שבוע הספר: הערת המתרגמ/ת

על ההתלבטות, המעשה הפוליטי המובהק, כאב הראש, מידת החירות ביחס למקור ומלאכת הגישור בין התרבויות. לכבוד שבוע הספר הזמנו מתרגמות ומתרגמים לספר לנו על העבודה שלהם
העוקץ

"אין לך בעולם דבר העשוי לקרב ולמזג את תרבות הרוח האנושית לחטיבה אוניברסלית אחת, כמעשה התרגום המעולה. שכן הלשון והתרבות הן הפתח הנאמן לנפש האומות בעולם, הן פתחו של עולם" (ביאליק)

מלאכת התרגום היא מעשה יצירה בפני עצמו, התובעת מהעוסקים בה הרבה מעבר לשליטה ברזי השפה. בין היתר נדרשות גמישות מחשבה, כושר אלתור, ידיעת התרבות המקומית ואף ערנות פוליטית. התרגום לכשעצמו הוא מעשה פוליטי, שבמהלכו מתבצעות הכרעות קרדינליות שיש בהן כדי לחרוץ דין ולשרטט את הגבולות של העולם המתוחם בשפה.

לכבוד שבוע הספר המתקיים בימים אלה ממש, ביקשנו ממתרגמים ומתרגמות לשלוח לנו פיסקה-שתיים-שלוש על סוגיה מעניינת שנתקלו בה בספר שירה או פרוזה שתרגמו בשנים האחרונות – זה יכול להיות קושי, התלבטות או כל דבר אחר שקשור למעבר הלשוני בין השפות והתרבויות. התנובה שלפנינו מסעירה ומעניינת, מגוונת ומרחיבת דעת, ויש בה כדי ללמדנו על ים הסוף שנחצה כל פעם, כשמיטב מטעמי העולם מובאים אלינו בעברית.

הכותבים בפרויקט העוסקים בסוגיות של תרגום מערבית לעברית הם חברות וחברים בחוג המתרגמים המקדם את סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, המוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית.

 

Oh, כן ↔ רעות בן יעקב

התלבטות היא אולי המצב הכי אופייני למלאכת התרגום. בכל תקריב על כל משפט אפשר לחשוב על כמה וכמה התלבטויות, והרי תרגום הוא כישלון תמידי וכבר היו מי שהגדירו את המתרגמת כמי שנועדה להיכשל במשימתה. לכן, גם בבואי להתרכז בהתלבטות של תרגום התלבטתי בין כמה וכמה אופציות, כמו הניב האפרו-אמריקאי הדרומי של תחילת ואמצע המאה העשרים בשני רומנים שתרגמתי ושאני מתרגמת ממש עכשיו; או מתי ואיך אני ממגדרת או לא ממגדרת ובאילו אופנים, איך החלטתי לתרגם שירים או מסה בלשון נקבה או מתי ניסיתי לעמעם מגדר של נושא או מושא השיר; ואף על הדילמה שאני שקועה בה בימים אלה ממש, מה אנחנו עושות עם המילה Lady בכלל, וספציפית ברומן שבו היא מסמלת מעין אצולה שקרית, ואיך ניתן להעבירה לשפה ולתרבות שבה אין מערכת אצילות של ממש. אבל החלטתי לספר כאן על התלבטות על מילת קריאה קטנטנה שגרמה לי לתהיות רבות: Oh.

