צעדת השרמוטות היא לא יום חג

אנחנו צועדות כי רוצחים את אחיותינו, כי אונסים אותנו, כי פוגעים בילדותינו מינית, כי תרבות האונס. כואב לי שנשים שאני מעריכה ואוהבת מהחברה הערבית – לא יוכלו אולי לעולם לצעוד איתי תחת הכותרת שעלולה במקומות מסוימים להיות עילה לרצח • מכתב פתוח
ענבל פרן פרח

זה מכתב פתוח לנשים הפלסטיניות והנשים מהחברה הערבית שניעורו בהן כעס או תחושת הדרה בשל הפעילות הפמיניסטית שלי, מתוך אהבה והערכה לכל אחת מכן שאני מכירה באופן אישי וגם למי שלא, בעקבות המאמר החשוב שפרסמה כאן איאת אבו שמיס.

ביום שישי נצעד ברחובות תל אביב במפגן מטורף שתקוותי היא שיחבר מעל 10,000 נשים וא.נשים משלל מגדרים – צעדת השרמוטות. זוהי הפגנת המחאה הפמיניסטית הגדולה ביותר שנראתה בישראל אי פעם. היא היתה כזאת לדעתי גם כשהיתה קטנה ומצומצמת. זוהי אולי ההפגנה היחידה שבה אני מרגישה שכל מה שיש לי לזעוק לעולם, לדרוש ממנו, לצרוח עליו, לרצות למגר ולבטל נמצא בתוכה.

צעדת השרמוטות היא אקט מחאה שהוא נקודת שיא ביומיום פמיניסטי עיקש, תלם ארוך של עשיה פמיניסטית ופעולות נגד תרבות האונס, האשמת הקורבן והשפלת נשים על רקע מיניותן.

זוהי צעדה ולא מצעד. אילו זה היה זה מצעד חגיגי, היה ניתן לחשוב שאנחנו חוגגות איזה שקר כלשהו של מיניות משוחררת ומתערטלות לשם החג. אך זה לא חג. לא מצעד. זו צעדה.
צעדת מחאה נוקבת, כואבת, שלא באה לדרוש שחרור מיני אלא באה לדרוש את הפסקת הטרור המגדרי, את עצירת האלימות נגד כל אישה ואישה, את ביטולו של שיח האשמת הקורבן שגורם לכל מי שהתנסתה בכך לפגיעה חוזרת, אונס חוזר, הדרה והשתקה.

חברותי מהחברה הערבית, חברותי הפלסטיניות, המטופלות המוסלמיות והדרוזית שלי, הסטודנטיות המהממות שלי – כל אלה, נשים שאני מעריכה ואוהבת ובאות מהחברה הערבית – לא יוכלו אולי לעולם לצעוד איתי בצעדה שכותרתה מכילה מילה שעלולה במקומות מסוימים להיות עילה לרצח.
אני יודעת את זה.
אני יודעת וכואבת את זה.

זה חלק ממה שהולך איתי לצעדה השנה והלך איתי לצעדה בשנה שעברה. ההבנה שיש כאן מחאה שתרבותית מתאפשרת לי לעשות אך לנשים שנפגעות מאותם דפוסים חברתיים לא פחות ולעיתים אף יותר אין את היכולת לצעוד איתי.
ולכן אני צועדת גם בשבילן. עם הסיפורים שלהן. עם הקולות שלהן.

קיומה של הצעדה, כמו של כל מחאה פמיניסטית נוקבת, מעלה תמיד ויכוחים בתוך הקהילה הפמיניסטית. בכל מחאה, ככל שהיא חריפה יותר, יש מי שתרגיש מודרת, לא מחוברת, לא רצויה אפילו או שהדברים מנוגדים לתרבות, לדת, לערכים הבסיסיים שלה. אנחנו יכולות להשתמש בכלי האדון ולדון את המחאה במילים חריפות כגון "מחאה של פריבילגיות", ליצור היררכיה בין ערכים ולומר שעד שלא כולן יהיו תחת אותה מטריה זה לא נחשב.

אנחנו יכולות להשתמש במושגים של היררכיה.
של פריבילגיות.
של ביטול.
ולתת תוך כדי כך מקום למי שבתחתית פירמידת הפריבילגיות לבטל את כאבה או להשתיק את קולה של זו שנמצאת בראש הרשימה.
אנחנו יכולות. אבל זה יהיה לא פמיניסטי ולא מהפכני מצידנו.

