לכל מפונה מביתו יש שם

"מן היושר שתחל כבר הדאגה הנכונה לאנשי העוני שבשכונות העוני" – אותן מלים מ-63' של תושבי מנשיה מהדהדות גם היום בשכונות המועדות לפינוי בתל אביב-יפו, בקרב משפחות שזכויותיהן הקנייניות לא הוסדרו במזיד ע"י המדינה. והמאבק ממשיך
עוזי לויה

פעיל מזרחי, נציג שכונת השעון ביפו ובהנהגת השכונות הלא מוסדרות. קרימינולוג מוסמך, מנחה קבוצות וארכיונאי

ביום השואה האחרון, פונה ונהרס ביתו של יוסי דניאלי, כבן 70, אשר מתגורר בשכונת אבו כביר משנות ה-50׳. בנוסף, התבצעו פינוי והריסת בתיהן של חמש משפחות מזרחיות משכונת תל גיבורים בחולון. עיריית תל אביב-יפו אשר בשטחה יושבים רוב תושבי השכונות המיועדות לפינוי בלא פיצוי, פועלת במרץ לקידום עיר לבנה. הפינויים מתאפשרים בשל שתיקתם של רוב האזרחים והשלמתם עם המצב. זוהי לא גזירת גורל, אלא חוסר סולידריות בשילוב מדיניות מכוונת וממוסדת של החלשת המוחלשים.

בשבוע שעבר, החל תהליך הפינוי של משפחת גריב משכונת אבו כביר. המשמעות הדבר היא שנציגי העירייה הגיעו לביתה של גב' גריב לקבל לידיהם את מפתחות הבית – ובשל סירובה, הם
פנו להוצאה לפועל כדי לאשרר את פסק הדין לפינוי בחודש הקרוב. החוק שלכם אינו חוקי ומשרת את המשך הגזל והנישול של מזרחים וערבים מבתיהם. כדברי ד"ר ויקי שירן ז"ל: "בחברה הישראלית יש אי-שוויון. האי-שוויון הוא לא רק מעמדי, יש לו גם צבע".

איך הכל התחיל

ב-1931 התקיים בברלין קונגרס בינלאומי לשיכון ובינוי ערים, אשר עסק בין היתר גם בבעיות משכנות העוני. הקונגרס ציין שלושה גורמים להופעתם של משכנות העוני: גידול מהיר של האוכלוסייה, בלאי של בניינים בחלקים ישנים של העיר והקמת בניינים גרועים. בשנות ה-50 היו בתל אביב-יפו משכנות עוני במימדים גדולים מאד, ולא נהיה רחוקים מן האמת אם נקבע שבין 30% ל-40% מכלל האוכלוסייה התגוררו בתנאי דיור ירודים. בתל אביב רבתי, בת כ-400,000 תושבים, היו משכנות עוני מכל הסוגים:

1. בתקופת העלייה ההמונית נוצרו שיכונים ארעיים, מיני מחנות מעבר שאחדים מהם עומדים על תלם עשרות שנים. לסוג זה משתייכות שכונת הצריפים, מחלול, שכונת הקווקזים ברחוב לוינסקי ושכונת הרכבת / העגלונים. בשכונות הללו יש כ-700 צריפים עם אוכלוסייה של כ-5,000 נפש. בתקופה שלאחר הקמת המדינה קמו עוד שכונות צריפים בצורת מעברות כמו מעברת תל כביר, שתי מעברות בסמוך לכפר שלם, מעברה על יד שכונת יד המעביר בעבר הירקון ומחנה מפונים מהעיר העתיקה ביפו הנמצא בקצה הדרומי של שד' ירושלים ביפו. סה"כ ישנם במעברות אלו כ-2,000 מבנים עם יישוב של כ-10,000 נפש.

2. אזורים שבנייניהם הוקמו מלכתחילה בצורה פגומה. כאן אנחנו מדבררים על כל השכונות הוותיקות כמו נוה שלום, נוה צדק והסביבה, כרם התימנים והסביבה, מנשיה וחלקים אחרים של יפו, שכונת התקווה והסביבה, שכונת שפירא והסביבה, הכפרים הערביים שייח מוניס, סומייל, ג'מוסין, כפר שלם וכן עוד כמה שכונות בדרומה של העיר. תל אביב קיבלה אותם "בירושה". המספר הכללי של התושבים באזורים אלה מוערך 100,000-120,000 נפש.

