בין האידיאולוגיה לאדם, בין הגלימה לטריינינג: הפרקליטה לאה צמל

ברומן ״חסות״ של סמי מיכאל (1977) נוסע פתחי, משורר פלסטיני אזרח ישראל, אל ג׳נין הכבושה כדי לפגוש את זוהייר. זה קורה בערב יום הכיפורים של 1973, ערב המלחמה, ופתחי המיוסר ואובד הדרך, משורר מפורסם וחביב נשות השמאל היהודיות, חושב שזוהייר, מנהיג פלסטיני איש קבאטיה, ימציא לו מרפא ללבטיו. אבל כבר בדרך הוא מבין שייתכן שעשה טעות חמורה. פתחי עלול להמיט על זוהייר, בקושי חודשיים אחרי ששוחרר זה מן הכלא הישראלי, אסון חדש בעצם הפגישה עמו.

זוהייר הוא איש תשוש ושבור:

״תחילה מצצו האנגלים את לשדו, אחר כך כתשו בו הירדנים ושלחוהו לעשר שנים אל המדבר. כשהובא אל בית המשפט הצבאי סלדו אפילו הקצינים הישראלים ממראה הברנש השבור שקול סדוק בוקע ממנו. […] השופטים הצבאיים נדהמו כשנודע להם שעדיין לא מלאו ארבעים וחמש שנים. הכל היו בטוחים שיפטרו אותו במאסר על תנאי או בקנס כספי. נדמה היה שאפילו השופטים סבורים כך. השאלות הראשונות נאמרו בנחת. עד שקפצה על רגליה היהודייה הזאת, שאיזה מטומטם בארגון התעקש שדווקא היא תסנגר על זוהייר. היא ראתה בזוהייר דגל, ולא אדם מתמוטט. בשצף קצף של נקבה התעטפה בדגל הזה והתנפלה על השופטים עד בערה בהם חמתם. היא חגגה את ניצחונה. האולם נהיה לזירת קרב, סיסמאות וגידופים ותשואות. הנקבה התנשפה בסיפוק כביר. זוהייר המרוסק נשלח לכלא עוד לארבע שנים על חלוקת כרוזים – דבר זה לא נחשב כלל בעיניה. היא הצליחה להוקיע שוב את צבא הכיבוש.״ (״חסות״, עם עובד, עמ׳ 107-108).

כשהם נפגשים, כעבור כמה עמודים, אומר פתחי לזוהייר:

״תמיד ראיתי אותך גדול, אפילו שם, בבית-המשפט, כשצלבה אותך העורכת-דין שלנו.״ זוהייר מסכים: ״ואללה היהודייה הזו באמת צלבה אותי. להרבה מדורות היא ראויה, המקוללת הזאת.״ (עמ׳ 123-124)

יש בתיאור הזה של הפרקליטה היהודייה יותר משמץ של רשעות, וגם סקסיזם, ששם סמי מיכאל בפי הדמויות. נו, ברור שהנקבה נושפת, אחרי הכל קשה לדמיין את הזכרים אמנון זכרוני ז״ל חובב הסיגרים או את אביגדור פלדמן נושפים בבית המשפט. אבל בכל זאת, קשה לדעת על מי חשב הסופר כאשר כתב את הפרקליטה היהודייה לתוך הרומן שלו. לאה צמל, גיבורת הסיפור העצוב והמרתק שרקמו יוצרי הסרט "לאה צמל – עורכת דין" על אישה אמיצה אחת, שהוא גם הסיפור של יותר מחמישים שנות כיבוש, יכולה בוודאי להיות מועמדת – ולו בשל העובדה שמספר עורכי הדין היהודים שהגנו על נאשמים פלסטינים היה מאז ומתמיד מצומצם מאוד.

