ללמד כאילו כולן דור ראשון להשכלה גבוהה

הפערים בכיתה התגלו כעצומים. בהתחלה הם לא נראו לעין, אך עבודות אמצע הסמסטר חשפו אותי לאי-השוויון העולמי באופנים שלא העליתי בדעתי אפילו אני, דור ראשון להשכלה גבוהה. אז מה אנחנו עושות כמרצות על מנת לא רק לדהור קדימה עם הסטודנטיות החזקות?

שיעורי הבחירה בגרנד אקול "סיינס פו" בפריז מאתגרים במיוחד. הם מוצעים לכלל הסטודנטיות לתואר ראשון החל מהשנה השנייה, וכאשר הם מועברים באנגלית, השפה שבה אני מלמדת, הם מושכים אליהם הרבה מאוד סטודנטיות מתוכניות החילופין של המוסד. הלכה למעשה, בכיתה של 14-22 סטודנטיות, יהיו לך לא יותר מארבע סטודנטיות שאינן בחילופין. המשמעות היא כיתה מגוונת מאוד, שמורכבת מסטודנטיות מדיסציפלינות שונות ובעלות רקע שונה בכל הקשור לכישורי למידה. שלא נאמר, הרבה מאוד סטודנטיות שלא לומדות בשפת אמן.

אחרי סמסטר אחד במתכונת זו הבנתי שהשיעור, תיאורטי עד כמה שיהיה, חייב לכלול בתוכו גם מיומנויות למידה. החל מפירוט מדוקדק בנוגע לדרישות הקורס, עבור בחיפוש אחר ביבליוגרפיה וכללי ציטוט וכלה בניסוח שאלת מחקר. כי שלא כמו הסטודנטיות של "סיינס פו", שמציגות פרזנטציה בכל שיעור החל מהשיעור הראשון ומתחילות את הלימודים עם שבוע אינטנסיבי שמוקדש לכישורי למידה, אין לי שום דרך לדעת מה הרקע של מי שיושבות בכיתתי.

למרות הכל, השנה האתגר התברר כגדול עוד יותר. עם שלוש סטודנטיות וסטודנט מהדרום הגלובלי, הפערים התגלו כעצומים. בהתחלה הם לא נראו לעין. התגובות השבועיות על הקריאה, כמו גם הדיונים בכיתה לא הכינו אותי לעבודות אמצע הסמסטר. אלה חשפו אותי לאי-השוויון העולמי באופנים שלא העליתי על דעתי אפילו אני, דור ראשון להשכלה גבוהה. בעוד שתיים מהסטודנטיות העתיקו 60%-90% מהעבודה מילה במילה מהמקורות שעמם עבדו, העבודות עצמן היוו יותר סיכום בנקודות של מקרה המחקר, מאשר ניתוח שמבוסס על שאלת מחקר שנוגעת בנושא הקורס – העוסק בריבונות ואלימות, ו/או כל הבנה בסיסית בנוגע לדרישות של עבודה אקדמית.

העובדה שכולן חלקו רקע דומה הבהירה לי שהבעיה אינה עצלות, אלא אי-הבנה עמוקה של הדרישות – שמספרת הרבה על המוסד והמחלקה שמהם הגיעו. כולן קיבלו ממני משוב מפורט, עם הצעות לתיקונים והערות בגוף הטקסט. אשר לשתיים שהרכיבו עבודה מהמון ציטוטים של אחרות ואחרים, הצעתי להן לתקן את העבודה ולהפוך אותה לשלהן. הן שמחו על ההזדמנות והתנצלו מאוד על ההעתקה, שהיתה כל כך קיצונית עד כי היה ברור למדי שלא נעשתה בזדון. סטודנטית נוספת ביקשה מיוזמתה לקבל כמה ימים כדי לעבד את ההערות ולהגיש את העבודה מחדש, ונענתה בחיוב. השיפור שהיה בין הגרסאות הראשונות לשניות הבהיר רק כמה ידע חסר להן. עם זאת, כשהציגו את הפרזנטציות שלהן היה ניכר שהרבה מאוד מן ההערות יושמו – ואני מחכה לקרוא את עבודת הגמר שלהן, כי מקוריות לא היתה חסרה להן.

