רצית להיות חופשי בביתך
עשה לך כלי גולה
אין חפשי בעולם שלא גורש
האם איני ילדה
האם איני אשה
נידחת מאיש
ואין אם ואין אב
האם איני אדם מנושל ממלים
מסולקת אבל לא בגולה
כי אם בארצי בעמי
נקברת אבל לא במדבר
כי אם במיותר ארוני
גולה אבל לא במרחק
כי אם בעפר הזה הכובש דם ודמעות
בתוכו ונחנק
איש עולה ועולה
אם בבכי אם בוודקה
זאת לא אדע
האם תמיד יהא זה כך במזרח
או רוח או אדמה
בינתים אעדיף אמנם לשכן בתוך מלה
בית אחר טרם קים
ספק אם אי פעם היה
בתוך עבריותי עורותי ערביותי
שכן זו מוסיקה שרק מתנגנת
שפתי נעות
אך קולי אינו נשמע
שכן זו השפה שבה קללו ואהבו הגדולים
ממנה סולקתי כדי להפדות עברי דבר עברית
עכשו בכל זאת צועק המזרח

הצעקה של המזרח הפכה אצלך גם לסדרה של מאמרים בעיתון "הארץ" –  הגיע הזמן לומר "אני" אחרת בשירה העברית. האם הצעקה הזאת נשמעה אחרי יותר מעשור?

"אני חושבת שאכן יש הרבה התרחשות בתחום הזהות המזרחית בישראל. מעבר לכך שצמח דור רביעי לשירה הזאת עם ערספואטיקה, יש הרבה תנועה תרבותית, ישנם צעירים המבטאים מחאה בעניינים רבים שנדחקו לקרן זווית, כגון פרשת ילדי תימן. יש מסגרות רבות יותר ללימוד ערבית, קמים לראשונה בתי מדרש ראשונים ללימוד של יהודים וערבים יחד ממורשתם הפילוסופית-מיסטית. כמובן, בעשרים השנה האלה גם התרחשה שיבתו של הפיוט – המסורת המוזיקלית הייחודית לכל עדה – שהודחק בראשית שנות מדינת ישראל מחוץ לגבולות התרבות ועכשיו גם זמרי רוק מכלילים אותו בתיבת התהודה שלהם. יש נראות תרבותית בולטת למזרח. עם זאת, עדיין המזרחי מתנדנד ככוח אלקטורלי המעוניין בהנכחת זהותו ואין עדיין כלים מוסדרים של חינוך שהם הבסיס להכרות היסטורית וספרותית של עם כל מורשתו ולא רק עם חצי ממנה."

כיצד פרנץ רוזנצוויג חוזר לדיון הפוליטי, החברתי, היהודי והמזרחי של ימינו?

"מאה השנים המפרידות בינינו לבין עת כתיבתו של "כוכב הגאולה" הן שנים מאוד מרכזיות בתולדות אירופה והקולוניאליזם. הן מפרידות בין גל הלאומיות שעבר על אירופה לבין גל הלאומיות של האביב הערבי. מאה שנה הן פעימת ההבדל, המתח והדיליי שבין אירועים אירופאיים לבין אירועים שהם בבואתם והשלכתם בעולם המוסלמי המזרח תיכוני ובכלל בעולם שהיה משועבד כקולוניות של אירופה לנגזרותיה. בנוסף, רוזנצוייג כותב אחרי מלחמת העולם הראשונה שהוא מציין שלא ראה אותה כחורבן ושהוא מדגיש כמה פעמים שהעולם היה צריך להיחרב כדי שמלחמה זו תהפוך לנקודה מכוננת. הוא כותב את הספר מתוך תחושת אי חורבן, ומהדק בו ככל שהוא יכול את האינטראקציה בין זהות יהודית לנוצרית מחד, ובין זהות יהודית לגרמנית מאידך, תוך כדי שהוא קובע – לאחר ההמרה שהוא עבר, המרה שבה שב ואושש את זהותו היהודית – שהוא נשאר מרצון בזהות המינורית מול הזהות ההגמונית, שהיא היא בעלת הבית של חיים מדיניים ומוסדותיהם, הזהות הנוצרית המתגלמת גם במדינה הגרמנית. כל זאת – כשהאופק של מלחמת העולם השנייה אינו ידוע לו וממקום זה הוא גם שולל את הציונות כעמדה מדינית. זה מעלה המון שאלות האם ואיך רוזנצווייג נשאר רלוונטי לימינו ואיך קוראים אותו מכאן.