סניגורים פליליים שמגנים על אנשים שביצעו פשעים מזעזעים יש בישראל לאלפים, ובאופן כללי הציבור מקבל בהבנה את תפקידם בהליך המשפטי. גלימת הפרקליט חוצצת בין הסניגור ובין הנאשם ומפרידה בין מבצע הפשע לבין מי שמופקד על הגנתו. כולם מבינים את זה, גם אם קשה מאוד לקבל זאת וגם אם הפשעים מעוררים סלידה. לעומת זאת, בכניסה לבית משפט אליו מוכנס נאשם פלסטיני, אותה גלימה ממש שעוטה הפרקליטה מושיבה אותה על הספסל יחד איתו. היא הופכת לבוגדת, או גרוע מכך. במקרה הטוב, ההגנה על הנאשם מעוררת השתאות: איך יהודי יכול לעשות דבר כזה? זוהי שאלה שבדרך כלל אנחנו לא רוצים לדעת את התשובה עליה, המושג ״בוגד/ת״ מספיק לנו כהסבר, והוא כל כך רחב וגמיש שאפשר למתוח אותו כמה שרוצים.

בשעה שנכתבו הדברים שאתם קוראים כאן כבר הוקע סרטם של היוצרים רחל לאה ג׳ונס ופיליפ בלאיש בידי שרת התרבות מירי רגב, שהביעה צער תוקפני על תשומת הלב שהוא קיבל ועל זכייתו בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי ״דוקאביב״. בשעה שדברים האלה עולים לאוויר, מתברר גם ש״לאה צמל – עורכת דין״ לא יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום השבוע, בשל סיבות שלא התבררו כל צרכן – אבל מותר לנו להניח שהן פוליטיות ביסודן. גלימת הבוגד, כך נדמה, נפרשת מעל כל מי שמעורב בסרט, כולל הצופים.*

אבל הסרט לא עוסק בגלימות של בוגדים אלא בגלימות של פרקליטים ובבני האדם שעוטים אותן, וגם הוא שואל את אותה שאלה בדיוק שכולנו שואלים: מה עושה פרקליטה יהודייה בבית המשפט בו יושב נאשם פלסטיני. ההבדל בין מי שצופה בסרט לבין מי שלא רוצה לצפות בו אינו הבדל בין בוגד לשאינו בוגד, אלא הבדל בין מי שרוצה לשמוע תשובות לבין מי שלא. בדיוק בשל סיבה זו הסרט חשוב וחשוב לראות אותו. הוא נותן תשובות, ולא חוסך גם מבט ביקורתי על הגיבורים שלו.

צמל, כפי שמתברר לנו מן החלק ההיסטורי-ביוגרפי של הסרט, התפרסמה היטב עוד ב-1972 כאשר הגנה על קבוצה של פלסטינים ויהודים ישראלים שנאשמו בריגול. אותה שנה הייתה השנה המשמעותית הראשונה שלה כפרקליטה, והמשפט הזה – שהנאשם המפורסם בו היה אודי אדיב, איש גן שמואל שנידון ל-17 שנות מאסר וישב כמעט 13 – היה בכותרות שבועות רבים, בעיקר בשל ההלם שגרם הקיבוצניק הצנחן לחברה הצודקת שגידלה כיבוש קטן, אז רק בן חמש. עשרים שנה מאוחר יותר, תגן צמל על קבוצה אחרת של ישראלים ופלסטינים ובהם אחיו של אודי, במשפט שאני מכיר היטב ואגיע אליו בהמשך. מכל מקום, שנת 1972 מתוארת בסרט גם ברמה האישית-אנושית. זו הייתה השנה שבה שנולד בנה של צמל, ניסן, שדבריו הנוקבים במקומות אחדים לאורך הסרט מוסיפים ממד קריטי לטיפול המדויק שמעניקים היוצרים לשלל הדילמות בהן הוא עוסק. עוד מופיעים על המסך בתה, טלילה, ובן זוגה, מיכאל ״מיקאדו״ ורשבסקי.

בימי האינתיפאדה הראשונה הגנה צמל על ורשבסקי בפרשה אחרת שהייתה קשורה במרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. בראיון שנתן בזמנו לעיתון הירושלמי ״כל העיר״, בעודם ממתינים לפסק הדין, העיר ורשבסקי על החוויה של להיות נאשם ״של״ אשתו (ואני מצטט מן הזיכרון): ״התיק הזה יושב בינינו״. בסרט הוא שב אל הסיפור, ורק עכשיו הבנתי למה התכוון אז. לא מדובר רק במטאפורה, אלא ב״תיק של 800 עמודים ששוכב בינינו במיטה בלילה.״

