• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

דרוקר בשירות הבקלאש על metoo#

פרק 8 של תוכנית "המקור" שהתייחס לפרשת נמרוד ברנע הוא פרק מטריל, שהציג באופן מגמתי נתונים חלקיים, ושתכליתו לקעקע באופן בלתי מקצועי במגוון דרכים את קולותיהן של מי שפועלות למגר את תופעת ההטרדות המיניות
שלומית ליר

בכל פעם שנשים, אם כפרט או כקבוצה, מרהיבות עוז לנפץ חומות בצורות של שתיקה, להסיר מנגנוני הגנה, להשמיע קול ולעשות צעד קדימה במטרה משותפת להפסקת התופעה החברתית ארוכת השנים של ניצולן המיני, מתגבש גל נגד (באקלאש) – המובל בעיקר על ידי מי שניתן להבין את פועלם כביטוי לרצון להגן על כוחם הסימבולי והממשי במערך החברתי. במסגרת זו, התקשורת המסורתית, המאופיינת מלכתחילה בהדרה סיסטמתית של נשים, פועלת לעתים להעברתם של מסרים בעייתיים בכל הקשור לזכותן של נשים להשמיע את קולותיהן. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות התמקדות במקרים מורכבים וקשים להוכחה של תלונות נגד הטרדה מינית, תוך יצירת מצג שווא של מצב עניינים ברור, שבו אי הצדק זועק לשמיים.

כך, למשל, פרק 8 בעונה ה-16 של תוכנית "המקור" ששודר בחמישי האחרון (13.6), ביקש להלין על תנועת metoo# תוך הגזמה בוטה הקובעת שתנועה זו היא "ביטוי לוויכוח העצום בתוך הקהילה הפמיניסטית".

צילומסך מתוך תוכנית "המקור"

מדובר בפרק המדגים תחקיר מגמתי, שניתן לראותו ככזה שמטרתו להציג האשמה נרחבת יותר, כלפי התנועה שהוציאה נשים משתיקה מתמשכת, ובכללה פוליטיקאיות פמיניסטיות, כמו תמר זנדברג, מיכל רוזין ושלי יחימוביץ, שעשו את עבודתן נאמנה בכל הקשור לבקשה לחקור הטרדות מיניות. ההתמקדות באורית קמיר, שבחרה בשנים האחרונות להגן שוב ושוב על מי שהודו בהטרדה מינית, כפרשנית העצמאית היחידה לפרשה, מבלי להעניק מקום מתבקש לקול פמיניסטי נוסף המציג זווית מבט אחרת ומקובלת יותר על הדברים, בעייתית בלשון המעטה.

צפייה בפרק חושפת מגוון אמצעים פסולים שבהם מוקע פועלה של תנועת metoo# וזכות היסוד של נשים להתלונן על התנהלות מינית פוגענית. הדבר נעשה, בין השאר, באמצעות התייחסות מרומזת לנשים כאל מטורפות, כך, בתיאור שיחת הטלפון של מי שחשפה את הפרשה והתלוננה לראשונה כ"טלפון שנשמע כמו חיזור גורלי על סטרואידים", מוזיקה מזרת אימה, שימוש בביטויים כגון "צצו לפתע ארבע נשים מתלוננות", התייחסות לאתר הפמיניסטי המוביל "פוליטיקלי קוראת" כ"אתר פמיניסטי לכאורה", וצילום המפגש המסכם בין המתלוננת שחזרה בה לבין מושא התלונה על ספסל בפארק הירקון, באופן המדמה אווירה קלילה ונעימה, המעקרת את ההיבטים של יחסים שנלוותה להם תלונה על ניצול מיני.