נראותן של הסטודנטיות, בכיתה עם הרבה תלמידות לבנות, היתה בולטת מדי מכדי לאפשר לי לקבץ יחדיו את כל הלא-לבנות

אינסטינקט ההצלה שלי רצה לעשות יותר. לשבת איתן, ביחד, ולעבור לאט-לאט על מה זה אומר לכתוב עבודה אקדמית, לעבוד עם תיאוריה, לנסח שאלת מחקר ולהציע ניתוח למקרה מחקר. אבל שאיפות לחוד ומציאות לחוד. מעבר לעובדה שאני כמובן לא מתוגמלת על דבר מעבר לשעות ההוראה, נראותן של הסטודנטיות, בתוך כיתה עם הרבה מאוד סטודנטיות לבנות ממערב אירופה וארה"ב, היתה בולטת מדי מכדי לאפשר לי לקבץ יחדיו את כל הלא-לבנות. זה הרגיש בוטה ועל סף הפוגעני לקבץ אותן יחדיו, ולא היתה ברירה אלא לשלב מיומנויות כתיבה בקורס עצמו, אפילו מעבר לנתח שכבר הקדשתי לכך בסילבוס המקורי. במילים אחרות, ללמד כאילו כל אחת מהסטודנטיות בכיתה הן דור ראשון להשכלה גבוהה.

הספרייה של סיינס פו. צילום: Eva.arfwedson, CC BY-SA 3.0

כדור הרגעה לפני מפגש עם הטקסטים

ללמד כאילו כל הסטודנטיות הן דור ראשון להשכלה גבוהה זה אומר לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. כדור ראשון בעצמי, וכמי שעבדה עם סטודנטיות שהן דור ראשון, קשה להאמין עד כמה כל פעולה ודרישה בכיתה דורשת עצירה, הסבר ורפלקסיה אם אנחנו רוצות לא רק לדהור קדימה עם הסטודנטיות החזקות, בעודנו משאירות מאחור את אלה שהרקע שלהן הפך את המרחב האקדמי ליותר מזר עבורן.

זה מתחיל בשיעור הראשון. עם הצגת הסילבוס, חייבות להדגיש כמה דקות לאופן הקריאה של הטקסטים. זה לא אומר לחפש טקסטים נגישים יותר – פטרונות לא עזרה אף פעם לאף אחת. הסילבוס שלי מורכב מהרבה טקסטים קאנוניים בפילוסופיה פוליטית שרחוקים מלהיות קלים לקריאה, אבל אני מציינת זאת, בקול רם. אני מבהירה לכיתה כבר בשיעור הראשון שהקריאה לא הולכת להיות קלה. שאם הן הולכות לאיבוד זה לא כי משהו לא בסדר איתן, אלא כי הטקסט מסובך. שהקריאה הראשונה שלהן לא אמורה לאפשר להן לסכם אותו ולהבין כל אספקט בו, כי אם לתת להן רעיון ראשוני ביחס לנושא שבו הוא עוסק. ושמעבר לכך, מותר, אפילו רצוי, להיצמד לחלקים בו שדיברו אליהן, כי אנחנו כבר נפרק אותו ביחד בכיתה, ואחר כך, כשיחזרו אליו בשביל עבודות האמצע, הפרזנטציות ועבודת הסיום, אז הקריאה תהיה פחות מאיימת. אני גם מציינת בפניהן שאני קוראת את הטקסטים האלה כבר שנים ועדיין לא מבינה כל פסיק בהם. זה מספק כדור הרגעה ראשוני למפגש עם הטקסטים.