3. אזורים שבנייניהם נבנו בצורה יציבה, אולם תנאי המגורים בהם הנם פגומים בגלל מצבה הטופוגרפי המיוחד (שכונת מונטיפיורי) או בגלל צפיפות יתרה שנעה בין 2-4 משפחות בכל דירה (שכונת פלורנטין והסביבה) או בגלל הימצאם בתוך אזור תעשייה ומלאכה. המספר של האוכלוסייה הנה 45,000 נפש.

בשביל לשקם את האוכלוסייה הזאת דרושים קרקע, ממון, תוכנית, תחוקה וזמן. בין כל האלמנטים הללו הזמן הוא היקר והחשוב ביותר. על פי דוח בעיית משכנות העוני בתל אביב-יפו מאוגוסט 53׳, מאת מהנדס עיריית תל אביב-יפו מ.עמיעז, יש להתחשב בעתודות הקרקע הבלתי מפותחת עדיין – עתודות שהנן מצומצמות למדי. יחד עם זאת, ישנן תביעות בלתי פוסקות מצד רשות הפיתוח, הבעלים של רוב הקרקעות הללו, לפיתוחן המיידי לצרכי מסירה לארגונים שונים שאינם קשורים דווקא לשיקומם של תושבי משכנות העוני.

מקום המדינה ואילך שיכנו את תושבי השכונות בנכסי נפקדים פלסטינים במשכנות עוני בערים מעורבות, למען ישמשו התושבים המזרחים חומת מגן אנושית לטובת ביטחונם ורווחתם של תושבי תל אביב הלבנה. המדינה, באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, לא הסדירה את זכויותיהם הקנייניות באופן מודע במטרה לנשלם באחד הימים. ולכן, כיום אנו נקראים פולשים ומפונים מבתינו בלא רחם בחסות החוק.

עולים חדשים באבו כביר, אוקטובר 1949. צילום: לע"ם, CC BY-SA 3.0

פיזור אוכלוסייה ומיזוג גלויות – מטרות מתנגשות

בשנותיה הראשונות של המדינה, הן האפוטרופוס לנכסי נפקדים והן מחלקת הקליטה והעלייה של הסוכנות היהודית היו אחראים לשיכון העולים בנכסי הנפקדים. רוב המזרחים הופנו למעברות ולאחר מכן שוכנו בעיירות הפיתוח, מיעוטם הופנו למושבים; רוב האשכנזים לעומת זאת הוסללו למרכזי ערים – מוקדי כוח כלכליים, ולקיבוצים ומושבים.

בשנת 1952 פנה גיורא יוספטל לשרת העבודה גולדה מאיר והתייחס למדיניות פיזור האוכלוסייה:

"במשך ששת החודשים האחרונים אנו עדים לנדודים גדולים ביותר מההתיישבות, המעברות ועיירות הפיתוח למעברות סביב תל אביב, חיפה וירושלים. הדבר נובע מעבודות דחק פיזיות ותעסוקה חלקית למשפחות המרובות ילדים בעיירות הפיתוח אשר סבלו מחרפת רעב לעומת משרות רב גווניות במסחר ובתעסוקה מלאה אשר אפשרו את פרנסת המשפחה״.

הצעתו של יוספטל לשימור הסדר הקיים היתה לחוקק את חוק ריתוק עולים מינואר 52׳, שבו תמונה רשות מוסמכת ותקבע את מקום מגוריהם של העולים עם עלייתם ארצה, ותחליט אם לאשר או לא לאשר העברת תושבים ממקום למקום. גם אישור לכרטיס מזון לעולה חדש או העברת כרטיס ממקום למקום תדרוש את אישורה של רשות מוסמכת זו. לעומת זאת, עיתון ״מעריב״ מדווח ביוני 51׳  כי לשכות העבודה הכלליות הפעילו לחץ על מחלקת הקליטה להקים מעברה בתל אביב או בסביבתה הקרובה כדי להקל על המחסור בעובדים מקצועיים. אך אינוס העולים להליכה לעיירות הפיתוח אינו יעיל לימים רבים.

