• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

עצה למפלגות שלא הצבעתי עבורן

דווקא בשיא השפל, יכולות וחייבות העבודה ומרצ להתנער מעפר, לחבור זו לזו ולהצהיר על לידה מחודשת של תנועת העבודה הסוציאל-דמוקרטית (ועל הדרך: חייבים להקים מחדש את הרשימה המשותפת)
יוסי אמיתי

מרצה באוניברסיטת בן גוריון. בעבר מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

בכל הענווה, אני מבקש להשיא עצות למפלגת העבודה ולמרצ, אף שלא הצבעתי עבורן בבחירות האחרונות (הצבעתי חד"ש-תע"ל). שתי המפלגות ספגו בבחירות האחרונות מכה אנושה. עוד טרם הבחירות, כאשר החלה להסתמן התבוסה הצפויה, וביתר שאת לאחריהן, הועלו הצעות לחיבור בין השתיים. הצעות אלו נדחו כלאחר יד על ידי יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי (שהודיע על פרישה בשבוע עבר). עם זאת, לא ניתן עוד להתחמק מן הדיון ומן המעשה בעקבותיו. מה שמוטל על הכף הוא הרבה מעבר לגורלן הספציפי של שתי תנועות אלו.

מתוצאותיהן של הבחירות האחרונות ניתן לכאורה להתרשם שהמערכת הפוליטית הישראלית קרובה לאימוץ הדגם הדו-מפלגתי הקיים בבריטניה ובארה"ב. בכל אחת משתי מדינות אלו נוצרו לאורך השנים שתי מפלגות ענק "חובקות כל", המסוגלות להכיל  ניואנסים פוליטיים שונים. מערכת דו-מפלגתית זאת מייתרת, למעשה, את קיומן והשפעתן של מפלגות נישה קטנות.

לדעתי, טועים הסוברים שנחרץ גורלה של המערכת המפלגתית הישראלית לאמץ את הדגם הזה. הבחירות האחרונות לכנסת אכן הניבו שני גושים גדולים ושווי כוחות – הליכוד מזה וכחול-לבן מזה. אולם מדובר במאבק כוחות בין ימין קיצוני לימין מתון (שאף הוא מכיל כמה תבלינים של ימין קיצוני). המסורת הפלורליסטית של המערכת הפוליטית הישראלית עדיין מותירה בספקטרום הזה מרחב מסוים ל"משבצות" נוספות, בעלות ייחוד מובהק, שאינן יכולות ואינן רוצות להיטמע בתוך גושי הענק. כך, למשל, ה"משבצות" השמורות ליהדות החרדית ולציבור הערבי, וכך, לתפיסתי, חייבת להיות "משבצת" שמורה לתנועת עבודה מתחדשת, סוציאל-דמוקרטית ושוחרת שלום.

דווקא בשיא השפל, יכולות וחייבות העבודה ומרצ להתנער מעפר, לחבור זו לזו, ולהצהיר על לידה מחודשת של תנועת העבודה הסוציאל-דמוקרטית. אם לשאול מניסיונם של אחרים, אזכיר את שקיעתה של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית בשנות ה-50 של המאה שעברה, בעקבות השתתפותה, כמפלגת שלטון, בהרפתקה הקולוניאלית של מלחמת סואץ ובדיכוי המרד האלג'ירי. המפלגה וראשיה הושלכו ככלי אין חפץ בו. אך כעבור כמה שנים "בא לשכונה בחור חדש", פרנסואה מיטראן (שלא היה חבר במפלגה זו מלכתחילה), ובהנהגתו שבה המפלגה לימים טובים יותר.