אשר לסילבוס עצמו, הוא בנוי כך שהטקסטים בו נמצאים בדיאלוג אחד עם השני, כך שכל פעם שהן קוראות טקסט נוסף תהיה בו התייחסות לקריאה קודמת שעשו – עובדה שצוינה על ידיהן בסוף הקורס כחשובה מאין כמותה כי זה נתן להן תחושה של התקדמות. אותה תחושת התקדמות נוכחת גם במשימות השונות. ב"סיינס פו" מחייבים אותנו לתת לסטודנטיות לפחות שלוש משימות שעליהן יקבלו ציון מעבר להשתתפות והתגובות השבועיות על הטקסטים. גם כאן, במקום לייצר שלוש משימות שהקשר ביניהן תלוש, אני בונה מדרגות של התקדמות שמאפשרות להן לעשות שימוש בהערות שלי בעודן עוברות ממשימה אחת לשנייה. כך, בעוד עבודת האמצע מוקדשת להצגת המקרה שבחרו לעבוד עליו וניסוח שאלת המחקר שלהן, בלי מחויבות בשלב זה לניתוח תיאורטי, הפרזנטציה – על אותו מקרה מחקר – מהווה שלב מתקדם יותר, אבל בעיקר כזה שמאפשר להן לצד הניתוח התיאורטי הראשוני להעלות שאלות, תהיות ומחשבות בפנַי ובפני חברותיהן לכיתה ולקבל פידבק מכולנו. עבודת הסיום מהווה, אם כן, שלב מעובד למדי המבוסס על מחקר של המקרה, היכרות עם כל הטקסטים שעבדנו איתם, והרבה מאוד הערות ומחשבות שלי ושל יתר הסטודנטיות בכיתה על העבודה שלהן עד כה.

ההבנה שהשיעור חייב לכלול גם כישורי כתיבה מחייבת לוותר על חלק מהתיאוריה – חשובה עד כמה שתהיה

ברמת הסילבוס עצמו, ההבנה שהשיעור חייב לכלול גם כישורי כתיבה מחייבת לוותר על חלק מהתיאוריה – חשובה עד כמה שתהיה. אם אין ברירה, אזכיר אותה בקצרה, ואפנה אליה למי שמעוניינות, ו/או למי שניכר שעבודתן מחייבת התייחסות לתיאוריה זו או אחרת. בכל מקרה, כל דיון תיאורטי חייב להיות מבוסס דוגמאות, לחרוג מגבולות הטקסט, להגיע אל החיים שלהן כדי שלא יהפוך לדיון מנותק ובהמשך יופיע בעבודות שלהן כלא יותר מכלי יישומי חסר משמעות שעניינו סימון וי על ציון התיאוריה. פעם אחר פעם מדהים אותי ההלם שלהן כשאני מדגימה תיאוריות דרך סדרות טלוויזיה עכשוויות. מהתגובות ניתן לחשוב שמנקודת מבטן מרצות לא חיות באותו עולם, ובטח שלא יכולות לחלוק איתן תחומי עניין.

בשיעור האחרון של הקורס, נראה שהרבה מהמשימות הושגו. אבל מעבר לכך, ניכר שההתייחסות הקולקטיבית אליהן כדור ראשון להשכלה גבוהה תרמה לכולן. הסטודנטיות ציינו איך האפשרות להגיב על הטקסטים אונליין, באופן חופשי לחלוטין, כאילו הן כותבות פוסט בפייסבוק או מצייצות בחשבון הטוויטר שלהן בתגובה ליתר התגובות על הטקסטים, חייבה אותן לקרוא, אבל גם אפשרה להן לקרוא את הטקסט מזוויות שונות ולהיעזר אחת בשנייה.

הסילבוס עצמו צוין על ידיהן לטובה הן בגלל שלדבריהן לרוב הן רק קוראות על תיאוריות חשובות, אבל פחות קוראות את התיאוריות עצמן, ובעיקר בגלל שהדיאלוגים בין הטקסטים השונים אפשרו להן להבין יותר גם את מה שקראו עד כה וגם את מה שהן קוראות כעת בפעם הראשונה. פעמים רבות, אמרו לי, נותנים לנו כל כך הרבה חומר מבלי לעמוד על הקשרים בין המאמרים השונים, ובעיקר לא מתאמצים כל כך להראות לנו איפה התיאוריה פוגשת את החיים. ואשר למשימות, הן סיפרו כי אלה אפשרו להן עיבוד ממשי של ההערות שקיבלו, כך שהעבודות חדלו מלהיות רק ביטוי לציון שאין לו המשך. חשוב להדגיש כי דברים אלה נאמרו על ידי כולן, גם מי שמגיעות מהאוניברסיטאות הטובות בעולם.