"בלא לשלול את כל הקריאות המלומדות הפילוסופיות וההיסטוריות שקוראות אותו בהקשרי כתיבתו ובאינטראקציות שלו עם הוגים בני זמנו ועל רקע המורשת הפילוסופית שאליה הוא קשור פילוסופית ותיאולוגית, ההצעה שלי היא שאם מסתכלים על הקונפיגורציה הריקה של 'כוכב הגאולה', המודל העירום שלו הוא זהות כפולה כשנקודת הכובד היא דווקא על הזהות המינורית. מכאן השאלה היא איזה עול זה מניח על כתפינו כיום, כשהיהדות דרך הציונות נמצאת בעמדה הגמונית בישראל. מצד שני, לא ניתן לבטל את גרמניה הנאצית שרוזנצוויג לא הכיר. העולם שלו היה העולם של אתמול, כפי שכינה אותו סטפן צוויג, ואם הוא דיבר על זה שהעולם היה צריך להיחרב כדי להפוך לנקודה המכוננת אותו באופן שונה, הרי שרבים מהאינטלקטואלים היהודים חוו זאת כחורבן מוחלט ולפחות כמה מהם הגיעו לעמדות אובדניות: פאול צלאן, סטפן צוויג ופרימו לוי. כך שהדיון שלי, להבדיל מהדיון של רוזנצוייג מכיר בצורך של קהילה יהודית ביישות מדינית, ורואה את רוזנצוויג מתוך הקריאה ההפוכה שאני מציעה כיום כבא בתביעה הן לאירופה/ גרמניה והן לציונות."

מתי שמואלוף וחביבה פדיה. צילום: הדס תפוחי

בדיון דיברת על החשיבות הפוליטית שיש לקריאה ברוזנצוויג. כלומר, כיצד ההתגלות בספרו, אינה רק מטרה לקץ הימים, אלא מטרה יומיומית שעלינו לאמץ. התוכלי להרחיב?

"כן. אני מציעה שלא נסתכל על הסכימה בריאה-התגלות-גאולה כסכימה פשוטה של עבר, הווה ועתיד אלא נשחק איתה מזוויות שונות. הגאולה עשויה לעיתים להיות נקודה ראשונית, בעוד האופק הוא בריאה. עלינו לברוא מחדש את עצמנו או לברוא מחדש זהות כפולה בריאה או מאוזנת ואילו עבודת החולין היומיומית היא ההתגלות, במושגים קולנועיים משהו כמו שוורנר הרצוג דיבר עליו של רגעים פשוטים של אמת, משהו כמו רגעים של "נקודה פנימית, מושג חסידי, ששולחת קרניים להוויה חיצונית. במקרה כזה אנחנו לא מוותרים אף פעם על האתיקה בריאל-פוליטיק, אלו התנאים הבסיסיים לפני כל דיבור על תיאולוגיה חדשה."

כוכב הגאולה, הגרסה באנגלית

את טוענת שרוזנצוויג לא באמת הבין את האסלאם או הבודהיזם

"רוזנצוויג היה שותף שלא מדעת להלכי הרוח היורופוצנטריים שאפיינו את בני התקופה, וביניהם פרויד, אריך פרום ואחרים. הוא משקיע מאד בסקירת כל דתות העולם בחלק הראשון של הכוכב, זה מאד מעניין מבחינתי שכשהוא שוקל את דתות העולם הוא בוחן אותן בכלים של היחס והזיקה והמתח בין האינות לבין הישות (אם לשים את זה במלים שלי). אלו לדעתי הקטגוריות המרכזיות ביותר בכל דיון בתפיסת עולם כלשהי. יחד עם זאת, הוא שיפוטי וערכי ובמובן מסוים 'מחלק ציונים' להודו וסין וכן לבודהיזם מנקודת המבט של מה שנחשב בעיניו 'אדישות'. (זה תמיד המתח בין הדתות המונותיאיסטיות ובין דתות המזרח הרחוק, ואחד מהגורמים המרכזיים הוא היחס אל הסבל). באותו אופן הוא שופט גם את האסלאם לאור רעיונות הבריאה, התגלות והגאולה שלו בזיקה ליהדות ולנצרות."