בניגוד למחשבי הקיצין, אני מאמין שניתנה למפלגת העבודה, דווקא כעת, הזדמנות נדירה ובלתי חוזרת ליציאה לדרך חדשה

אפשר שאנלוגיה זו רלוונטית לעבודה ולמרצ, שיש מי שמנבאים את קיצן הבלתי נמנע, שתיהן ביחד, וכל אחת לחוד (נביאת הקטסטרופה התורנית היא רוית הכט, במאמר חמור סבר ב"הארץ" תחת הכותרת "העבודה נגמרה"). הן מסוגלות, אם רק תחפוצנה ותגייסנה את האנרגיות הדרושות, לצאת לדרך חדשה עם בשורה רעננה. בניגוד למחשבי הקיצין, אני מאמין שניתנה למפלגת העבודה, דווקא כעת, הזדמנות נדירה ובלתי חוזרת ליציאה לדרך חדשה. הסיכוי לתחייה מחודשת זאת נוצר עם פרישתו של היו"ר גבאי תוך קבלת אחריות על שגיאותיו ומחדליו. התייצבותם על קו המירוץ להנהגה של מועמדים צעירים, ממנהיגי המחאה החברתית של 2011 (איציק שמולי, סתיו שפיר) לצד עמיר פרץ הוותיק המחויב לשלום ולצדק חברתי, עשויה לבשר את הריסטארט המתבקש, והמסע הרעיוני והארגוני הארוך בעקבותיו.

אולם הזדמנות נדירה זו לא תתממש, אם מה שנקבל לאחר בחירת ההנהגה החדשה יהיה "עוד מאותו דבר". על מפלגת העבודה לאמץ מחויבות מובהקת לצדק חברתי, לרב תרבותיות, לשלום צודק ישראלי-פלסטיני, לשוויון מלא לכלל אזרחי ישראל ולהגנה נחושה על המרחב הדמוקרטי. למעשה, כבר במערכת הבחירות האחרונה ניתן היה לאבחן שהעבודה נדחפת בעל כורחה לעמדות שמאליות יותר מבעבר. אפילו גבאי (מי שדחה בעבר שותפות פוליטית עם הרשימה המשותפת, וגרם להרחקתו של ח"כ זוהיר בהלול רק משום שהעז לטעון שיובל המאה להצהרת בלפור אינו החג שלו), החל ערב הבחירות להשמיע זמירות ברוח של שוויון לאזרחים הערבים, כיאה למפלגה סוציאל-דמוקרטית. יתירה מזאת: המפלגה חדלה להתבייש בהגדרתה כמפלגת שמאל.

גם מרצ חייבת לעשות תיקון. היא החלה לאחרונה לחרוג מן הנישה האליטיסטית ולהיפתח לקהלים רחבים ומגוונים יותר, בעיקר בפריפריה ובציבור הערבי. בשלב ההיערכות לבחירת יו"ר המפלגה ורשימת מועמדיה לבחירות הקרבות והולכות, העלו חבר הכנסת לשעבר מוסי רז והח"כ המכהן עיסאווי פריג' הצעה מסקרנת ומעוררת השראה – שבעת כתיבת שורות אלו כבר הספיקה להיגנז – להפיכת מרצ למפלגה יהודית-ערבית במלוא משמעות המילה (להבדיל ממפלגה יהודית-ציונית המקבלת לשורותיה גם חברים ערבים). הצעתם מחייבת, בין היתר, בחירת צמד יושבי ראש למפלגה, האחד יהודי והאחר ערבי. ככל הידוע לי, קיימת במרצ קבוצה נכבדה של פעילים התומכת ברעיון זה ופועלת לקידומו. אכן, הצעה מרתקת ובלתי שגרתית, דווקא בימים עכורים אלה, בהם הציבור היהודי בישראל שטוף בתעמולת הסתה גזענית. אולם, בכל הנוגע לסיכויי קבלתו ויישומו של רעיון זה בטווח הזמן הנוכחי עד לבחירות, אני מרשה לעצמי להיות משבית שמחות ולהעלות כמה ספקות.