נתחיל מהסוף: בדרך כלל קשה מאוד לדעת מה קורה בין שני אנשים בחדר סגור. זה לא אומר שאין חשיבות וחובה בבירור מצב מדווח של פגיעה. לאור העובדה שאנו חיות וחיים בתרבות אונס, המכשירה התנהלות בלתי הולמת כלפי נשים, במגוון דרכים, חוויית הפגיעה המינית לא תמיד מובנת בזמן אמת – לעתים גם עבור מי שחוותה אותה ולעתים גם עבור הסובבים אותה. פרק 8 עונה 16 של "המקור" מדגים תופעה זאת, כאשר המתלוננת תולה את האשמה בעצמה בעודה מתארת מצב של שכרות, העדר זיכרון וחוסר שליטה. אלא שמצב זה של חוסר הכרה, הוא בדיוק המצב העונה על הגדרה של יחסי מין המתקיימים ללא יכולת של מתן הסכמה. יתכן אומנם שהצד שכלפיו התלוננה לא היה מודע למצב, ועדיין גם אז, הדבר דורש בירור – לפחות כדי להעביר את המסר החשוב שאין הסכמה במצב של שיכרות.

לא זו בלבד שדיווח זה, שנעשה אל מול המצלמות, אינו מעלה שאלות אצל רביב דרוקר, אלא שמיד לאחר אמירת הדברים מופיעה עורכת הדין שאומרת: "היא מבינה שמה שהיא חושבת… לא נטוע ולא מעוגן במה שקרה באותו ערב". כלומר, חוסר היכולת לזכור את הדברים – המעיד על העדר הסכמה רצונית – משמש לערער את ההבנה של האירוע, אצל המתלוננת, כאשר למעשה הוא מאשש אותה.

המונח "אונס שני" מתאר מה קורה לנשים שמעזות לספר מה עברו על ידי גופים שונים, כולל במשטרה ובבית המשפט. דרוקר, המודע לתופעה, ומבקש להגן על הבנת המצב ככזה שבו המתלוננת נשברה וחזרה בה בגלל התנהלות תוקפנית של עורכת הדין, שואל אותה מפורשות: "האם החקירה הייתה מאיימת וקשה עד שהעדפת לחזור בך מאשר לעמוד בדבר הזה?". ארשת פניו מסגירה לרגע עד כמה לא פשוט היה עבורו לשמוע את התשובה של המתלוננת: "כן, החקירה הייתה מאיימת וקשה". אלא שאמירה מפורשת זאת, המרמזת שייתכן שהיא נשברה בשל קושי החקירה, מקועקעת מיד באמצעות עריכה מגמתית; כאשר מיד לאחר הדברים המסגירים את הקושי, מוצגת אותה השאלה בדיוק לעורכת הדין שחקרה את המתלוננת – וזו טוענת באופן שאינו מפתיע, שהיא "מאמינה" שהחקירה לא הייתה מאיימת וקשה ושאם מדובר היה בחוויה קשה, המתלוננת הייתה אומרת לה. כאילו שעורכת הדין המאשימה אישה הטוענת שחוותה ניצול מיני היא הצד שאליו באים להתלונן על חקירה קשה.

זאת ועוד, בהמשך הדברים, ההפקה המגמתית הולכת צעד נוסף ומארגנת מה שמתואר תחת הכותרת "מפגש פסטורלי בפארק" בין עורכת הדין בתביעת הדיבה למתלוננת שחזרה בה. אלא שגם שם ניתן להבין מבין השורות עד כמה מדובר בתהליך קשה עבור המתלוננת: "זה היה לעמוד בפומבי מול שופט. אף פעם לא הייתי בבית משפט. אף פעם לא הייתי בחקירה נגדית. וגם זה היה עם קהל." חבל מאוד שאף אחד בהפקה לא ממש הקשיב או רצה באמת לשמוע מה בעצם נאמר.