ובכל זאת, את מציעה לנו להתעלם מהדיון המצומצם שלו בדתות המזרח, ולקרוא אותו כמו שאדוארד סעיד קורא את ג'וזף קונרד.

"כן, היות שרוזנצוויג יוצר את המסמך התיאולוגי המורכב ביותר מבחינה זאת שהוא לטעמי בו זמנית מסמך זהות כפולה תיאולוגית שפשוט במובן העמוק ביותר דרכו מתחוור לנו מהו קיום יהודי שלאורך כל ההיסטוריה הוא קיום של כלים שלובים בתוך התרבות והדת שבה הוא חי מצד אחד בהרמוניה ומצד שני לעיתים בסבל ורדיפות אך תמיד בעמדה מינורית מול ישות מדינית. רוזנצוויג מחייב מרצון את העמדה של המיעוט אך בכל מובן אחר הוא לגמרי מייצג תרבות בשיאה הפילוסופי הגרמני יהודי מחד, היהודי נוצרי במערך התיאולוגי מאידך, הרי שבכתביו נוכחת קונפיגורציה שאם רואים את עצם הבעתה כהישג אז אפשר לקרוא את רוזנצוייג מחדש ואפילו בעל כורחו, לפחות מתוך הכורח ההיסטורי שיצרו השואה, הקמת מדינת ישראל ולבסוף הכיבוש. השרשרת הגורלית הזאת מחייבת לקרוא אחרת מסמך שהיה פתוח לאופק שנסגר ושאם מציבים אותו שוב לאופק פתוח הוא בא בדרישה אחרת לגבי האופן שבו ניתן להבין היום זהות כפולה תיאולוגית יהודית מוסלמית, מהם הכלים השלובים שלה."

ספרי לי על התיאוריה של קריאה תיאולוגית מינורית דרך רוזנצוויג שפיתחת.

"תיאולוגיה מינורית זו ההצעה שלי. יש דיסוננס חמור בין כוכב הגאולה ובין המכתבים והיומנים של פרנץ רוזנצוייג. כיום יש קריאות רבות של הכוכב שהן קריאות אטומות. שנעות רק בקריאתו ומתוך קבלת הנחות היסוד שרוזנצוייג קובע. אני מציעה קריאה אחרת קריאה בו זמנית של הגותו ומאבקי חייו האינטלקטואליים, זהותיים ודתיים."

רוזנצוויג עושה מהלך מלא כמעט של התנצרות, אך חוזר בו ובוחר ביהדות. הוא דוחה את ההתבוללות, ומייצר תיאולוגיה חדשה ליהדות. מדוע צריך ללכת לקצה של כמעט כפירה מלאה ביהדות, בכדי לבחור בה?

"צריך לזכור שיש כאן שני אלמנטים בהתלבטות ההמרה. היות שההתקדמות באוניברסיטה או בצבא היתה חסומה עבור יהודי, אנשים שראו עצמם חילונים לא ראו הבדל גדול בשאלה אם להתנצר או לא. זה היה מבחינתם צעד טקטי ענייני. וזו הנקודה שאני מדגישה בעמדתו ביחס למיעוט מול הגמוניה. מדובר בסוג של תת אזרח. הוא עצמו מגדיר את המצב הזה כמצבו של כלב אילם. ההתלבטות של רוזנצוייג אף פעם לא היתה כפירה. הוא היה אדם מאמין. הוא בגיל 12 מבקש כמתנה קורס ללימוד עברית ובגיל 14 מדבר על מצוות. ההתלבטות שלו מחריפה כי חברו רוזנשטוק שממיר את דתו לנצרות עושה זאת גם מטעמים דתיים. רוזנצוויג מול משפחתו מצדיק את מעשהו של רוזנשטוק בכך שכל מוסדות המדינה הם נוצריים ולא ניתן להתקדם אחרת. אני מגדירה את רוזנצוויג כמי שעל סף ההמרה אל הזהות החיצונית ההגמונית עבר מרצון המרה אל הבפנים, אל העמדה הפנימית, המינורית. אחד הדברים שדחפו אותו לטעמי שלי – וזה עניין של פרשנות – זו גם חווית התפילה ביום כיפור בברלין (שלא הייתה החוויה האחת בהא הידיעה) — עם קהל של אוסטיודן, כלומר: חווית ההזרה. הזרה המאפשרת לחזור הביתה. מתוך כך הוא מנסח את רעיון השארית והעמידה במצב של חיכיון."

