לדמיין עתיד של שיבה

הבחירה לזכור את הנכבה ולדבר על השיבה מתקיימת בצלן של חגיגות ישראליות לציון 71 שנים להקמת מדינת היהודים, זו שבדרך להקמתה וכתוצאה מהקמתה המיטה אסון כבד על העם הפלסטיני וטראומה לאומית מתמשכת. גירושם של יותר מ-750 אלף פלסטינים ממולדתם, הפיכתם לפליטים ועקורים, מניעת שיבתם לבתיהם, הריסת ומחיקת הערים והכפרים הפלסטיניים מעל פני האדמה, השתלטות על רכושם ואדמותיהם, ייהוד ועברות המקום ומחיקת ההיסטוריה והזהות הפלסטינית-ערבית-מזרחית של המרחב – אלו הם רק חלק מפשעיו של הקולוניאליזם הציוני.

השלמת הכיבוש של פלסטין ב-1967, שלטון צבאי על הגדה המערבית, מצור על עזה, גלות כפויה ומתמשכת על כשבעה מיליון פלסטינים, מדיניות גזענית, מתנשאת וברוטלית כלפי כלל הפלסטינים כולל הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל – כל אלו הם ראיות על קיומה של הנכבה המתמשכת.

הנכבה טבועה עמוק באידיאולוגיה ובפרקטיקה הציוניות – החל בתעמולת "ארץ שוממה" בעשורים שלפני המלחמה, דרך כיבוש ח'ביזה (הכפר בו התקיימה השנה תהלוכת השיבה) וטבח דיר יאסין ב-1948, גירוש תושבי מג'דל ב-1950, טבח כפר קאסם ב-1956, כיבושי 1967, גזל אדמות, הריגת אזרחים מפגינים ביום האדמה ב-1976 ובאינתיפאדת 2000, וכלה במחסומים צבאיים, הגבלת חופש תנועה, צליפת מפגינים בעזה וכן הלאה.

בעמותת זוכרות, פעלנו במשך שנים כדי ללמד את הציבור הישראלי על הנכבה ועוולותיה, לקרוא לישראלים להכיר באחריות שלהם על הנכבה ולפעול למען תיקון וצדק. דיברנו נכבה בעברית והצלחנו – בכוחותינו הדלים – לפקוח את עיניהם של לא מעט ישראלים. כשנדרשנו לשאלה של התיקון והצדק, עלתה כמובן השאלה על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים כאחד היסודות המרכזיים. לנו לא היו סימני שאלה לגבי התמיכה בזכות השיבה, אך הסוגיה החשובה לא פחות והמעניינת יותר היא מימושה: איפה? באיזה אופן? מה ההשלכות? מה המחירים? מה הם הצעדים הפרקטיים שיש לעשות?

כך התחלנו לדבר, בנוסף לנכבה בעברית, גם עַוְַדה – שיבה בעברית. אנחנו מודעים לכך שהתעסקות בנושא שיבת הפליטים הפלסטינים במציאות הפוליטית של ימינו, הפלסטינית, הישראלית, האזורית והבינלאומית, נשמעת כמו הזיה. עם זאת, אנחנו מודעים לכך שלא יהיה פתרון צודק לפלסטינים ללא מימוש זכות השיבה. לכן אנחנו נחושים להביא את הנושא לכל מסגרת אפשרית כדי להשאירו על שולחן הדיון הציבורי, ולהתנגד למדיניות ולטקטיקה של מדינת ישראל להכחשתו והשכחתו, טקטיקה שמצליחה במידה מסוימת.

הדיון על שיבת הפליטים הפלסטינים במרחב הישראלי ממוקם על גבול הלא לגיטימי, כאשר לרוב הישראלים נוח עם דחיקת הנושא הצידה והם שמחים שאינו מדיר שינה מעיניהם. בקרב רוב הארגונים הישראלים המכונים ארגוני זכויות אדם, זכות השיבה תמיד נעלמת איכשהו מרשימת המטרות. היעדר הדיון במימוש השיבה משרת את המדיניות הישראלית, ומנציח סטטוס קוו שקבעה מדינה יהודית ציונית לטובת ולמנוחת רוב יהודיהָ, להמשך השליטה היהודית-ציונית ושמירת הרוב היהודי שנוצר כאן בכוח הנשק ובעקבות גירוש בני הארץ.

רוב הארגונים הפלסטינים, והמפלגות הפועלות בחברה הפלסטינית בתוך מדינת ישראל, ברשות הפלסטינית ובגלות, אין זכות השיבה תופסת מקום מרכזי באג'נדה שלהם ובוודאי אין מאבק ממשי ליישום השיבה. אין לשום גוף תכנית מעשית או הצעות למימוש השיבה.

עיסוק בזכויות אזרחיות בצל הזהות הישראלית, מאבק פלסטיני להסרת מצור מעל עזה, דרישות להפחית את מספר המחסומים בתוך הגדה המערבית, הפגנות נגד הריסת בתים ולמען שחרור אסירים, כל אלה ועוד, שהם מאבקים חשובים ונושאים כבדי משקל, העיסוק רק בהם דוחק במודע או לא במודע, את המאבק למימוש זכות השיבה אל מעבר לתודעה הפוליטית, ועמו את הראיה האסטרטגית להשגת פתרון קבע של שחרור, שוויון ודמוקרטיה אמתית.

כשהתחלנו לעסוק, לא רק בזכות השיבה, אלא גם בהיבטים הפרקטיים של השיבה ואופן מימושה, נפתח בפנינו נושא רחב ומורכב שדורש למידה, הבנה, הכנה ותכנון – כי לשיבה יהיו השלכות רדיקליות על המרחב, במישור הפוליטי, הדמוגרפי, החברתי, הכלכלי, התרבותי, הסביבתי ועוד. הדיון הזה הוא חלק מעיצוב השיח של שיבה והנכחתו, כאשר כל הציבור – כולל הציבור היהודי -מוזמן להכיר בשיבה, בנחיצותה, בחיוניותה, ולדמיין את המרחב שאחריה.

הסרטון "עתיד של שיבה", אשר השקנו בפני קהל ישראלי ערב יום "העצמאות", הוא חולייה נוספת בדיון על השיבה המעשית. 20 הדקות שלפניכם מסכמות תהליך התמודדות מרתק של קבוצה ישראלית עם שאלת השיבה המעשית של הפליטים הפלסטינים אל כפריהם באזור בית שמש. התהליך, שנמשך מספר שבועות של לימודים, סיורים ודיונים, הציף שאלות ישירות לגבי השיבה לעתיד ודמיוּן של מרחב המשוחרר מאזיקי הפוליטיקה הצרה הנוכחית. זהו צעד קטן של ערעור על המובן מאליו הפוליטי בישראל ופריצה במחשבות אל מחוץ לקופסה.