לא די בכך שהפרק מייצר שיח לא הגון וחד צדדי בפרשה שעדיין רב בה הנעלם על הגלוי, הוא מהין לקחת את המקרה הגבולי שהוא מציג באופן מגמתי על מנת לייצר תהייה גורפת על תלונות

ככל שבוחנים את הדברים, עולה הרושם כי מדובר בפרק מטריל, שמגמתו לקעקע באופן בלתי מקצועי במגוון דרכים את קולותיהן של מי שפועלות למגר את תופעת ההטרדות המיניות. כל זאת, תוך הצגה של נתונים חלקיים ומגמתיים שמובילים לשאלה הגורפת בסיכום הפרק: "איפה הסיפורים האחרים: של סלומינסקי, של מגל, של ברושי – אולי גם להם נגרם עוול?"

כלומר, לא די בכך שהפרק מייצר שיח לא הגון וחד צדדי בפרשה שעדיין רב בה הנעלם על הגלוי, הוא מהין לקחת את המקרה הגבולי שהוא מציג באופן מגמתי על מנת לייצר תהייה גורפת, האם ייתכן שגם גברים שהודו ותועדו בהתנהלות בלתי הולמת הם למעשה קרבנות. הפרק למעשה מהדהד תפיסה שקיווינו לחשוב שפסה זה מכבר מן העולם, לפיה כולה פליק בתחת, מה כבר קרה? למה אין לך חוש הומור?

ד"ר אורית קמיר, מתייחסת למקרה של איתן ברושי בתוכנית המקור, 13.6.2019

מה שאומר דרשני היא ההנחה המרומזת, הנאמרת בינות הדברים, שפגיעה המתרחשת במסגרת יחסים בין המינים אינה דבר שיש לעסוק בו בציבור. טענה זאת מבקשת בעצם להסות את השיח הציבורי ולהגביל אותו, תוך פגיעה בעיקרון הפמיניסטי החשוב ביותר: האישי הוא הפוליטי. עיקרון זה שינה את העולם באפשרו את ההבנה שמה שקורה בחיק המשפחה או בין גבר ואישה – אינם רק עניין פרטי אלא גם עניין ציבורי, המשקף תפיסות חברתיות ומושפע מהן, ושנחוץ לעסוק בו. בזכות עיקרון זה החלה המשטרה להתערב במקרי אלימות במסגרת הביתית שקודם לכן נחשבו עניין משפחתי שאין בו עניין ציבורי.

נכון, ביחסים בין המינים א/נשים נפגעים בשלל אופנים ורוב הפגיעות אכן אינן פליליות, אבל עצם ההנחה שניתן להיפגע אינה צריכה לסתום את הגולל על הדיון הנחוץ מאין כמוהו. יש להבין שפגיעות מיניות אינן מתרחשות יש מאין, הן מתרחשות שוב ושוב כחלק מתרבות הפחד הפועלת ללא לאות להשפלת נשים ולהשתקתן, מערערת על אמינותן ולא מאפשרת להן לחוש בטוחות במרחבים ציבוריים.

על דרוקר להבין שכשהוא מתאר את השתלשלות העניינים במילים "הוא מקבל טלפון שהוא כמו התגשמות כל הסיוטים של אדם" הוא בעצם מדיר נשים מקטגוריית "אדם" ומעמיד את הפגיעה האפשרית של הגבר מעל העוול שנעשה לאישה. דרוקר אינו חושב ולו לרגע על קיומה הממשי של פגיעה אפשרית, אלא מזדהה עם המחיר שנאלץ לשלם הצד הפוגע, על פגיעה שכן או לא ביצע. באופן זה הוא משתמש בפלטפורמה שניתנה לו על במה ציבורית כדי להותיר על כנה את אווירת הפחד להתלונן, שתחתיה חיות נשים רבות. בסופו של דבר, הסטטוס קוו – המשמר, בין השאר, את קולותיהן של נשים בשולי סדר היום החברתי – הוא חלק מהמערכת שהקנתה לו ולאחרים את מקומם בפריים טיים – לא פלא שהם נאבקים להשיב את המצב לקדמותו.