רוזנצוויג נלחם עם הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ולא קולט שתבוא עוד מלחמה ארורה. הוא בוחר דרך המלחמה להכיר את הקהילות היהודיות הן במקדוניה והן בפולין. מדוע?

"בזמן שירותו בפסח באיזור הבלקן הצבא הגרמני כיוון חיילים יהודים להתארח אצל הקהילה היהודית וכך רוזנצוייג הכיר ילד קטן בן עשר בשם עמנואל נוח שהפך לו למורה דרך. זה היה בעיר אוסקוב (השם הטורקי) ביוגוסלביה לשעבר וכיום בסקופיה בירת מקדוניה (אגב, זו אותה עיר שבה נקבר נתן העזתי). הילד הזה מפעים אותו ורוזנצוייג מדבר על כך שחש שאומה שלמה מדברת אליו מן המזרח הקדום דרך הילד הזה. הוא התפעל מן ההוויה הספרדית ולאחר מכן יזם מרצונו להגיע במשך השירות גם לפולין הסתובב בוורשה ולמד את הקהילה היהודית שם גם שם הרגיש את היהדות כמתגלה אליו דרך המזרח וזה בקו רצף עם ההתגלות העתידית שתהיה לו בברלין בבית כנסת דווקא עם האוסטיודן – עוד סוג של מיעוט המוזח פנימה."

מדוע בחרת להביא באירוע בסטודיו R ניגונים של ליל הסדר מעיראק, כשהם מושרים בידי רב בטורקית, בלדינו? מה מאפשר לנו ריבוי השפות?

"נפגשנו כאן בברלין יום למחרת הפסח, יום שעדיין נחוגה בו המימונה בישראל. הדיון שלי ברוזנצוייג הוביל שוב ושוב לזהות כפולה לדו קיום. למתח בין הגמוניה ומינוריות. לאורך הדורות הטקסט של ההגדה בכל פזורות ישראל היה לטקסט כפול של גלות וגאולה. של לקיים את ה"והגדת לבנך" בו זמנית בעברית ובשפת המולדת בה היה היהודי שרוי בחוויה הכפולה של מולדת וגלות, עברית ויידיש או עברית וערבית. הבאתי איתי הגדה עם ה"שרח". בכדי להראות את הכלים השלובים של הקיום היהודי מוסלמי, שירה שבה היהודי קורא לאלוהיו אללה. הבחירות שבחרתי מתפילת נוסח יהודי מקדוניה, סרייבו, בלאדינו, טורקית ושיר אהבה סופית שהם כולם אותו שיר של 'אחד מי יודע' שימשו לי בכמה אפיקים: מצד אחד להשמיע השערה מאד רחבה לגבי מה שאולי רוזנצוויג שמע בתפילותיו בסקופיה בליל הסדר. מצד שני, רציתי להדגים את רעיון האחדות המתפצל ומתנפץ לקולות רבים. אוניברסליות ופרטיקולריזם הן ברמה עולמית והן ברמה פנים יהודית. זו גם הסיבה שהבאתי שיר אחד על עוני 'הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ' ממסורת מזרח אירופה. לא כדי לומר שזה בדיוק מה שרוזנצוייג שמע בברלין, אך בכל זאת כדי לספק תיבת תהודה. יחד עם זאת שזרתי את הא לחמא עניא, לחם העוני, והן את העני ממעש, לעמדה של התיאולוגיה המינורית שאני מציעה."

פרנץ רוזנצוויג

לרוזנצוויג יש רצון עז להתחבר למזרח, דרך האוסטיודן שמגיעים לברלין. הוא בוחר ביום כיפור את התפילה בבית הכנסת הלא מוכר שלהם בברלין, ולא נשאר בקאסל. מדוע?

"רוזנצוייג נענה לנטיות ליבו. מהתכתבותו עם אמו יוצא שלא חש בנחת בקאסל בתפילת ראש השנה בהקשר המוכר הבורגני והממוסד יותר של התפילה היהודית. נראה לי שאינטלקטואל פורץ דרך מתאפיין באי פשרות עם עצמו. הוא לא מחפש את אזורי הנוחות, אלא דווקא אי הנחת דוחפת אותו קדימה ליצור תרבות חדשה."