כך מדווח עיתון ״דבר״ ב-4 באפריל 52׳:

"הם חוסכים את פרוטותיהם ועוברים למעברה ליד תל אביב, והרי לא ייתכן לתת להם שכר נמוך רק כדי למנוע מהם לחסוך. האמצעים האפשריים המוצעים, לתת פחות בעיר. קרוב לוודאי שיגרמו עוול לפרט ויפלו לטובה את הוותיקים על החדשים, אף על פי כן – מרגע שהחליטה הממשלה שיש לפזר את האוכלוסייה, חובה עליה לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה – והם לא מועטים… לו היינו במשטר של דיקטטורה, כי אז הפתרון היה פשוט. אך בתנאי הדמוקרטיה אין אנו יכולים אלא להיזקק לאמצעים הדמוקרטים המקובלים של פיתוי כלכלי. אמנם, אופיים של האמצעים האלה גובל לעתים בדיקטטורה, מאחר שדמוקרטיה של היום שוב אין בה חופש מוחלט לפרט אלא תכנון הפוגע לעתים קשה בפרט".

ב-54׳ מדגיש יוספטל את הרכבם האתני של העולים:

"באיתור מקומות הקליטה נלקחו בחשבון רק אזורי פיתוח ואין אף מקום קליטה בקו נהריה-רחובות, ז״א לא תהיה כל קליטה בתל אביב ובחיפה. בתור מקומות קליטה נקבעו בינתיים: חלסה, חצור, צפת, תרשיחא, בית שאן, מגדל העמק, קסטל, באר טוביה, מגדל, אשקלון ובאר שבע… יש לעשות פרסום מקסימאלי בטוניס ובמרוקו שכל העולים יחויבו ללכת להתיישבות ולאזורי הספר ולא תינתן להם שום עזרה לקליטה במושבות הגדולות או בערים".

בדיון ב-65׳ על מדיניות מכירת הקרקע העירונית, ציינו חברי מועצת מנהל מקרקעי ישראל (ממ״י) כי המכר של הקרקע אינו פונקציה של כסף אלא של זכויות על הקרקע. המושג ״ערך הקרקע״ איננו רלוונטי בשיכונים הציבוריים ובעיירות הפיתוח, לעומת הערים המרכזיות. לעומת זאת, רכישות מסיביות בעקבות הפיצויים של כספי השילומים העלו את מחירי הדירות בערים המרכזיות. כלכלנים רבים אף הצדיקו אז את מחירן הגבוה של הדירות בערים, מטענה שככל שיגדל הפער בין מחירי הדירות בערים הוותיקות לבין המחירים ביישובים החדשים, ימריץ הדבר את התושבים לעבור מהריכוזיים העירוניים ולקדם את רעיון פיזור האוכלוסייה. כך, במקביל לסלקטיביות בהפניה ובשיכון העולים יהודי ארצות האסלאם, התרחש גם הליך של גירוש אתני ממרכזי הערים. על-פי דו"ח המבקר משנת 1963/4: "מסתבר שעניין הפינויים נוגע לכ-300,000 תושבים ומעלה". (יש להדגיש כי רוב הפינויים בערים המרכזיות באו לידי ביטוי בתביעות פרטניות ומיעוטם היו תביעות פינוי למתחמים-שכונות).

מדיניות הגירוש העירוני והדרתם של העולים יוצאי ארצות ערב מביתם הוחל בערים המרכזיות כמו תל אביב, ירושלים וחיפה. בחיפה פונו תושבים משכונת נווה ימין ושכונת ממילא. בשנות ה-50׳ ביפו העתיקה כ-700 משפחות – 2,400 בני אדם ומתוכם 700 ילדים, פונו מביתן ושוכנו בגטאות בשיכוני עמידר בשדרות ירושלים ביפו. ״קול העם״ מדווח ביולי 54׳ כי סבלם של מפוני יפו בשל תנאי דיור קשים בפחונים מספר שנים עד אשר שוכנו בשיכון הקבע, גרמו לעשרות מקרים של שיתוק ילדים, מחלות לב, אסטמה ומחלות קשות אחרות.