הדילמה של הפרקליטה

ואולם, לבו של הסרט הוא פרשה משפטית עכשווית. מתברר שכבר ב״חסות״ של שנת 1977, סמי מיכאל שם את האצבע בחדות אכזרית על הבעיה המרכזית בה הוא עוסק: מה לכל הרוחות עושים פרקליטים יהודים בבתי המשפט הישראליים בהם נשפטים פלסטינים, ביניהם גם כאלה שביצעו פשעים איומים. מה הם עושים, מה הן עושות, במחנה עופר, בכלא ג׳נייד (ליד שכם, פעם של הבריטים, אחר כך של הירדנים, אחר כך שלנו, היום של הרשות הפלסטינית, כלא נחמד, הפגנו מולו הרבה), בנפחא, במגרש הרוסים? עבור האזרח היהודי אין כאן בכלל שאלה. מדובר בבגידה, או בשנאה עצמית. אבל אלו שני מושגים שלמעשה לא מבהירים כלום. על שנאה עצמית אצל יהודים כותבים כבר מאז פאולוס, ועל מושג הבגידה נכתב כאן. סמי מיכאל, שברומן הזה עשה את חשבון הנפש שלו עם הדוגמטיות הקומוניסטית, מציע פתרון אחר לאותה שאלה, לפיו הפרקליטה היהודייה אינה מייצגת את החוק והדין שמחייבים שלכל אדם, גם אם הוא פלסטיני, תוענק הגנה משפטית. היא אינה בוגדת בעם היהודי, ומעל לכל גם אינה מייצגת את הנאשם הפלסטיני. היא אינה רואה את האדם אלא את הסיסמא, היא מייצגת את האידיאולוגיה במלוא נוקשותה האכזרית, כאשר עבורה בית המשפט הוא רק במה לנאומים חוצבי להבות כדי להוקיע את צבא הכיבוש. עד כדי כך היא נוקשה, שאת כולם היא מרגיזה – הן את השופטים והן את הנאשם הפלסטיני. לא בית המשפט צלב את זוהייר, הפרקליטה עשתה זאת. להרבה מדורות היא ראויה המקוללת הזאת, כאמור. היא והשופטים חזרו הביתה מרוצים, הפלסטיני עשה ארבע שנים מיותרות בבית הסוהר.

מי שתראה את הסרט תבין מיד, שהפרקליטה לאה צמל אינה הפרקליטה שפתחי שונא. לא בגלל שאין לה ״אידיאולוגיה״ – היא מאמינה שזכותם וחובתם של הפלסטינים להיאבק בכיבוש. נושא זה עולה בראשית הסרט כנקודת המוצא שלו והוא מלווה אותו לאורכו, אבל לרוב רק ברקע. ברור גם שהיא לא שונאת את העם היהודי ואינה ״בוגדת״. שוב, לטענת הבגידה הזו אין, ואולי מעולם לא הייתה, משמעות בהקשר היהודי. כפי שהסרט מראה היטב, השאלה הגדולה שאיתה היא מתמודדת היא דווקא הפוכה: איך להוציא את האדם מן הנאשם, איך להוציא את הפשע בו הוא מואשם מן הסיפור הלאומי ואיך לנווט את המשפט באופן שישרת קודם כל את הפרט ולא את האומה או את האידיאולוגיה.

צריך שוב להזכיר שעל זכותם של נאשמים – יהודים בוגדים, פלסטינים אויבי ישראל וגם עוכרי העם היהודי לסוגיהם – להגנה משפטית אין ויכוח. גם ישראל הרשמית מסכימה על העיקרון הזה כאשר היא מאפשרת לעורכי דין לייצג אותם (על האופן שבו היא מאפשרת את הזכות הזו אפשר וצריך ולהתווכח). הסיפור המרכזי שבו עוסק הסרט מראה שההיסטוריה לא חסה על לאה צמל, ויוצרי הסרט לא חסו על הצופים כשהניחו דילמה שכזו לפניהם. סיפורו של הנער אחמד אלמנאסרה והדילמה המשפטית איתה מתמודדים הפרקליטה, הצוות שלה, הצופים ומעל לכל הנאשם עצמו ומשפחתו, קשה. באוקטובר 2015 מנאסרה, אז בן 13, ובן דודו חסן, בן 15, יצאו מביתם בבית חנינא אל שכונת פסגת זאב הקרובה חמושים בסכינים. כשהגיעו לשכונה היהודית, תקף חסן את יוסף חיים טויטו בן ה-20 ופצע אותו קשה, וסמוך לאותו מקום דקר את נאור בן עזרא בן ה-13 ופצע אותו קשה מאוד. השניים פנו לנוס. חסן נורה בידי שוטרים ונהרג, אחמד נלכד ועתה הוא עומד לדין.

