צעדת השרמוטות מדירה אותי משורותיה

צעדת השרמוטות מזעזעת את החברה הערבית. למעשה, לא מעט נשים פלסטיניות חשות שזו סטירה מצלצלת מטעם נשים יהודיות פריבילגיות
איאת אבו שמיס

משוררת שפרסמה עד כה שני ספרי שירה דו לשוניים, סטודנטית למדעי החברה והמדינה, גרה ביפו ומייסדת הפרויקט 'נשים ערביות יפואיות מצליחות'

"צעדת השרמוטות" התקיימה בשישי האחרון בירושלים ובשישי הקרוב תתקיים במדינת תל אביב. הצעדה הזו מצליחה לחולל לא מעט הדים בשנים האחרונות, התקשורת מסקרת ודיונים ערים מתקיימים בזכותה במדיה החברתית. לקראת הצעדה הפיד שלי הוצף בפרסומים על הצעדה והעמוד של הצעדה התמלא הסברים ומידע בארבע שפות: עברית ערבית אנגלית ורוסית, דבר שאינו מובן מאליו במדינה הזו. ניכרו המאמצים של המארגנות לפנות לפנות לכמה שיותר נשים, מרבדים שונים ומחברות שונות.

מטרתה המוצהרת של הצעדה היא להתנער באופן פומבי ונחרץ מהבושה ומתחושת האחריות או ליתר דיוק מהאשמה שהחברה מטילה על נפגעות אונס ותקיפה מינית. הצעדה מתקיימת במקומות רבים בעולם מאז שנת 2011, באנגלית תחת הכותרת slutwalk, והיא נוסדה באופן בלתי מפתיע בעקבות התבטאות של שוטר בפני קהל סטודנטיות בטורונטו. בקנדה, כמו בישראל ואיפה לא, בעצם? קיימת נטייה לייחס את האשם או האחריות לתקיפה המינית על כתפי הנשים הנפגעות, בין היתר בשל הלבוש שבחרו לעטות על גופן בעת שהותקפו. בזמנו אמרו מייסדות המצעד הראשון: "לנשים נמאס מדיכוי בגין סלאטשיימינג; נמאס לנו להישפט על פי המיניות שלנו ולהרגיש לא-בטוחות כתוצאה משיפוט זה." צעדת השרמוטות הישראלית הראשונה התקיימה שנה אחר כך ב-2012, ומאז מתקיימת מדי שנה, ואף צוברת תאוצה כמרחב קולקטיבי נשי מעצים ומחזק ואף חתרני – לצערנו, במציאות שבתוכה אנחנו חיות.

בעמודים השונים של צעדת השרמוטות (יש עמוד לצעדה של חיפה, תל אביב, באר שבע וירושלים) מתפרסמות עדויות של נשים שעברו תקיפה מינית, וצילומים מרגשים וכואבים של נשים שמנציחות באמצעות גופן רגעים של עוצמה ושחרור פמיניסטי. נשים אמיצות מספרות את סיפוריהן האישיים, נשים תומכות זו בזו ומחזקות את התשתית המשותפת ואת הברית נגד הביזוי והדיכוי הפטריארכלי. הפעולות הללו מעוררות השראה ונוסכות תקווה, אך למרות כל זאת, יש לי קושי עם הצעדה הזו.

מארגנות הצעדה בישראל מעידות על כך שהן בחרו למסגר ככה את הצעדה משום שהכינוי 'שרמוטה' הוא הכינוי הנורא ביותר שאפשר להדביק לאישה, מילה שנאמרת כדי לבייש, להשפיל, למשטר ולהצר צעדים

לא מעט נכתב ברשתות על אודות השם שנבחר, "צעדת השרמוטות", ועדיין נראה שיש חוסר הבנה עמוק ביותר לגבי ההדרה שנוצרת רק מעצם השם. מארגנות הצעדה בישראל מעידות על כך שהן בחרו למסגר ככה את הצעדה משום שהכינוי 'שרמוטה' הוא הכינוי הנורא ביותר שאפשר להדביק לאישה, מילה שנאמרת כדי לבייש, להשפיל, למשטר ולהצר צעדים. המילה הזאת כמובן גם מספקת צידוק לפגיעה המינית, כי לכאורה אם את שרמוטה, אז את נהנית מסקס, ואיך את יכולה לטעון לפגיעה מינית – כשמטבעך את הרי שרמוטה ואת עושה סקס בכיף. עד כאן הטיעון הרווח על העיוות והטינופת שבו. כשהנשים הצועדות לוקחות את הביטוי 'שרמוטה' ומבצעות לו מה שמכונה "ריקליימינג", הן מבקשות לנגוס בכוחו ולצמצם את היקף ההשפעה השלילית שלו על חיי נשים, כי הן לכאורה מחזירות לעצמן את השליטה במשמעות שלו. הצעדה הזו נועדה כדי ליטול את העוקץ מהמילה האיומה הזו, והיא מתקיימת על מנת שיבוא יום ואף אחד לא ישתמש בה עוד וכדי להבהיר לכל מי שזקוק להסבר שנשים אינן צריכות להתנצל על התנהגותן או על הלבוש שלהן.