בישיבת ממשלה בנובמבר 60׳, אומר רה"מ בן גוריון: "מה היא החשיבות של הסמטאות העקומות הללו שנבנו לפני 600 שנה. אם מוציאים את התושבים, בונים להם שיכונים אחרים, מדוע לא להרוס בניינים אלה ולעשות רחוב יפה". טדי קולק, מנכ״ל רה"מ, ענה לו כי "יש עשרות בקשות של בעלי מלאכה וציירים הרוצים לגור דווקא בסמטאות העקומות".

קול העם, 29.07.54

בשנות ה-60׳, שר האוצר הפקיע מאות דונמים ובשל כך פונו 6,000 משפחות ממנשיה. הממונה על התכנון הארצי מפרט את משנתו בנוגע פינוי תושבי השכונה ב-62׳:

"400 דונם למגורים בעיקר לתושבים בשכונה הורס מראש גם את טיב התכנית וגם את הרנטביליות שלה. גושים צפופים וגדולים של בנייני מגורים ברמה נמוכה יחסית מבטלים את הערך העתידי של השטח כמרכז רפרזנטטיבי של עסקים, בידור, נופש וחיים אזרחיים…. בסופו של דבר כל 6,000 המשפחות ידרשו שיכון במקום או דמי מפתח כבדים ביותר ומצב זה יבטל לחלוטין את הרנטביליות של המפעל ויעכב את הגשמתה לשנים רבות מאד או יכשיל אותה בכלל, ואז תבואנה דרישה לצמצום שטח הירק או להשתתפות הממשלה במסווה של ׳שיקום משכנות העוני׳ ולזה בוודאי שאין הצדקה״.

בהמשך הוא מציין:

"מבחינה סוציאלית תנאי המגורים של תושבי מנשיה אינם טובים, אבל בשום אופן אין לראות מנשיה כעדיפה מבחינת התור לחיסול משכנות העוני, מאחר שהתנאים בשכונת התקווה, עזרא, סלמה ומשכנות עוני של תל אביב הרבה יותר גרועים. לכן, מבחינה סוציאלית אין הצדקה להשקעות ממלכתיות לשיכון מחדש של מנשיה ולהשתתפות של חברה לשיקום משכנות העוני בביצוע של תכנית מנשיה. הכללת שטחי מגורים ניכרים בתכנית מנשיה אינה רצויה. מבחינת תכנון לטווח ארוך השטח הוא יותר מדי יקר ומרכזי שכדאי לבזבז אותו למגורים, גם תנאי האקלים סמוך לים (לחות גבוהה מאד בקיץ, רטיבות ורוחות בחורף) אינם אידיאלים למגורים… שיכון המפונים לטובתם הם ולטובת העיר רצוי במקומות המתאימים אחרים בתל אביב או פרבריה ומחוץ לשטח מנשיה".

במזכר מאת משרד האוצר למנכ״ל משרד רה"מ טדי קולק במאי 1960, ישנה כבר תכנית סדורה לפינוי התושבים והפקעת השטח תוך ציון כי ״יש למנוע ולשתק פרסום תכניות מנשיה לבל יאמירו מחירי הנכסים באיזור". בפנייתם של הוועד המאוחד של תושבי מנשיה ליו"ר ועדת המשנה לוועדות פנים וכספים בינואר 63׳ מודגש הקיטוב המעמדי-כלכלי באופן חד וברור:

"חושבנו שמדיניות ׳פיזור האוכלוסייה׳ צריכה להיות לא רק לעניים בלבד. מן הראוי שיופסקו בניית הפאר של העשירים ותכנון השטח ישמש להנאתם הם. מן היושר שתחל כבר הדאגה הנכונה לאנשי העוני שבשכונות העוני, איך לסדרם בפתרון הוגן וצודק המניח את הדעת ולא באופן מילולי מהשפה אל החוץ בלבד. לצער רבים מתנהגים אתנו פה כמו המדיניות החקלאית עם הבננות: שקוברים אותן כדי להציל את החקלאים. באמת אין מובן את מי יצילו כאן, את העשירים או את העניים ואת מי תשרת הסיטי בכלל. השווע לקרקע במדינה לאזרחים מורגשת יפה, בעיקר לזוגות צעירים העומדים להתחתן. מדוע לא תשמשנה שכונות העוני לפתרון בעיה זו?".

מנשייה, תאריך לא ידוע

למי ניתן הכשר מהאפוטרופוס?