מה שרואים הצופים קשה לעיכול. כירושלמי, יש לי קרובי משפחה וחברים אהובים המתגוררים בפסגת זאב. לכולם משפחות עם ילדים בגילם של יוסף חיים טויטו ונאור בן עזרא שנדקרו. ואולם, קשות גם התמונות של אחמד המדמם על הרצפה אחרי שנורה. הדרמה של המשפט, ושל הסרט, נפרשת מיד בראשיתו כדילמה אנושית שהסיפור הלאומי נעדר ממנה כמעט. הימים אינם ימי האינתיפאדה השנייה ופצצות הזוועה באוטובוסים, אלא ימי אינתיפאדת המיואשים שאחרי צוק איתן: אינתיפאדת היחידים, נשים, נערות, נערים, חמושים לרוב במספרים וסכינים (וכבר העיר על כך הרמטכ״ל דאז גדי אייזנקוט בשיחה עם תלמידי תיכון, ״אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים״). לא מדובר במי ששלחו בקור רוח ואחרי תכנון מדוקדק אנשים להרוג בני אדם מסובים לשולחן ליל הסדר בבית מלון. מדובר בנער בן 13 שלא דקר בעצמו, שיהודים מבוגרים ממנו בהרבה זכו לכינוי ״ילד״.

ובכל זאת, הדילמה הנפרשת בסרט אינה אידאולוגית אלא משפטית טקטית: כמעט בן 14, אחמד יכול עדיין להישפט ולהיענש כקטין ולקבל שש שנים במעון לנערים. בשביל זה עליו לגמור מהר עם המשפט, לפני שימלאו לו 14, ולהסכים להסדר טיעון. בשביל הסדר צריך פשע, ומכיוון שאין כל ספק שאחמד אינו הדוקר בשני המקרים, עליו להודות בפשע אחר: על אחמד להודות בכך שיצא גם הוא בכוונה תחילה לדקור. אם יודה, יורשע כקטין וייחסכו ממנו המשפט והכלא. האפשרות השנייה היא לא להודות וללכת למשפט שימשך בוודאי אל מעבר ליום הולדתו ה-14 – במקרה כזה, הוא יישפט ועלול לקבל כבוגר עונש כבד הרבה יותר. אחמד, כמובן, עשוי להיות מזוכה או לקבל עונש קל יותר. יכולים לעמוד לזכותו למשל גילו הצעיר, העובדה שלא הוא זה שדקר, או אולי הטענה שעולה כמה פעמים במהלך הסרט לפיה הוא בכלל ניסה למנוע את דקירתו של נאור בן עזרא בטענה שזה ״חראם״, אסור, לדקור נשים וילדים. טענה נוספת היא סוג הסכין שנשא, שלא ברור אם הנה חפץ דקורטיבי או כזו שבאמת אפשר להרוג איתה. זהו התיק המרכזי שאותו מלווה הסרט, ומצלמת הקסמים, הו מצלמת הקסמים של פיליפ בלאיש, יחד עם העריכה של יעל ביטון, הפכו את הסיפור שמספרת רחל לאה ג׳ונס לסרט מתח שאף תסריטאי לא היה יכול לכתוב.ֿ

למרות שהסוף ידוע מראש, ולמרות שאין הרבה תקווה, הסרט מצליח לגרום לנו לעקוב מרותקים אחרי המשא ומתן העיקש, הלבטים והתקוות של צמל מרגע שהיא שומעת בחדשות על הפיגוע ונפגשת לראשונה עם אחמד (ומדברת על אהבה עם מי שהוא בוודאי אחד הלקוחות הכי צעירים שהיו לה). במהלך הסרט מסתמנות שתי גישות שונות להגנה: עורך הדין הפלסטיני בצוות ההגנה, טארק ברגות, ספקן מאוד באשר לסיכויי ההצלחה במשפט וחושש מאוד מן הסכנות הכרוכות בו. הוא סובר שיש להודות בכוונה הפלילית/לאומנית, ולחסוך מאחמד את השנים הארוכות בכלא אם ישפט כבוגר (לאחר שצולם הסרט והרבה אחרי שהסתיימה הפרשה בה הוא עוסק, עוד לא ידענו על תפנית שטנית יותר בעלילה: הפרקליט ברגות עצמו נעצר בחשד למעורבות בפיגועי ירי יחד עם זכריה זביידי, והוא עתה חשוד ונאשם בעצמו).