הדבר הפמיניסטי יהיה לדעת שגם אם לא כולן יכולות לצעוד – עצם אי הצעידה לא מבטלת את מקומן בשיח הפמיניסטי או במאבק. גם אם הצעדה היא לבנה ויהודית היא לא מבטלת את הצורך במחאה ואת המאבק באלימות המינית והטרור המגדרי בחברה הערבית.

גם אם אלך מתוך היכולות הפריבילגיות שלי חשופת חזה ברחובות תל אביב עם שלט צבעוני שכתובות עליו מילים כמו סקס וזין זה לא מבטל את היכולת שלי להיות שותפת בכאב של כל מי שלא יכולה ואף למחות גם מתוך כאבה.

זו לא הדרה. הדרה היא דבר מכוון, אקטיבי, שיוצא מתוך רצון לבטל קול מסוים. אנחנו לא מבטלות את הקול של הנשים שלא יכולות לצעוד איתנו.

אנחנו חייבות לצעוד. חייבות להביע את המחאה שלנו לא כביטול או הדרה של מחאות אחרות או נשים אחרות – אלא כי המחאה הזאת היא של כולנו ויש לנו את היכולת לצעוק אותה גם אם נשים רבות אין להן את היכולת.
המחאה היא לא על עוד פריבילגיות.

פמיניזם היא התנועה לשחרור האדם. היא התנועה לשחרור מכבלי הפטריארכיה, מכבלי המישטור , מכבלי הדיכוי. הדיכוי שמתבטא ברצח נשים, בהדרת נשים, באלימות כלפי נשים, בתחושת עליונות על נשים, במישטור של נשים בשם דת או מוסר ולא משנה אם היא גם הדת שלנו או מה קווי המוסר שלנו כנשים – בשמם מותר לעשות בנו כרצונם.

אנחנו צועדות כי רוצחים את אחיותינו, כי אונסים אותנו, כי פוגעים בילדותינו מינית, כי אי אפשר לעבור ברחוב בלי לקבל הערה. אנחנו צועדות וצועקות כי תרבות האונס והאשמת הקורבן וכי זה לא משנה אם לבשת שביס, בורקה, חיג'אב או ביקיני – את מטרה להחפצה, לשימוש, לניצול מיני ולפגיעה אלימה.

אנחנו צועדות וצועקות כי תרבות האונס והאשמת הקורבן וכי זה לא משנה אם לבשת שביס, בורקה, חיג'אב או ביקיני – את מטרה להחפצה, לשימוש, לניצול מיני ולפגיעה אלימה

כן. אני פריבילגיות לבנה. יש לי תואר במגדר ומשקפיים ואני אפילו מלמדת באקדמיה כך שאני עומדת בסטנדרט גבוה של קלישאה פריבילגיות. גדלתי בקיבוץ. יש לי מקצוע מכובד.
אני עוברת מסך. אני פריבילגית. האם מישהי מחברותי הפחות פריבילגיות היתה רוצה שלא אשתמש בפריבילגיות שלי כדי להלחם את מלחמתנו המשותפת? אני מקווה שלא. כי אני מתכוונת להשתמש בכל כלי שיש לי. גם אם זה אומר שהייצוג בו יהיה חסר.

אני אצעד ואצעק תוך כדי כאב על חוסר הייצוג, תוך כדי הכאב שבידיעה שאחיותי הפלסטיניות לא יכולות לצעוד איתי בין אם בגלל המילה שרמוטה ובין אם בגלל התרבות, או הבית או כי הן בכלל כבושות ונצורות בעזה – הן עדיין נשים ועדיין אחיותי ולכן אני צועדת.
בשבילי ובשבילן.

זה לא "בשבילן" מתנשא. הוא אולי פריבילגי אך הוא לא מתנשא.
הוא "בשבילן" מתוך שותפות ואחריות משותפת וסיסטרהוד ואמונה שלמרות הפערים התרבותיים ולמרות פערי הפריבילגיות המאבק שלנו הוא מאבק אחד.