האם זה מקרי שמדובר בפינוי של תושבי העיר מקרקעות הממוקמות בלב המטרופולין הכלכלי והעשיר של מדינת ישראל – קרקעות שערכן הוא מהגבוהים במדינה? כדי לענות על שאלה זו, לא ניתן להתעלם מהמאפיינים הדמוגרפיים של המגורשים. אוכלוסיית המורכבת ברובה מיוצאי מדינות ערב והם בעלי מעמד סוציואקונומי נמוך. כאמור, האוכלוסייה המזרחית מנושלת באופן שיטתי ממרכז העיר הלבנה ואינם מקבלים את הזכות החוקית והאזרחית כמקובל עפ"י עקרון השיויון להיות בעלי הבתים והאדמה וכיוצא מכך להיות בעלי הון.

מדיניות פינוי של מתחמים על יושביהם כדוגמת תושבי השכונות תוך הגדרתם כפולשים ממשיכה ביתר שאת, וזאת לאחר ששוכנו ע"י מוסדות המדינה והתגוררו בביתם במשך עשרות שנים. מדובר בשכונות המוגדרות 'השכונות הבלתי מוסדרות'. כיום, השכונות ממקומות בעיר תל אביב-יפו: גבעת עמל, כפר שלם, אבו כביר, תל גיבורים, סומייל, נס לגויים ושכונת השעון ביפו.

צעירות השכונה סיוון ורתם בפינוי גבעת עמל, 27.03.14. צילום: דן חיימוביץ'

לאחר "מלחמת העצמאות", נכסים של הערבים הנפקדים הועברו למדינת ישראל באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס ומחלקת הקליטה והעלייה של הסוכנות היהודית היו אחראים לשיכון היהודים בנכסי הנפקדים (היהודים שהיו בארץ ויהודים שעלו מארצות הניכר). תהליך השיכון בוצע בעיקרו בעשורים הראשונים למדינה. כמו כן, התבצע תהליך הסדרה של עריכת חוזים עם הדיירים ששוכנו בנכסים הללו לצורך עיגון זכויותיהם. לצורך כך, התבצעו שני תהליכים: האחד נקרא נוהל דמי היתר, לשם הסדרת זכויות במעמד הכרתם כשוכרים ובהמשך הגדרתם כדיירים מוגנים (דמי מפתח). לצורך הלגליזציה, באפריל 53׳ פרסם האפוטרופוס לנכסי נפקדים הודעה לדיירים בבתי נפקדים כדלהלן:

"נמסרת בזה הודעה לכל אדם המחזיק בפועל בדירה או בבית עסק מנכסי הנפקדים כי עליו להגיש בקשה עד יום 15-05-1953 לעריכת חוזה שכירות לשם ההסדר החוקי של החזקתו בנכס.. הדיירים בנכסי נפקדים שטרם חתמו על חוזי שכירות מתאימים, נקראים בזה, לטובתם, להשתמש בהזדמנות הניתנת להם ולהסדיר כחוק את החזקתם בנכסים".

התקנה, אשר פורסמה בעיתון ״דבר״, אמנם הופנתה לכלל האזרחים אולם הייתה בתוקף לחודש ימים בלבד. יש לציין כי הסדרה חוזית לעשרות-אלפי דירות הייתה לא אפשרית ליישום דאז וקל וחומר היום. לדברי האפוטרופוס, אדם שלא יחתום חוזה עם האפוטרופוס, אזי יתנהלו כנגדו הליכים משפטיים לפינוי.

האפוטרופוס לנכסי נפקדים, 01.04.53

התהליך השני הינו נוהל דמי היתר בנכסים העירוניים מטעם רשות הפיתוח מהשנים 55׳ ו-58׳, הנועד לשם רכישת בעלות מלאה הכוללת זכויות הן על הבית והן על הקרקע (לרבות זכויות בנייה). בנוהל נקבע: "זכות קדימה ניתנת לדיירים ברכישת דירותיהם. בכל מקרה בו מתקבלת בקשה לרכישת נכס מאת קונה או קונים שאינם מחזיקים בנכס, יש לפנות אל הדיירים אשר ברשותם חוזה ולהציע להם לרכוש את דירותיהם".