לעומת ברגות, הפרקליט שעדיין איננו יודעים שיהפוך לנאשם, צמל סבורה שזו טעות ומעדיפה לקחת את הסיכון שבמשפט ארוך. אבל לא מדובר בעמדה אידיאולוגית נוסח הפרקליטה של סמי מיכאל. לשיטתה, מדובר קודם כל באמת – היא אינה סבורה שאחמד יצא בכוונה לבצע פשע. מעבר לכך היא סבורה, טקטית, שבמשפט ללא הודאה יש סיכוי לשכנע את השופטים באמת הזו ולקבל עונש קל יותר משש שנים. את הדילמה הזו היא מבררת בשורה של שיחות, בין היתר עם הוריו הצעירים של אחמד. לולא עסקנו בפיגוע דקירה ובטרגדיה שכזו, היה אפשר לחשוב שמדובר בשעת קבלת ההורים בבית הספר.

באורח מוזר נעדר האלמנט האידיאולוגי מן החלק הזה של הסרט, כמעט בכלל. כשהוא כבר כן עולה, הוא מופיע במקום בלתי צפוי. באחד מדיוני צוות ההגנה עולה השאלה: האם מוטב שאחמד יבלה שנים בכלא כבוגר יחד חברי חמאס או פת״ח ו״יתחנך״ שם חינוך אידיאולוגי? לא בדיוק המקום שהיית מצפה לשמוע את הטיעון הזה. גם הטענה של לאה שאחמד לא יצא בכוונה לבצע פשע נסמכת יותר על מצבו הנפשי ולא על אידיאולוגיה שבה כביכול נאחז. יש משהו מכמיר בסירוב שלה לתת לו להודות בכוונה שכזו ובתקווה שלה שהאמת הזו תצא לאור בבית המשפט. הצופים, גם הציניים שבהם, נדבקים בזה. בסופו של הסרט אנו לומדים שהאסטרטגיה הזו נכשלה. בית המשפט דחה את כל טענות ההגנה, קבע כי לאחמד מנאסרה הייתה כוונה פלילית ודן אותו ל-12 שנות מאסר (מאוחר יותר קיצר בית המשפט העליון את גזר הדין לתשע שנים וחצי).

״הינף קולמוס. ארוחת ערב״

כשסיפר ורשבסקי על הרגע שבו פגש את אשתו/פרקליטתו אחר ימי מעצר (לא אקלקל למי שלא צפה ולא אומר מה אמרה לו) נזכרתי בפרשה אחרת, מוטב לקרוא לה פארסה, שאינני יכול שלא להזכיר כאן. 20 במאי 1990 היה יום עמוס, מר ונמהר. אותו בוקר פתח הרוצח עמי פופר באש אוטומטית לעבר פועלים פלסטינים מעזה שעמדו בצומת גן הוורדים והמתינו לקבלנים יהודים שיקחו אותם לעמל יומם. שבעה נרצחו ו-11 נוספים נפצעו קשה. פופר הורשע בבית משפט ונידון לכמה וכמה מאסרי עולם. מאוחר יותר בכלא נישא והקים משפחה. מאז 1997 הוא יוצא לחופשות שאחת מהן, ב-2007, נסתיימה בטרגדיה בה איבד את אשתו ובנו והוא נישא מחדש. ב-1999 קצב הנשיא וייצמן את עונשו לארבעים שנה. משתדלים בעדו רבים וטובים, ולכן יש להניח שיצא מבית האסורים עוד לפני 2030. ביום הרצח, גל האלימות, המהומות, עצרות האבל וההפגנות ששטף את הארץ לא פסח על ירושלים. כבר באותו בוקר עמדו מאות סטודנטים ערבים ויהודים בפורום של הר הצופים בעצרת אבל מתוחה ומאופקת. גם הימין באוניברסיטה גינה את הרצח. מהר הצופים פנו עשרות לבית החולים אלמקאסד כדי לתרום דם, ואחרים נפנו להפגין מול בית ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. כמה עשרות של פעילי שמאל ירושלמים נקבצו שם למה שהתפתח להפגנה לא מאושרת ולכן בלתי חוקית.