הבחירה במקדוניה, פולין, אוסט יודן, מלמדת על הצורך של רוזנצויג בעמדה לא רגילה של יהודי גרמניה? מה נלמד כיום, על הבחירה להביט בשולי, במינורי?

"הוא מחפש מורכבות. לא מעניין אותו היהודי המונוליטי האחיד כפי שהכיר אותו מהבית וזה בקו רצף עם הניסיון שלו ללמוד את כל תרבויות ודתות העולם. ההשלכות לגבי המינוריות אני אומרת כל הזמן. מה שרוזנצוייג מנסח בסוף הכוכב במושגים מתמטיים מול מושג הבסיס היהודי התיאולוגי של "שארית ישראל", הוא עמדה קיומית של צמצום עצמי מרצון, חיסור עצמי מרצון. את זה הוא אמר אז מתוך חיזוק והידוק העמדה המינורית שהיה ממילא שרוי בה עקב יהדותו והוא עשה אז מהלך הדומה למהלך של שחור הוא יפה. אבל היום אנו בישראל ואנו באירופה כל אחד מתוך מקומו צריכים וחייבים מתוך עמדה אתית לחסר ולצמצם מהריבון ולבוא בדרישה מתוך עמדת המיעוט של האחר ולא של עצמנו. ואנו חייבים את זה לעצמנו לעולם ולאלה שחוסרו מעצמם או מצאו את עצמם כשארית לא על ידי תהליך אתי אלא בכוח האלימות של האחר."

לדיון שלך ברוזנצוויג, הגיעו גם ישראלים וגם פלסטינים. כיצד נוכל לקחת רעיון אחד ממכלול הרעיונות של רוזנצוויג ולגייס אותו לקידום חיים דו לאומיים אמיתיים בין שני העמים?

"יש לעבוד על הכלים השלובים התיאולוגיים. לצמצם ולחסר מריבוניותנו כדי לתת לזהות של האחר הממועט לפרוח. להיות מחויבים לאתיקה מכלילה זו לפחות ההתחלה ואחר כך אולי לבנות מחדש את המשולש של בריאה-התגלות-גאולה, כשהפעם הוא מכליל יהדות נצרות אסלאם. בכל מקרה האחדות האוניברסלית בדרך לפלורליזם מקיף עוברת דרך טבעות של כלים שלובים, של דו קיום יהודי נוצרי או יהודי מוסלמי ודרך משולשי הדתות המונותיאיסטיות, זה לא 'או או'. אנו צריכים את הכול. וגם מי שהוא חילוני – בין אם חילוני מוחלט ובין אם מיסטיקאי חילוני – עושה פעולות של המרה תרבותית למבני היסוד האלה של האנושות שלעולם לא עוברת חילון מוחלט ותמיד במשיכה לרוחניות מחד ובסכנה להדתה אלימה מאידך. מבנים שונים של דו-קיום אמורים להיות שער יותר גדול ויותר פתוח לזהות של מי שבישראל מסמנים כ'אחר'. דו קיום של מזרח ומערב בתוכי כאדם, שאמור להוביל אותי ממזרחיותי בשער פתוח יותר אל מי שעומד מולי כערבי פלסטיני."

כיצד את כיוצרת, חוקרת ומוזיקאית בישראל, רואה את החיים היהודים בכל מקום מחוץ לישראל?

"אני אוהבת את ישראל וחיי קשורים בה כמו גם ליבת היצירה שלי. יחד עם זאת אני חושבת שהישראליות היום צריכה דחוף להיפרד מיישום רעיון הגלות לרעיון הפזורה. חייבים ללמוד שמבנה העולם החדש הוא חיים בישראל ובכל הפזורות בעולם עם אלה שמכירים ועם אלה שלא מכירים בישראל כיישות מדינית. ואילו הגלות והגאולה נעוצים במקום אחר."

האם אפשר באמת להכין כלי גולה בתוך ישראל, כפי שכתבת בשירך "איש הולך", ובו זמנית להצביע, ולהשתתף בחיים התרבותיים הישראליים?

"כן, זה אפשרי. זה הדפוס שצריך וחייב להיות מתוך הבנת הרעיון שאני מציעה על ישראל והפזורה. לישראל יש הרבה מה לקבל ואלו ממדים שיכולים גם לתרום לענווה שלה."

איש הולך/חביבה פדיה בתוך "מלאך מקומי"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.