באמצע שנות החמישים, יוצאת רשות הפיתוח בפרסומי חוצות ומציעה לדייריה את האפשרות לרכוש מגרשים ואת הדירות לשם פיצוי לפליטים הערבים. יתרה מזאת, לדברי מר שטנר, מנהל רשות הפיתוח ובעברו האפוטרופוס, "רשות הפיתוח מבקשת להגדיל הכנסותיה ע"י קבלת אישור למכור את דירותיהם ובתי העסק בין באמצעות סוכנים ובין במישרין ע"י רשות הפיתוח…. מכירת הדירות ובתי העסק כדאית לא רק בגלל הגדלת ההכנסה אלא שסכום תשלום שכר הדירה הנו נמוך מאד ומספיק בקושי לכיסוי תשלום התיקונים והמיסים העירוניים והממשלתיים".

מעריב, 16.02.54

ואולם, יישום נוהל דמי היתר ונוהל רכישה לא באו לידי ביטוי מול תושבי השכונות למען יוסדרו זכויותיהם הקנייניות על הבתים והאדמות. המדינה סירבה להסדיר עם הדיירים תושבי השכונות חוזה ו/או למכור להם את הבעלות – בניגוד לנהלים. לדברי י. זיו-אב, חבר מועצת ממ"י, מאוגוסט 66׳, עמידר שהנה סוכנת ממ"י והאפוטרופוס לנכסי נפקדים מקבלת תקבולים על ניהול הנכסים: "אנו משלמים לעמידר 20% ברוטו מדמי השכירות ומדמי המפתח. ממכירות משלמים 5%, עבור פינויים שילמנו 120 לירות ועתה הועלה ל-150 לירות, עבור הריסות בתים משלמים 15%". כלומר, לחברת עמידר ישנה מוטיבציה כלכלית לפינוי תושבים והריסת בתיהם. יתרה מזאת, חברת עמידר מציינת כבר במזכר מ-49׳ מפורשות את כוונתה לבנות 5,000 יחידות דיור המיועדות לעולים מאירופה. האם שיכון עולי אירופה נעשה על חורבות הפינויים של יהודי ארצות ערב?

במסמך סנסציוני מאת האפוטרופוס לנכסי נפקדים מאפריל 53׳, מודגש "שכ-9% מכלל הדיירים גרים בדירות ללא חוזים עם האפוטרופוס. על חלק מהם אין בדעת האפוטרופוס לערוך חוזה מחמת מצבם הרעוע של המבנים, שאי אפשר לתקנם. יתר הדירות תפוסות ע"י דייריהן שלא ברשות, או שקיבלו את דירותיהם מדיירים קודמים ללא רשות מאתנו. במקרים אלה נמשך הטיפול מצדנו".

פינוי ביתם של ציפורה וישראל שטיינלינג ביפו, 15 ביוני 2011. צילום: יהודית אילני

כעת אתייחס לטענותיו של האפוטרופוס שבגינן לא חתם חוזה עם הדיירים באופן מודע ולא חוקי:

1. מצבם הרעוע של הנכסים. אמירתו זו של האפוטרופוס נשמעת אולי הגיונית, אך בפועל, רוב נכסי הנפקדים היו במצב סביר למגורים. בשנת 52׳, נערך בכל רחבי הארץ סקר ע"י מהנדסי האפוטרופוס בשיתוף פעולה עם מהנדסים פרטיים, וממצאין העלו כי יש צורך בהריסת 1,500 מבנים בקירוב במקומות שונים, בעיקר בערים לוד, רמלה ירושלים וסביבותיהן. יחד עם זה, ברור שביצוע הריסתם של מבנים אלה אפשרי רק אחרי המצאת שיכון אלטרנטיבי למשפחות היושבות בהם, ואכן ניתנה הסכמת שר האוצר ושרת העבודה להקמת מבני עץ במסגרת שיכון העולים המבוצע ע"י משרד העבודה, לשם שיכונן של 1,500 המשפחות שיש לפנותן מהמבנים המסוכנים של האפוטרופוס.