בשלב מסוים הגיע למקום תת ניצב אריה ביבי, שמונה למפקד המרחב זמן קצר לפני כן. זהו אותו ביבי שחודשים ספורים מאוחר יותר, באוקטובר 1990, יסתבך בפרשת ״מהומות הר הבית״ כשיחליט על פריצה למתחם ההר ממנו יידו פלסטינים אבנים על מתפללים יהודים בכותל. 17 פלסטינים נהרגו בשל אותה פריצה של כוח משטרתי חמוש אל ההר. עד הגעתו של ביבי לבית ראש הממשלה באותו יום של מאי נהגו השוטרים באיפוק מסוים כלפי המפגינים, אולי מתוך הבנה שמדובר ביום קשה, מפקד המרחב הורה מיד עם הגעתו להיכנס בהם. במהומה שפרצה נעצרו כעשרה שהתכתשו עם השוטרים והובלו בלי הרבה דיבורים לבית המעצר במגרש הרוסים. כששוחררנו ויצאנו מבית המעצר כמה שעות אחר כך, מאוחר בערבו של אותו יום, ראיתי את עורכת הדין לאה צמל עומדת ליד המחסום עם חיוך גדול. היא באה לשחרר אותנו. בין שאר הדברים שהחזיקה ביד היו בגדים חמים משומשים – אולי יהיה קר לעצורים הגיבורים שבילו איזה שעה-שעתיים במעצר ועכשיו יצאו לא מוכנים לערב הירושלמי. אני קיבלתי ממנה חלק עליון של טריינינג מהוה שהיה קטן ממני בכמה מידות. לא היה לי קר אבל בכל זאת לבשתי אותו. שנים אחר כך עוד שמרתי אותו, זכר לאותו יום ותזכורת לאנושיות הבסיסית שמתחת לגלימת עורכת הדין ומעל לתיק המסמכים העבה שנשאה. באחד הרגעים היותר יפים בסרט רואים את צמל, שהתיק הזה שלה רק גדל וגדל, סונטת בעורך הדין הצעיר ברגות שמבקש לשאת עבורה את התיק במדרגות: ״אני לא צריכה עזרה, אתה רוצה להתחרות איתי בהורדת ידיים״.

שלוש שנים מאוחר יותר, במרץ 1993, זומנו כולנו למשפט על הפגנה בלתי חוקית והפרת הסדר בשל אותו מעצר. לאה צמל הייתה שם לפני כולם: מעשית, תיק גדול, חיוך עוד יותר גדול, מתדרכת אותנו מה לומר ובעיקר מה לא לומר לשופט בתוך האולם. אבל בבית משפט השלום בירושלים באותו בוקר הייתה התרגשות רבה ומהומה גדולה. לא בגללנו, גיבורי השמאל, אלא בגלל שממש בזמן שנכנסנו לבניין עמדו להביא את יורם שקולניק, תושב ההתנחלות סוסיא, להארכת מעצר. יום קודם רצח שקולניק את מוסא אבו סבח, איש הכפר הגדול יטא ליד חברון. אבו סבח נתפס משוטט ליד סוסיא והועלה על רכב הביטחון של ההתנחלות. במהלך הנסיעה הוא שלף סכין, דקר אדם בכתפו, הוכרע אחרי מאבק קצר, הורד מן הרכב ונכפת. בחיפוש עליו נמצא גם רימון רסס. שקולניק, שהגיע למקום האירוע אחרי שהכל נגמר, ניגש לאבו סבח שאז כבר היה מוטל על הקרקע, כפות ופניו אל האדמה, ירה בו צרור והרגו. לאחר הרצח הוא נשמע אומר ״צריך להרוג אותם, וזאת מלחמה״, ״ברוך שפטרנו״, ״הוא צריך לשמש דוגמה לערבים שיראו״. אחר כך טען שרצה ״להעיר את העם״. במשפט כבר טען שקולניק שהוא חשב שבידי המחבל היה רימון יד ולכן ירה. טענתו לא נתקבלה והוא הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. ב-1997 קצב הנשיא וייצמן את עונשו ל-15 שנה, ושנתיים מאוחר יותר הוסיף וקיצר את העונש ל-11 שנה. לא מעטים השתדלו בעדו והוא שוחרר בשנת 2000 אחרי שריצה שבע שנים.