הרגשתי שמילת הקריאה הזו פותחת חלל שהחזרה על ׳כן׳ לא פותחת, היא פוערת פערים

בסיפורים של קתרין מנספילד שתרגמתי ועתידים לראות אור בקרוב בהוצאת ׳תשע נשמות׳ יש שימוש מרובה במילה oh, מילת קריאה שאיננה מילה של ממש. היתה לי התלבטות רצינית האם ואיך לתרגם אותה. על פי העולה מרוב השיחות והדיונים שהשתתפתי בהם על הנושא, נראה שנוטים להניח שאין לה מקבילה אמיתית ועל כן הפתרונות המועדפים הם להשמיט או להדגיש רטורית משהו במשפט על ידי הכפלה או מילה קצרה אחרת. אם הגיבורה אומרת ״Oh, כן, הארי,״, אפשר לתרגם למשל ״כן כן, הארי,״ וכדומה. ואולם, על אף שלעתים נהגתי כך בתרגומים, הרגשתי שאצל מנספילד עם הפרוזה היפה והאירוניה המדודה כל כך, ובחלק מהסיפורים אף ביתר שאת, מילת הקריאה הזו מייצרת איזו התנשפות כוללת, ובפיהן של חלק מהדמויות אף מאפיין דמות. היא פותחת חלל שהחזרה על ׳כן׳ לא פותחת, היא פוערת פערים. על כן, חיפשתי מילת קריאה שהיא אך ורק מילת קריאה. אמנם בעברית הכתובה המקובלת זה קצת חסר בעשורים האחרונים (בניגוד לריבוי ה׳אאאהה׳ וה׳אהה׳, ה׳אוף׳ וה׳טסו׳ המצקצק ועוד רבות רבות הנפוצות בעברית המדוברת והיומיומית), אבל אני רציתי לכתוב ׳הוֹ׳ (אולי הייתי יכולה לתעתק כ׳או׳, אבל הרי המילה הזו כבר מזוהה לחלוטין כמילת הברירה השגורה שהיא. גרררר.), ויש לי כמה נימוקים.

אני חושבת שהשפה האינטרנטית הכתובה בעצם כוללת כבר את המוסכמה הזו של ה׳הו׳, גם אם לרוב באירוניה בנימה צינית יחסית, ויחד עם מוסכמה על ׳התפייטות נרגשת׳, גם בזכות כתב העת ׳הוֹ!׳. נאלצתי לשכנע את עצמי גם על ידי ברנר (1881-1921), שחי ויצר במקביל למנספילד (1888-1923), ושניהם גם בזיקה לאנגליה של אותה התקופה (מנספילד נולדה בניו זילנד והיגרה לאנגליה; ברנר נולד באוקראינה, וחי בלונדון בשנים 1904-1907 לפני שהיגר לפלשתינה, וכמובן שהשפה העברית שלו הושפעה מכמה שפות נוספות). גם ברנר השתמש ב׳הוֹ׳ בספרות שלו, הנה, למשל ב״מכאן ומכאן״: ״העבודה? – הוֹ, הוא עושה ממנה משחק.״ מאז אני חושבת קצת על פגישה אפשרית של ברנר ומנספילד בלונדון ועל כל ההוֹ שלא היה נשמע בה אך ואולי היה נכתב בעקבותיה.

אנחנו עדיין מתלבטות בעניין הזה אבל אני כבר נקשרתי בחירות ה׳הוֹ׳, המתאימה מאוד בעיני לדמותה של ברתה יאנג למשל, גיבורת הסיפור ״אושר״, הנרגשת כל כך בטלפון "כן, מצוין. הו, הארי!"

 

בשר הנידחות ↔ רחל פרץ

אם תרגום הוא המרה של טקסט בשפה שאני בקיאה בה לשפה שנולדתי לתוכה, אני לא מתרגמת. אמנם נולדתי לערבית – המרוקאית והסורית של משפחות אבי ואמי, הערבית היפואית של שכנינו בילדותי – אבל שלוש אלה סומנו כשפות שלא נועדו לי. שתיים הראשונות היו סרח עודף רווי בושה לתרבות שננטשה, הכרח מגונה עד שהמבוגרים יטמיעו תחתיהן את העברית הגאולתית, והשלישית היתה חותמם של ה"אחרים", לא-אני. קרובים שבקרובים אמנם, אבל מסומנים בנבדלות ממני, בעיקר בשפתם.

הערבית הרביעית באה אצלי בבית בשנתיים האחרונות, בפיהן של שתי משוררות, שיח'ה חליווה וראג'אא נאטור. הן הביאו את השירים שכתבו בערבית לצד אח אחד, בעל מום בתפקוד גבוה, התרגום המילולי, ואת עצמן. אנחנו עושות ספר שירה בעברית לכל אחת מהן בנפרד.