הספרייה הלאומית ברחוב רישלייה בפריז. צילום: NKCPhoto, cc by sa-nd

לא רק מספר עמודים, רווח ופונט

המשמעות של ללמד כאילו כל הסטודנטיות בכיתה הן דור ראשון להשכלה גבוהה, לא מסתכמת בנקודות שהעליתי כאן. היא מחייבת בנוסף גם מיצוב עצמי שיאפשר לכיתה להבין מהיכן את באה, ושיתוף בקשיים מוכרים. כך, אם הן יחוו את אותם קשיים הן ירגישו בנוח לבוא אליך עמם, ולא יחשבו שאת סוג של סופרוומן שנולדה אקדמאית. אז אחרי עבודות האמצע התוודיתי בפניהן שאני חושבת שהעבודות שאני כתבתי בתואר הראשון היו רחוקות מאלה שהן הגישו לי. סיפרתי שהיכן שאני למדתי לתואר ראשון ושני, החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, אף אחד לא חשב שכתיבה אקדמית דורשת הכשרה מתמשכת. במבט לאחור, אמרתי להן, כי העובדה שאני קרובה לסיום הדוקטורט מרגישה לי פעם אחר פעם כנס לא ברור, ושאת ההבנה של מהי עבודה אקדמית, שלא נאמר התמקצעות אקדמית, אספתי באופן לא מסודר, כמו מישהי שעורמת פירורים לאפיית כיכר לחם מבלי לדעת מהי כיכר לחם.

ללמד כאילו כולן דור ראשון להשכלה גבוהה מחייב גם רפלקסיה על הסילבוס. מעבר לבניית סילבוס שמורכב מטקסטים שנמצאים בדיאלוג אחד עם השני, אנחנו חייבות להיות ברורות ביחס למשמעות הפוליטית של הבחירות שלנו. ללמד ריבונות על בסיס טקסטים פילוסופים קאנוניים משמע סילבוס שמורכב מהרבה גברים אירופאים לבנים – והעובדה הזאת לא יכולה להיות שקופה. מעבר לסיכונים שכרוכים בהתעלמות מכך בכל הקשור לייצוג של ייצור הידע, הרי שיש לזהות המשותפת של כל הכותבים הללו השלכות על איך שאנחנו מבינות את הנושא הנלמד. כך שגם אם הבגאג' הקאנוני של הנושא לא כולל דבר מעבר לגברים לבנים, חשוב שהפיתוחים העכשוויים של הנושא לא ייצמדו רק לכוכבי התחום (לרוב עוד גברים לבנים), ושגם ההשפעות שהיו לזהותם של "האבות המייסדים" תהיה נוכחת בדיונים בכיתה.

סיפרתי להן שאת ההבנה של מהי עבודה אקדמית אספתי כמו מישהי שעורמת פירורים לאפיית כיכר לחם, מבלי לדעת מהי כיכר לחם

כל זה דורש הרבה עבודה. הרבה יותר עבודה מאשר הוראה שמחליטה להתייחס לכיתה כאילו כולם עברו את אותו מסלול וכאילו אין משמעות לבחירות שעשינו לסילבוס. נכון להיום אני דוקטורנטית עם מימון, והקורס הזה היה הקורס היחיד שלימדתי השנה ובפעם השנייה. אז אמנם למדתי לקח מהפעם הקודמת ושיניתי בו דברים רבים, אבל למרות זאת לימדתי די בנינוחות. ההוראה השנה לא שתתה לי את החיים, ויכולתי למצוא בקלות את הזמן כדי לשלוח לכולן משובים מפורטים ולעבוד עימן על ניסוח שאלת המחקר ואיתור התיאוריה הרלוונטית. על אחת כמה וכמה, בכיתה של 15 סטודנטיות שלא נדרשות לעבוד למחייתן.