בבוקר שהובא להארכת מעצרו (ראשו ופניו היו מכוסים אבל ראיתי פיסת זקן ג׳ינג׳י כשעבר לידי), עדיין רעשה הארץ מן הרצח של אדם, גם אם מחבל, כפות. המעשה שלו רק הגחיך עוד יותר את המעמד שאנחנו, מפרי הסדר השמאלנים, היינו אמורים לעבור. נדמה שגם השופט שלנו הבין. הוא הביט בתיק, הביט בלאה, הביט בנו – תערובת של פעילי דרך הניצוץ, מצפן, חד״ש, חברי תא קמפו״ס, מי שיהיה לימים חבר כנסת, אחיו הצעיר של אותו מרגל המפורסם שלאה ייצגה ב-1972, פלסטינים אזרחי ישראל, עיראקים, ארגנטינאי, אשכנזים, מלח הארץ ממש – ואמר: ״אני יכול לגמור את העניין בהינף קולמוס. ארוחת ערב״. כאשר הפנינו מבט שואל אל לאה היא פירשה: השופט הציע מעין הסדר טיעון, הודאה שתחסוך את זמנו של בית המשפט ושל כולם וקנס של מאתיים שקל לאדם. לא הסכמנו כמובן. רצינו את יומנו בבית המשפט כדי להראות לשופט, לקצוף ולשצוף ולנשוף. השופט התעצבן: ״אם ככה אז יהיה משפט״, וקבע תאריך לדיון לחודש הבא. לאה נאנחה וחייכה. חודש אחר כך הגענו שוב. משום מה שום נאומים חוצבי להבות לא נישאו. עוד לפני שהכל החל הודינו, קיבלנו קנס והלכנו הביתה אחרי חמש דקות. מה שנשאר לי מן הסיפור הוא אותו טריינינג, תחושת אשמה עמומה על כך שבזבזתי את זמנה של צמל, והביטוי הפואטי של השופט ״הינף קולמוס״.

*

נדמה לי שבמקום מסוים אפשר לומר שעולם המשפט הסבוך של הכיבוש ונגזרותיו מתקיים לא בתוך ההליך המשפטי, אלא בתוך שרשרת אינסופית של ״הינפי קולמוס״ שרירותיים של שופטים. כמו הפער שבין הטריינינג המהוה לגלימת הפרקליט השחורה, יש הינפי קולמוס מגוחכים כמו המאתיים שקל ששילמתי בדואר עם צאתי מבית המשפט, ויש, מרביתם, שהם קשים וכבדים. סמי מיכאל רומז להינף קולמוס שכזה כשהוא מדבר על השאלות של השופטים שנשאלות בראשית ״בנחת״ ועל מצב רוח חיובי של השופטים שמתחלף באחת כאשר נכנסת האידיאולוגיה לבית המשפט. גם כשוורשבסקי מדבר על משפטו שלו, נרמזת האפשרות להינף קולמוס שכזה.

הסרט העוקב אחר משפטו של מנאסרה מתלבט בין שני הינפי קולמוס, אחד של שש שנים במעון, אחד של 12 שנה בכלא. נדמה לי שעולמה של לאה צמל הפרקליטה מתקיים בתוך המרחב שבין הינפי הקולמוס הללו. כבר יותר מארבעים שנה. יש מי שמודה, כמו אביגדור פלדמן שמופיע בסרט, שעולמם של הינפי הקולמוס הפך אותו לציניקן. לאה צמל לא הפכה לציניקנית והיא ממשיכה לנסות, ואולי התקווה הזו, האמונה באפשרות שבית המשפט הישראלי יראה את האדם מאחורי כל נאשם פלסטיני, גם היא צריכה להיחשב לצורה של פטריוטיות ישראלית.

* הערת העורכות: הביקורת על ״לאה צמל - עורכת דין״ נכתבה לפני ביטול הקרנתו של הסרט בפסטיבל ״קולנוע דרום״,

ואנחנו מבטיחות כי נעסוק בנושא בהמשך.