אם כן, הבתים המיועדים להריסה היו בערים מחוץ לתל אביב; דהיינו השכונות הלא מוסדרות בתחומי תל אביב-יפו לא זכו להסדרת זכויותיהם ע"י האפוטרופוס באופן מכוון ומודע. כמו כן, באם תושבי השכונות היו מפונים בשנותיה הראשונות של המדינה, אזי היו צריכים לדאוג להם לדיור חלופי, כפי שדאגו לקורת גג לתושבי המעברות וליתר העולים. יתרה מזאת, עבור רכישת דירה בשנות ה-50 היה צורך בין 24-36 משכורות – לעומת 240 משכורות כיום.

2. הדירות תפוסות ע"י דייריהן שלא ברשות. להלן דבריו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים שפריר במרץ 49׳: "ההרגשה המוסרית של מועטים מותקפים שעמדו על נפשם וניצחו את המתקיפים הרבים התירה את ההנאה משלל האויב. יצרי הנקמה, הצידוק המוסרי והפיתוי החומרי הכשילו רבים, רבים". נכסים רבים נתפסו ע"י כלל האוכלוסייה – כולל עולים יוצאי אירופה. משרד הבטחון והסוכנות היהודית התחרו בתפיסת מקומות תוך פלישות ופלישות כנגד, וכן גם לוחמי מחתרות, תושבי הספר ומשוחררי מלחמה. אך להבדיל מתושבי השכונות אשר שוכנו ע"י המדינה, עמם גילו סלחנות ואף חתמו עמם על חוזים.

3. קיבלו דירותיהם ללא רשות מאיתנו. תושבי השכונות הלא מוסדרות שוכנו ע"י מוסדות המדינה. כמו כן, האפוטרופוס יצא בקול קורא להסדרת זכויותיהם של כל האזרחים נטולי החוזה בלא סייג כלשהו. "הנני מוכן לשכוח את מה שקרה בעבר, בתנאי שבעתיד יווצר מצב תקין", מכריז האפוטרופוס לנכסי נפקדים שטנר במסיבת עיתונאים באפריל 53׳, דהיינו הדיירים ישלמו שכ"ד (דמי היתר) לקופת המדינה.

בכרוז של מנהיג מחאת ואדי סאליב, דוד בן הרוש ז"ל, אשר פורסם בפומבי ומתייחס לנוהל דמי ההיתר מצוין כדלהלן:

"אם כבר דיברתי על דיור, אי אפשר לעבור לסדר היום מבלי להזכיר את חוק דמי המפתח שאולי הוא מוצדק לגבי בתים פרטיים אבל לגבי בתים השייכים לרשות הפיתוח אין בו הצדקה כלל וכלל, אלא סותר את דאגת הממשלה למציאת פתרון לשיקומם של כל העולים. רוב רובם של הבתים הנ"ל מוחזקים ע"י אנשים מיעוטי יכולת שגרו הרבה זמן במעברות ואחרי שהצליחו להשיג סכום כסף לרכישת דירה, קמה הממשלה ומענישה אותם על שהעיזו למצוא דיור בכוחות עצמם ע"י הטלת מס בלתי מוצדק – דמי היתר…. כמו כן, יש למצוא מקום מגורים מתאים לאלה מבני עדתנו הנמצאים מזה שנים במעברות, בזמן שאלה שבאו רק אתמול מאירופה זכו לשיכוני קבע, דבר זה מוליד את השנאה ונותן ביטוי להפליה עדתית".

כאמור, כיום הדיירים שלא נחתם עמם חוזה הנם תושבי השכונות המזרחיות בתל אביב-יפו, כאלף משפחות שזכויותיהן הקנייניות לא הוסדרו במזיד ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים ובשל זאת מוגדרות כפולשות ומפונות מביתם. תושבי השכונות הללו עלו ארצה ונישקו את האדמה – שמעולם לא תהיה שלהם.