ד"ר שלומית ליר היא חוקרת נשים וטכנולוגיה. עמיתת מחקר באוניברסיטת ברנדייס העושה בתר-דוקטורט במרכז ללימודי ישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הקימה ומנהלת את מיזם החממה "פועלות ברשת".

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלעד

    מצער שהכתבה הזו לא מתקרבת למידת הרצינות שהתחקיר ראוי לה.
    כמה נקודות לשים לב אליהן:

    1- "מבלי להעניק מקום מתבקש לקול פמיניסטי נוסף" – באמת? זנדברג איננה קול פמיניסטי ראוי בעינייך? ומיכל רוזין? או שרצית שהתכנית כולה תהיה משודרת מאולפני "פוליטיקלי קוראת" שכמובן אינם מוטים מגדרית בכלל.

    2- "בעודה מתארת מצב של שכרות…בדיוק המצב העונה על הגדרה של יחסי מין המתקיימים ללא יכולת של מתן הסכמה. " – הנה דוגמה נפלאה להטייה מגדרית ואפליה, דווקא מצד מי שטוענים שהם פועלים לשוויון מגדרי.

    זה פשוט: אם שניהם שתו לשוכרה – האם ייתכן ששניהם נאנסו? או שרק כשאת אישה יש לך את הפריבילגיה לטעון את הטענה הזו? האם זו בכלל שאלה לגיטימית עבורך? או שנקודת ההנחה היא אישה=קרבן, גבר=תוקפן?
    ואם כן, איך עם אמונות כאלו אפשר בכלל להביט על המציאות מעמדה של הוגנות ואיזון?

    3- "תרבות הפחד הפועלת ללא לאות להשפלת נשים ולהשתקתן, מערערת על אמינותן ולא מאפשרת להן לחוש בטוחות במרחבים ציבוריים." – אולי אנחנו חיים בארצות שונות, אבל מדינת ישראל נמצאת שוב ושוב ברשימת עשרת המדינות הבטוחות בעולם לנשים
    (כשאין מי שטורח לבדוק מה מצבם של גברים המאכלסים את מרבית טבלאות נפגעי האלימות) אפילו במדד האלימות הגבוה ביותר, רצח, הממוצע בישראל נמוך מיבשת אירופה. גברים הם קרבנות של רצח ביחס של פי 4-5.

    אולי שווה לשים לב שמקור המידע שלנו אינו רק קבוצות סגורות ואידאולוגיות, אלא גם מקורות כמו הלמ"ס שמדי שנה מאשר שפער תחושת הביטחון להליכה בלילה (הגבוהה ממילא בישראל) בין גברים לנשים עומד על פחות מ15 אחוזים.

    בהתחשב בזה שגברים מחונכים שלא להודות ברגשות כמו פחד, הרי שהפער הקטן ממילא, אף מצומצם יותר. אני נוטה להאמין שהרצון להגן על נשים, בעזרת אידאולוגיה שמלמדת, ומשמרת חרדה מועצמת ולא מבוססת אצל נשים ונערות , בפועל – רק פוגעת בהן, ומצטער לראות שחלק גדול מהפגיעה הזו נעשה על ידי קבוצות שונות שטוענות שהן פועלות לשחרור נשים, כשבפועל קורה ההפך.

  2. דינה

    שולמית ליר –
    מילא שאת מה שכבר שכחה אורית קמיר את עוד לא הספקת ללמוד, כדאי שתיזכרי שקורבן עלילת השווא של מחר (וזו לחלוטין עלילת שווא – כפי שניתן גם לקרוא בתגובות הפייסבוק למאמר זה של אלישבע) יכול להיות מישהוא שמאוד קרוב אליך (בן, אח, בן זוג).
    הרשי לי להניח שבמקרה זה כל הטיעונים המופרכים במאמר זה יועפו מהחלון ולפתע זכות החפות והזכות לחקירה אובייקטיבית יהפכו לדידך למקודשים כפי שהם צריכים להיות.

  3. אריאלה

    אורית קמיר היא אסא כשר של התוקפים מינית