אני רוצה להודות לאיאת אבו שמיס על התרומה שלה לשיח הפמיניסטי באופן כללי ועל הדברים שכתבה כאן באתר. אני מבקשת מכל אחת ואחת מאיתנו לקרוא אותה לא בכעס אלא באהבה והוכרת תודה על כך הזרקור שהיא מציבה למקום שאסור שנהיה עיוורות אליו או שנבטל אותו גם אם הוא כואב וקשה לנו לראות.

מאחלת לכל הנשים המוסלמיות באשר הן רמדאן כרים.

צעדת השרמוטות בתל אביב, 2018. צילום: ראומה זוהר חיות
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    מה שאיאת אבו שמיס כתבה לך הרבה יותר מעניין וחשוב מהתשובה שענית. אבל היות ולא הבנת, אחלץ לעזרך. כי אין כמו ריח נפלם על הבוקר, למעט הצלת עלמה במצוקה.

    1. אא"ש מתארת לך מצב מפליא מבחינתך, שאת כנראה לא תופסת אותו, ולפיו למילה "שרמוטה" יש בערבית משמעות מדוייקת מאד, ושונה מזו שאת משתמשת בה.

    2. אצלך, המילה הזו היא מסמן של הדובר, המתייג באופן שקרי אישה. אצלה, לטענתה, מדובר בסימון שאינו בהכרח שקרי: יש נשים שעשויות לבחור להיות שרמוטות, או להיות שרמוטות גם ללא בחירה.

    3. המושג הזה, כותבת אא"ש, אוחז בכמה תכונות חמקמקות. הנה שתיים: הוא בהכרח שלילי לגמרי, עד כי לא ניתן להשתמש בו בגוף ראשון כנה, ממש כמו שלא יותר משמותר לומר "אני אם מתעללת גאה". אמירת "אני שרמוטה" תייצר סנקציות חברתיות.

    4. בנוסף, יש לאמירה הזו מימד פרפורמטיבי: מי שאומרת אותה, בהכרח צודקת. להבהרת הנקודה, נסי לומר לדתיה "אני לא מאמינה ביהוה", כולל השם המפורש. לתחושתי, הדתיה לא תתווכח על אמונתך. למה? פרפורמנס.

    5. לכן, מי שאומרת "אני שרמוטה" היא בהכרח שרמוטה, ומסיבות שנשגבות ממני – באמת – זה נחשב לרוע.

    6. כך בנויה הערבית, או החברה הערבית. ולפיכך, ריקליימינג לא הכי עובד בה, או לא באותן דרכים. יש הבדלים, מסתבר, בין המערב והמזרח: עייני בכתביו של אדןארד סעיד, הוא כתב לא מעט על הבניות שגויות של המזרח. לכשתסיימי לעיין, סגרי את הספר והציצי בכריכה הנאה של התרגום לעברית: אישה לבןשה בצמצום, מפתה גבר שחום על גמל. זו אפיזודה תנכית המוצגת בצורה די מדוייקת, אבל העניין המהותי הוא שמדובר בצייר מערבי (מהולל) שמדמיין ערביות כשרמוטות.

    7. לכן, בעייתך אינה עודף פריבילגיות, אלא אטימות. ומה נסגר עם הרמדאן? קשה להזיז את מחוות ההתבטלות בפני המערב, חגיגת האנחנו פמיניסטיות ממש כמו באמריקה, לזמן שלא נופל על רמדאו? כן, תצטרכו להזיז קצת את התאריכים כל שנה. לא, הרבה מאד מוסלמיות עדיין לא יגיעו. כי הן לא שרמוטות. מקווה שעזרתי.

  2. יוסף

    לחיזוק תגובתו של "סמולן", אני נבוך כשאני רואה ביטויים כמו "סיסטרהוד" – כל המחשבה הפמיניסטית שלך היא פשוט הפנמה של המסר ממרכז האימפריה, ארה"ב. הם השתלטו על הכל, כולל על הדרכים בהן מדברים על כך שהם השתלטו. ואת נכנעת בקלות שכזו, אפילו ללא נסיון לדמות התנגדות. כל השפה, כל דרכי ההתבטאות שלהם נועדו להבטיח שלא תהייה התנגדות – סיסטרהוד כולל בתוכו את זה שאין סיסטרס באמת, כולן יחידות כלכליות נואשות אשר לא מבינות באיזו מסגרת כלכלית הן מתפקדות. זו שפת שגיא נאור.