הרעיון שהציעו רז ופריג', על אף שמיהר להיעלם, אסור שיתמצה במהלך ארגוני-אדמיניסטרטיבי גרידא של בחירת צמד יו"רים-שותפים ושל שיבוץ מועמדים בהרכב שיהלום את רעיון השותפות היהודית-ערבית. רעיון זה מחייב, מעל לכל, היערכות רעיונית מחודשת, שונה ממה שהכירה מרצ עד כה. חוששני שפרק הזמן הקצר עד לבחירות הבזק שנכפו עלינו אינו מאפשר חריש רעיוני כזה, המצריך חשיבה ומעשה לטווחים ארוכים הרבה יותר. יתר על כן, רוב חברי מרצ והאלקטורט שלה עדיין מחויבים לרעיון הציוני ולנרטיב הציוני, בעוד שהמהלך המוצע מחייב רוויזיה פוסט ציונית (אך לא בהכרח אנטי ציונית). אינני בטוח שרוב חברי מרצ ערוכים לכך. שלא לדבר על קשריה הענפים של מרצ עם ההסתדרות הציונית העולמית, על שלל מחלקותיה והקרנות הנדיבות שלה.

כל הנ"ל אינו פוטר את מרצ מן החובה להכפיל ולשלש את מאמצי פתיחתה לקהלים נוספים בחברה הישראלית, יהודים כערבים, ומן הצורך לחבור למפלגת העבודה המתחדשת ולמלא תוכן את ה"משבצת" הסוציאל-דמוקרטית.

נכון לעכשיו, יש להסתפק בהקמת מערך פדרטיבי, בפרוגרמת מינימום מוסכמת ובהתייצבות לבחירות ברשימה משותפת

בשלב הנוכחי, להבנתי, לא ידובר על מיזוג מלא של שתי המפלגות. עדיין רובצים ביניהן משקעי עבר שאין להקל בהם ראש. איחוד מלא וחפוז עלול להבריח מצביעים מכאן ומכאן, והשלם יהיה קטן מסך חלקיו. נכון לעכשיו, יש להסתפק בהקמת מערך פדרטיבי, בפרוגרמת מינימום מוסכמת ובהתייצבות לבחירות ברשימה משותפת. כל אחת משתי המפלגות תמשיך לקיים את מוסדותיה האוטונומיים. בהמשך, לכשייבנה יתר אמון בין שתיהן, ניתן יהיה להעמיק את החיבור, עד כדי איחוד מלא.

ועתה, לאחר שהשאתי עצה למפלגות שלא הצבעתי עבורן, אשיא עצה קטנה למפלגות הערביות, שנמניתי, ועדיין נמנה, על תומכיהן היהודים: הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת היא צו השעה. אולם מהלך כזה, ללא הסקת מסקנות ממחדלי העבר, יזיק יותר משיועיל. מרכיבי הרשימה המשותפת חייבים להסכים ביניהם שלא תינתן זכות וטו על מהלכים המחייבים שותפויות עם כוחות פוליטיים יהודיים מתקדמים להגנת המרחב הדמוקרטי ולקידום שלום ושוויון (כן, גם עם כוחות המגדירים עצמם כ"ציונים"). ועוד: על מרכיבי הרשימה להתחייב שלא ייעשה על ידי מי מהם מהלך העלול להביך את שותפיו. כמו כן, יש להימנע מהסכמי רוטציה בין השותפים, שכן הסכמים אלה היו בעבר מקור לשיבושים ולאי אמון.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עודד

    תודה ליוסי אמיתי על מאמרו המחכים (כצפוי). כמוהו, גם אני לא חבר במרצ או ב'מחנה הציוני', ואינני מצביע פוטנציאלי שלהם. שלא כמוהו, אני חש שאין תוחלת במתן עצות להנהגות הרשמיות של המפלגות האלה או למרבית האוהדים ( המעטים והמתמעטים) שלהם. לדעתי, הם לא 'יתנערו מעפר'. אולי, לכל היותר, ישמרו – בטווח זה או אחר – על סטאטיות משמימה (עם קצת רוח תזזית פנימית, לעתים מגוחכת למדי). ההשוואה עם עלייתה המחודשת של המפלגה הסוציאליסטית בצרפת לקויה בחסר,לעניות דעתי: זה התרחש על רקע הגל הגדול והסוחף של השמאל החדש באירופה בשנות השישים, התעצמותם של האיגודים המקצועיים וחידוד עמדותיהם הפוליטית, ועלייתם של אינטלקטואלים שמאליים לכותרות ולמוקדי השפעה – תופעות שנעלמו מזמן, וכל מפלגות השמאל המערביות, לפחות במתכונת של הימים ההם, נעלמו. מיטראן לא הניע את תחייתה המרשימה של המפלגה הסוציאליסטית ועלייתה לשלטון . פוטנציאל התחייה שהיה טמון בה, הוא שאפשר את הנהגתו של מיטראן. היום, גם 'כוכב' מתוקשר חדש לא יקים את המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית מעפר. 'כוכבים' ו'גיבורי תקשורת' חדשים (או כאילו-חדשים) לא יקימו גם את תנועת-העבודה הישראלית הקלאסית מהריסותיה.