כשברוב המוסדות נטל ההוראה נופל בעיקר על גברים ונשים בלי תקנים שמתרוצצות בין מוסדות שונים כדי לסגור את החודש, ברור שהרעיון ללמד כאילו כל הסטודנטיות והסטודנטים הם דור ראשון להשכלה גבוהה הופך לקשה יותר עד בלתי אפשרי. זה עוד אחד מהמחירים הגבוהים של האוניברסיטה הניאו-ליברלית, אבל זה לא קשור רק אליה.

פעמים רבות, רבות מדי, ההתעלמות מכישורי הלמידה כחלק אינטגרלי מכל קורס באשר הוא, כחלק מסל המחויבויות של המרצה, מתרחשת דווקא בקרב הסגל הבכיר. תרגולים הרי מועברים לרוב על ידי הסגל הזוטר, כך שהסגל הבכיר יכול לחיות באשליה שקיבל כיתה שעברה את ההכשרה הנדרשת לפרו-סמינר או לסמינר. כשאני הייתי סטודנטית לתואר ראשון ושני, למדתי בעיקר עם סגל בכיר, ועדיין – רק במקרים נדירים המרצים והמרצות שלי לא התייחסו לכתיבה האקדמית כאל מלאכה שקופה. מעט הקורסים שהוקדשו לנושא היו רחוקים מלתת מענה לבעיה זו, גם משום שיותר מהכל הם ניסו לכסות עוד חומר, וגם כי הם לא שיקפו את הזרות והיעדר האוריינטציה שמהווים חלק אינטגרלי מחייהן של סטודנטיות וסטודנטים שהם דור ראשון לאקדמיה. אז האוניברסיטה הניאו-ליברלית בהחלט לא תורמת להקטנת אי-השוויון באוניברסיטאות, ואף מגדילה אותו, אבל היא לא יכולה להסביר לבדה מדוע מרצות ומרצים לא מתעכבות מספיק על כישורי למידה וכתיבה. אז והיום, סטודנטיות וסטודנטים לדור ראשון מדווחים על אותם רשמים בכל הקשור להתמקצעות אקדמית.

וכן, יש את מי שמגיעים לאוניברסיטה רק כדי להוציא תעודה ולהמשיך בחייהם. אבל מחויבות עובדת בשני הכיוונים. כשהוראות לכתיבת עבודה מסתכמות במספר עמודים, רווח ופונט, הסיכוי לקבל עבודה בעלת ערך מרוב הסטודנטיות נמוך מאוד. כשבמקום ללמד כללי ציטוט, שולחים לסטודנטים קובץ של מאה עמודים לכללי ציטוט, סיכוי טוב שהסטודנטית תחטוף פיק ברכיים ותצטט בהתאם. מעבר לכך, ונקודה זו מבוססת על ניסיון של לא יותר משלוש שנות הוראה, כשאת נותנת עוד צ'אנס, כשאת לא פשוט עושה שימוש בזכות להכשיל כי הדרישות שלך לא נענו או לא תאמו את ציפיותיך, ישנו סיכוי גבוה שהסטודנטית בצד השני תרגיש יותר מחויבת לקורס.

באופן כללי, כשלוקחות בחשבון את העובדה שחלק מהסטודנטיות הן דור ראשון להשכלה גבוהה, שהמשימות שברורות לך מעוררות אצלן חרדה ומוצפות בסימני שאלה שהן לרוב לא יעיזו לעלות מפאת מבוכה, וכי עצם ההתנהלות שלהן באוניברסיטה כרוכה בעיקר בהמון חוסר ודאות וביטחון, אפשר לזנוח את ההנחה שסטודנטיות לא טובות או טובות פחות מאחרות הן סטודנטיות שלא משקיעות ולא מתעניינות בקורס, וליצור יחסים שלא מהווים עוד נקודת השתקפות של יחסי הכוח המובנים במערכת.