זה הזמן להודות שאני מתעבת את המילה הזאת, ולא משתמשת בה. אני חשה שאני, כפלסטינית, מודרת מהצעדה הזו, ולמרות הפרסומים בערבית לקראתה – שהצעדה הזו לא פונה אליי, לאחיותיי, לחברותיי הערביות. כערביה, אין לי ולו קצה של יכולת להשתתף בצעדה בעלת שם כזה משום שאצלנו הוא נושא קונוטציות מאוד מאוד שליליות. זו מילה קשה ביותר, שמשמעותה עשויה להוביל אפילו לרצח נשים.

אנחנו, הפלסטיניות, לא נלחמות בשלב זה על שחרור מיני. זוהי פריבילגיה שאין לנו נגישות אליה. אנחנו לא במקום הזה, למרות שהסרט 'לא פה, לא שם' מציג ערביה רווקה שמקיימת קשרים עם גברים וערביה לסבית, ולמרות שבמרכז הסדרה 'מונא' ניצבת גיבורה משוחררת מינית. נשים עדיין נרצחות על דברים פחותים ופחות פריבילגיים מיחסי מין לפני החתונה. לכן, המאבק על שחרור מיני אינו מצוי בראש המאבקים שלנו והאופן שבו הצעדה מתקיימת מתעלם מהחברה הערבית, מהתרבות הנהוגה בה ומיחסי הכוח שאנחנו מבקשות לערער. אני מאמינה שאם רוצים לשנות דברים צריך לעשות את זה בצורה יותר מעודנת, שלא גורמת רתיעה וזעזוע. צעדת השרמוטות גורמת לוואחד שוק בחברה הערבית. למעשה, יש לא מעט נשים פלסטיניות שחשות שזו מעין סטירה מצלצלת מטעם נשים יהודיות פריבילגיות.

בשנה שעברה, העליתי את הנושא באופן חלקי בפני המארגנות, ובעיקר את עניין השם והקונוטציות שלו. אגב, לא רק אני הייתי מעורבת בניסיון להסביר עד כמה השם הזה בעייתי, וההתעלמות מהמחאה שבאה מצד נשים מרקע ערבי היא בעייתית עוד יותר. היו עוד נשים מזרחיות שטענו טיעונים דומים, אך היינו מיעוט, ולמרות הדיון הסוער לא הייתה שום מוכנות לוותר או להחליף את השם של הצעדה.

למען ההגינות, אני רוצה לציין שאני מכירה את מארגנות הצעדה ומעריכה את עבודתן ואת מסירותן למטרות החשובות, אך איני יכולה להימנע מהביקורת הזו, חרף אהבתי והערכתי. אני סבורה שכל עוד הצעדה בתצורתה הנוכחית מתקיימת למרות שנשים ערביות ונשים מזרחיות טוענות בתוקף שהשם של הצעדה מחבל ביכולת שלהן להשתתף, יש לנו כפמיניסטיות בעיה גדולה. השנה, הצעדות מתקיימות ברמדאן, מה שבכלל מונע מנשים מוסלמיות שאולי היו מוכנות לשים את נפשן בכפן, את האפשרות התיאורטית לקחת חלק. ואולי גם בכך העניין: אין נשים מוסלמיות בהנהגה של המיזם הזה, והוא לא מתוכנן עבורן. זה דבר שצריך להשתנות.

צעדת השרמוטות בתל אביב, 2018. צילום: עמוד הפייסבוק של צעדת השרמוטות
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דודו יוסף

    את בהחלט צודקת.
    אני כגבר בעד המאבק הצודק הזה אך נגד הכינוי המביש הזה. צריך לשנות את הקונספט. ולשלב את מאבק של הנשים הערביות יחד

  2. עמי

    שימוש במילות גנאי בשפה שהיא אינה שפת האם מורידה מעוצמתן.
    המילה שרמוטה והמטען הרגשי שהיא נושאת, עבור דובר עברית אינה זהה לזו שדובר ערבית שומע, למעט אולי הצליל וההגייה.
    אבל מילה היא לא רק צליל והגייה, היא מסר ותרבות.
    ישראלים לא משתמשים בעברית לביטויי גנאי, כמו באוכל הם מעדיפים את תוצרי המרחב הגאיוגרפי או את אלה שמעבר לים.