    אוסיף ואעיר: אינני מבין מהו טיבה האמיתי של נטייתה של מפלגת העבודה "שמאלה', אליבא דיוסי אמיתי. המונח 'שמאל' ממילא נשחק בישראל. הרי גם 'כחול-לבן', ובתי המשפט, ומרבית העיתונאים, וכל התאגדות שנאבקת למען יישומם של ערכים דמוקרטיים-ליברליים בסיסיים או משמיעה קול נגד העוול בשטחים הכבושים (וזה לא 'שמאל' בהכרח, אלא התעקשות על עקרונות שנוסחו במערב עוד לפני כשלוש-מאות שנה ע"י אליטות רפובליקניות, שאין בינן לבין 'שמאל' דבר וחצי דבר: הכרה בזכויות אוניברסליות של אדם, כאדם) – ובכן זוהי 'שמאליות' נוסח ישראל 2019?!…ומה עם עמדה אנטי-קפיטליסטית, סוציאליסטית בלי בושה, קריאה לביטול ההפרטה בתחומים רבים ככל שאפשר ולהקמת מסגרות שיתופיות חדשות, הווה אומר: שמאל של ממש? ומה עם העזה ליזום מוסדות חינוך אלטרנטיביים באמת ( הרי מה שנקרא 'ממלכתי' הוא יותר ויותר ימני-דתי-לאומני), ולא להשאיר את ההתמרדות ליוזמות פרטיות של הורים מודאגים? מה עם קריאה להחרמת ההתנחלויות ותוצרתן? מה עם תוכנית חינוך אנטי-מיליטריסטית מקיפה? מה עם התנערות משדולות פרו-ישראליות למיניהן ומממסדים יהודיים ימניים וחרדיים במערב? ומה עם התנערות מכל מיני קשרים גלויים וסמויים בין ממשלות ישראל לבין משטרים מדכאים בעולם? ואלה רק נקודות מסוימות, בודדות, במכלול שהיה אפשר להגדירו כעמדה שמאלית של ממש אילו השתדלנו לעשות זאת – מכלול רחוק לחלוטין מ'המחנה הציוני' וממרצ. המפלגות הללו לא יאמצו את המכלול הזה. אפילו לא חלק מתון בתוכו, שמן הראוי לראותו כ'סוציאל-דמוקרטיה'. הקונסנזוס, ברובו המכריע – גם במפלגות האלה – פירושו: ויתור פסיבי (קיטורים בבית, אשליה שאיזשהו פתק בקלפי, אחת לכמה שנים, הוא האקטיביזם הפוליטי היחיד האפשרי), 'צו פיוס', קונפורמיזם, ניתוק מזרמי מחאה חדשים וחדשניים במערב.

    השאלה הקריטית, לדעתי, אינה: איזו מפלגה תתמזג עם איזו מפלגה ומי ינהיג את מי? אלא: האם כדאי לאנשי השמאל האמיתי בישראל – מעגל קטן מאוד, הולך ומתכווץ, אך חיוני לפחות לעתידם של הדורות הבאים – לתלות תקווה כלשהי במפלגות הקיימות ובמבנה הפרלמנטרי הקיים? התשובה שלי: לא. אבל אין בכוונתי להציע כאן מרשמים חלופיים. יש בישראל ובארצות אחרות בקיאים ומנוסים ממני בכגון דא.

    בברכה, עודד אסף