רוויטל מדר, ביחד עם פרופ׳ רועי ואגנר, יזמה סדנת התמקצעות אקדמית לדור ראשון לאקדמיה במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, שמתקיימת זו השנה הרביעית ועשרות סטודנטיות וסטודנטים נתנו עליה משוב מעולה כמסגרת ייחודית של תמיכה והתמקצעות ביקורתית באקדמיה. מדר חברה באקדמיה לשוויון שמקדמת מודעות ומדיניות בנושא ״דור ראשון״, ושחברים וחברות בו מרצים ומשמשים כחונכים בסדנה. החל מהשנה השנייה הפרויקט מנוהל על ידי אפרת בן-שושן גזית, חוקרת דור ראשון בהצטלבות עם מגדר, שהרחיבה את הפרויקט גם למוסדות נוספים ופיתחה סדנא לסטודנטיות פלסטיניות בשיתוף דיקאנט הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. 

ספריית הפומפידו. צילום: Drew Leavy, cc by-nc-nd
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רוויטל מדר

    שלום רמי,
    מה שלומך?
    הטקסט הזה לא מנסה לתת מענה מוחלט לכל סיטואציה, וגם לא היה אמור להיות סיפור הצלחה. אני מצטערת אם כך נקרא. הוא היה לכל היותר סיפור התקדמות. לסטודנטיות הללו יש עדין הרבה מאוד עבודה לעשות.
    אני לא מכירה את התנאים שבהם אתה מלמד, והוספתי כמה וכמה הסתייגויות הן ביחס לתנאים שבהם אני מלמדת והן ביחס לתנאים של הסטודנטיות שלי. הן לא עובדות למשרתן, הן כן מגיעות מהמעמד הגבוה של המדינה שלהם, ויהיה המיקום העולמי שלה אשר יהיה.
    ועדין, האוניברסיטאות בישראל לא מעניקות לסטודנטיות והסטודנטים את כישורי הלמידה הנדרשים. יש מקומות טובים יותר מאחרים, אבל מה שאני מציעה זה קודם כל להכיר בזה, ולפנות לכולן כאילו אף אחת לא יודעת כלום. כמו שקורה לא פעם, את מגלה שהרוב לא מרגישות בנוח עם מה שמועבר כידע שקוף, אבל יש את מי שלא יצליחו לעקוף את המחסום הזה ויש את מי שכן, ואני כאן בשביל לנסות להסיר ולו מחסום אחד, לנסות ולייצר לפחות סיטואציה אחת שבה הדברים ירגישו קצת אחרת.
    במובן הזה, הנקודות שאני מעלה יכולות לשפר את המצב. כי אם כל פעם נותנות משימה שעומדת בפני עצמה, אז יש פחות יכולת לקחת בחשבון את ההערות שקיבלת. ואם המרצה מתייחסת לכל הפעולות שכרוכות בעבודה האקדמית כברורות מאליה, אז ברי שאת לא תצליחי להגיע לרף שלה, וגם תהיי עם פחות מוטיבציה. ואני יכולה להמשיך.
    בכל מקרה, בסיטואציה מושלמת כל הכתוב לעיל היה ברור מאליו, והיה חלק מכל תוכנית לימוד. בהיעדר החלום, קיוויתי להפנות תשומת לב למי שאולי לא מכירות את הסיטואציה, תוך תקווה שהרשימה הלא מלאה הזאת (וזה מצוין מפורשות בטקסט) תתן כמה כלים, תעורר רפלקסיה על ההוראה מכיוון נוסף.

  2. דינה

    הכי טוב בשבילך זה ליישם את שיטה דומה לשיטה שהצליחה במאוד במרקסיזם: להפוך את כולם\ן לעניים\ות.
    אם יש סטודנטיות מצטיינות, ועוד חו"ח מ"המעמד הגבוה" (יש לי חדשות לגברת מדר: סטודנטיות מצטיינות באמת לא יושבות בחוג למגדר או משהו דומה לזה במדעי הרוח, היכן שאת מלמדת) זה לא הוגן. כ-ו-ל-ן צריכות לשקוע בביינוניות, ככה הכי טוב למנוע "פערים".

  3. נועה

    מאמר מעולה! חכם, אמיתי, ועם גישה פרקטית ופוליטית מרעננת. למדתי ממך.