דוד בן הרוש (לחצו להגדלה)

ומה עכשיו

בשנים 2017-2018, בפגישה של נציגי השכונות הבלתי מוסדרות עם הפקידות הבכירה במשרד האוצר, הצגתי לנוכחים את כל המסמכים לעיל, אך הם בחרו להתעלם מהעובדות. כאשר המדינה עוברת על חוקיה, הם נאלמים דום ולא לוקחים אחריות. זאת מכיוון שהחוקים נועדו לשרת את האוכלוסיות אשר משתייכים לציונות האשכנזית. בהקשר זה, חשוב להדגיש את דבריה החדים כתער של ח"כ שולמית אלוני ז"ל, אשר הביעה את כאבה בוועדת הכנסת בנוגע תושבי השכונות והפינויים בכפר שלם, בשנת 52׳:

"מדוע הם מקבלים פיצויים במשורה ובצרות עין, הלוא הם עניים, וכך הם יישארו עניים עד סוף הימים. מדוע לא לתת להם פיצוי כמו שניתן בימית? הם חיים במקום ההוא הרבה יותר שנים. הם אזרחי מדינת ישראל. הם אפילו יהודים טובים. הם בוודאי גם מצביעי הליכוד. מדוע לא לתת להם פיצוי כזה, שיאפשר להם לבחור את הדירה היפה ביותר והטובה ביותר ולבנות להם עתיד אחר? האם אדם שמקים לעצמו דירת יחיד משלו, גג וארבעה קירות, הוא שודד קרקעות? ממי הוא שודד קרקעות? למה ניתנה קרקע הלאום?…

מינהל מקרקעי ישראל הוא כיום ספסר הקרקעות הגדול ביותר במדינת ישראל. במקום שהוא יוריד את מחיר הקרקע, הוא משווה את מחירי קרקע הלאום למחירים הנהוגים באותם 8% או 10% של קרקע פרטית שיש בשוק החופשי, ומוכר את קרקעות המדינה במחיר גבוה כדי לסחוט כספים מהציבור. הוא מספסר, ואף שאינו נותן את הקרקע לבעלות, הוא גובה מחירים עצומים. מה זה? כאשר אמרנו: גאולה תיתנו לארץ, וקרקע לאום, האם זה היה רק בשביל מושבים, קיבוצים ובנקים? האם זה לא היה בשביל כל אדם ואדם שהגיע לארץ הזאת לבנות ולהיבנות בה?״.

במאמרי ״מדיניות החלשת המוחלשים בשכונות״, הדגשתי את הסרבנות האזרחית בקרב האוכלוסיות המוחלשות כאקט מחאתי בשל נישול של המשטר במתן זכויות אדם בסיסיות, כדוגמת הזכות לקורת גג. כעת אוסיף ואומר שעל החברה הישראלית ובתוכם הזוגות הצעירים אשר נאנקים תחת יוקר המחיה וחולמים על רכישת דירה ו/או על הזוגות אשר משועבדים לתשלומים של 25 שנים לבנקים, דיירי הדיור הציבורי בפועל והנמצאים ברשימת המתנה רבת שנים, הנכים, תושבי השכונות אשר פונו מקום המדינה ועד היום, וילדי תושבי עיירות הפיתוח אשר מגיעים למרכזי הערים לשם מציאת אופק כלכלי ושוכרים את הבתים של ילדיהם ונכדיהם של האשכנזים אשר ממשיכים לצבור הון ולרכוש דירות – על כל אלו לעלות ולכבוש את האדמות הציבוריות (קרקע חקלאית לא מיושבת ולא מעובדת) אשר נמצאות ברשות הקיבוצים והמושבים ולהקים התיישבות תוך תשלום של שליש מערך הקרקע וקבלת דיור בין דורי ונחלה שלישית.

כמו כן, בשל מדיניות הנישול העירוני, על תושבי דרום תל אביב ויפו לדרוש את היפרדותם מתל אביב הלבנה ולהיות עיר עצמאית ורב תרבותית. אז אולי יהא סיכוי אמיתי שנבחרי הציבור יראו וידברו את שפתם של המנושלים, וילחמו לצד התושבים למען קידום שיוויון זכויות והסדרת זכויותיהם הטבעיות בכל רובדי החיים האזרחיים.

בתאריך 26 במאי (יום א׳ הקרוב) ייערך כנס חירום של פעילים/ות מרחבי הארץ לשם סיכול הפינוי בכוח של משפחת גריב מביתה. מוזמנים להגיע לדרך בן צבי 77 בשכונת אבו כביר, בשעה 19:30.

הפגנה למען הכרה בכפר דהמש ולמען סולידריות בין תושבי המדינה "הבלתי-מוכרים", הלא-חוקיים, מאוימי הפינוי וההריסה, ערבים ויהודים, נובמבר 2012
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.