אין עסקים כרגיל עבור מדינה כובשת

בשבוע שעבר תל אביב לא התמלאה בעשרות-אלפי תיירים אירופיים, כפי שציפו והבטיחו בהתרגשות לאורך השנה האחרונה. פרנסי העיר מיהרו להרגיע ולחדד שהסיבה שלא בגינה לא הגיעו כל תיירי האירוויזיון (שעבורם אף תכננו להקים עיר אוהלים בגני יהושע!) כלל אינה פוליטית, כי אם כלכלית; תל אביב פשוט יקרה מדי, והמחירים המופקעים שאף האמירו לכבודם של התיירים בכל הנוגע ללינה, מוניות ובילויים הרתיעה צופי וצופות אירוויזיון נלהבים שרגילים לשלם על נסיעת אוטובוס או רכבת כדי להגיע לאירוע, ולכל הפחות לבקר בעיר שלא מנסה לעשוק אותם בבוטות כה רבה.

לעולם לא נדע בדיוק כמה חובבי וחובבות אירוויזיון בחרו שלא להגיע לישראל מסיבות פוליטיות. אבל אנחנו כן יודעות שמי שבחרו להגיע ומי שנחשפו לתקשורת סביב האירוע בחודשים האחרונים, התוודעו למאבק הפלסטיני, לכיבוש ולמצור על עזה, ולעובדה שישראל היא מדינה שמפרה באופן שיטתי כבר עשרות שנים זכויות אדם של מיליוני אנשים. על הדרך, יש לקוות שהם גם למדו כמה מושגים בסיסיים כמו בי.די.אס ופינקוושינג.

האירוויזיון הזה יירשם בספרי ההיסטוריה כ(עוד) רגע שבו נהיה ברור כשמש שישראל לא יכולה להמשיך להתנהל כאילו היא מדינה נורמטיבית, שעושה דברים רגילים של מדינות עם מדינות אחרות כמו תיירים ותחרויות שירה וקשרים בינלאומיים שנשענים על האשמות באנטישמיות וסחר בנשק ואימג' ציבורי של עסקים כרגיל.

במשך השבוע שעבר, בכל יום הייתה לפחות פעולה אחת ולעתים אף יותר בתוך אירועי האירוויזיון, מחוץ להם, ברחבי תל אביב וגם בעזה, ברמאללה ובחיפה. קבוצות וארגונים מכאן ומהעולם ארגנו שלל אירועי מחאה, החל מה-Globalvision – מופע ביוזמת אמנים פלסטיניים שביקשו להציע אלטרנטיבה לשידורי האירוויזיון משייח מוניס הכבושה, דרך פעולות ישירות, הפגנה ברחובות תל אביב לציון שנה לטבח בגבול עזה ב-14 ביוני 2018 – אז נרצחו 64 מפגינים על ידי צלפי צה"ל, ועד להפגנה ממש מחוץ לגמר האירוויזיון, שבה אף נחסמה לזמן קצר הכניסה לאירוע.

המחאה בגמר האירוויזיון:

האירועים הללו הצטרפו לשורת קמפיינים בשנה האחרונה שקראו להחרים את האירוע, ולא לשתף פעולה עם הניסיון של ישראל להשתמש בתחרות השירה האירופית כמכבסה לפשעיה נגד העם הפלסטיני. קמפיינים שהם המשך ישיר של שנים של עבודה יומיומית של פעילות, קבוצות וארגונים שמתנגדים לכיבוש ונאבקים עבור צדק.

בין אקטיביזם השטח כאן לקמפיינים במדינות אחרות, בין המשלחת האיסלנדית עם מסר הסולידריות שלהם בשידור חי ואפילו מסר הדו-קיום הפשרני והמיושן של מדונה, השבוע הזה הראה שאין עסקים כרגיל עבור מדינה כובשת. הוא הראה שיש תנועה משמעותית ונרחבת שפועלת כאן ובעולם, ביחד, כדי לסיים את הכיבוש והדיכוי ולמען לעתיד צודק יותר.

כשכתבתי דברים בסגנון הזה בדף הפייסבוק שלי לפני כיומיים, מספר חברות ביקשו שאסביר את התפיסה האופטימית שלי, והתקשו לראות את הדברים כמוני. הייאוש הוא גדול, ומפה זה נראה שישראל הולכת ומתקדמת במדיניות האפרטהייד והשחיתות השלטונית מבלי מפריע ומבלי לתת דין וחשבון.

האמת היא, שאני לא חושבת שהדברים סותרים. אם העובדה שהמצב הולך ומידרדר מייאשת אותנו ומניאה אותנו מפעילות, אזי כשלנו בניסוח התפקיד והמקום שלנו במה שמתרחש כאן. ובכלל, הסיבה להתנגד לכיבוש היא לא כי זהו מאבק שיש לו סיכוי טוב להצליח בעתיד הנראה לעין, אלא כי הכיבוש צריך להסתיים, וכי כל עוד ישנה אפליה ממוסדת, כל עוד ישנו שלטון צבאי, כל עוד ישנם עצורים מנהליים ומחסומים, כל עוד כמעט שני מילוני אנשים חיים תחת מצור, עלינו להיאבק כדי שיום אחד המציאות תיראה אחרת. גם אם ניכשל נחרצות היום ואף אחד לא יגיע להפגנה ואף אחד לא יסקר אותה, וגם אם יגיעו מאות ואלפים, עלינו להמשיך מחר. כי המאבק הזה אינו תחרות פופולריות, אלא מאבק לחיים ולצדק.

ככל שהמצב מידרדר וככל שהוא נעשה יותר אלים, מפלה ונואש, כך פעילותנו למען צדק ושלום היא חשובה יותר. ככל שנראה שהתנועה הולכת וקטנה, כך נוכחותה של כל אחת ואחד מאיתנו נעשית קריטית יותר. וככל שנדמה לנו שאנחנו לבד במאבק הזה, עלינו להרים את הראש ולראות שישנם המונים שפועלים למען צדק ושוויון כאן ובעולם. הנה, הרמנו פה שבוע פעילות שכמותו לא ראינו כבר שנים, רווי באנרגיות, יצירתיות ומעוף.

אין פעולה אחת, הפגנה אחת או קמפיין אחד שיסיימו את הכיבוש או יביאו צדק לפליטים. מה שכן יקדם אותנו לעבר העתיד הנכסף הזה, זה להמשיך: להמשיך ליידע את העולם במתרחש, להמשיך לעמוד על הערכים שאנחנו מאמינות בהם, להמשיך לפעול ולהתנגד.

השבוע, כל כלי התקשורת המרכזיים בעולם וגם כלי תקשורת מקומיים ממקומות רבים באירופה דיווחו על האירוויזיון, ובאופן בלתי נפרד דיווחו על פעולות ההתנגדות. השבוע הזה הדגים שבמציאות של היום, אירוע בינלאומי בסדר גודל כזה שמתקיים בישראל, יביא איתו גם את השיח אודות הכיבוש ואת ההתנגדות לו. השבוע הזה מלמד אותנו שגם בהיעדר תקציבי הענק של תאגיד השידור, משרד החוץ, המשרד לעניינים אסטרטגיים, משרד התיירות ועיריית תל אביב, אלא עם הרבה נשמה ואמונה, אנחנו יכולות להגיע למיליוני צופים, קוראים ותיירים.

ואחרי השבוע הזה עלינו להמשיך לפעול, בכל שבוע, בכל הזדמנות, כל עוד אי הצדק ישנו.