אני שומעת ערבית מדוברת. מכירה כמה עשרות מלים, לא מסוגלת לחבר משפט אחד, אבל במובן מסוים הערבית היא שפת האמהות שלי. אני מזהה אותה כמו שהגוף מזהה, בלי מושא ממשי, את עצמות הכתף החדות של אמי כשנשאה אותי בידיה, את הבל פיה הניקוטיני על צווארי כשהתנשמה במדרגות. כשאני יושבת עם שיח'ה או ראג'אא שעות ארוכות לעשות מהשירים שלהן שירים בעברית, זה כל מה שאני מביאה: את הערבית חסרת הקול, המרבצית, הנוכחת בכל תא, והבלתי נגישה בו בזמן.

אני שומעת ערבית מדוברת. מכירה כמה עשרות מלים, לא מסוגלת לחבר משפט אחד, אבל במובן מסוים הערבית היא שפת האמהות שלי

הרבה דברים למדתי בשנתיים האלה, תקצר היריעה כאן למנות אפילו מקצתם, אבל אנסה להגיד אחד. הערבית בשירים של שיח'ה וראג'אא (הספרותית והמדוברת שוכנות בה יחד) פונה, בכל רחבותה, לכל אדם דובר ערבית. היא נוצרה במרחב משותף ממשי, היא מתגלגלת כחלק ממוזיקה גדולה, היא נועדה להישמע בקול, היא שפת גוף, היא נולדה משפה עתיקה וחיה ונושמת בתוכה, מהדהדת בעשרות ארצות, מיועדת לעשרות מיליוני אוזניים בעולם. השירים שאנחנו עושות יחד בעברית נועדו למספר זעום של דוברים בשפה שעד לפני כמה עשרות שנים היתה קפואה בזמן, יחסית, ועברה ועוברת החייאה מוסדית ועממית קדחתנית במאה השנים האחרונות. העובדה שהעברית והערבית נולדו באותו מרחב שמי היא נחמה גדולה, ועדיין – השירים שאנחנו עושות בעברית הם חיה אחרת לגמרי מהשירים שהן כתבו בערבית.

השירים בעברית עשויים מבשר הנידחות, רוויים במאמץ הדווקאי להישרד, לנכוח, לשלוט במרחב הזעיר הזה, הדחוק בין הירדן לים. כשאני עושה עם שיח'ה וראג'אא את שירי העברית שלהן אני מרגישה בעוצמה את המעשה הפוליטי המובהק שבתרגום הזה, את העובדה שהם מיועדים לקהל מסוים מאוד, שזיקתו לערבית ולדובריה רוויה, בכל רגע ורגע, ביחסים הטעונים, הנפיצים, המייסרים, של החיים (והמוות, כל-כך הרבה מוות) במרחב אחד.

 

בִּגְדֵי שִׁינְגָאל ↔ עידן בריר

אם תרגום הוא מלאכת גישור על פני תרבויות ומעשה תיווך המביא את הזר והמוזר אל מחוזות שבהם הם לחלוטין בלתי מוכרים ומובנים, הרי שתרגום שירה הוא כל אלה גם יחד, אולם בתוך סד קשוח של כתיבה קצרה, הדוקה ושל מגבלות פרוזודיות שונות, משונות ומשתנות. כל עבודת תרגום שירה שהתנסיתי בה עימתה אותי במידה כזו או אחרת עם קושי זה, בצורה כזו או אחרת ובמידה כזו או אחרת, אך נדמה לי שמבין כל תרגומי השירה שעבדתי עליהם, לא היה מקרה שבו התמודדתי עם כל כך הרבה קשיים ואתגרים כמו תרגום שיריהם של המשוררות והמשוררים היזידים, שיצא לאור בספר "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות" (בהוצאת מכתוב, מכון ון ליר בירושלים בשיתוף הוצאת "עולם חדש", 2017).

אחד הדברים הראשונים שעלו בבירור מן הטקסטים הוא הפערים התרבותיים ותלויי-הגיאוגרפיה הגדולים, אך אלה פערים שקיימים למעשה בכל עבודת תרגום ושתרגום השירה המגביל תמיד מעמת את המתרגם עם ההתמודדות איתם. הפערים הגדולים באמת שעמדו בפניי בעת העבודה על תרגום השירה היזידית היו אחרים – פערים הדתיים. כדי להבין את עיקרו של הקושי, שווה אולי לומר כמה מלים על הדת היזידית: מדובר בדת קדומה שאיננה פלג אסלאמי פורש ואין בה השפעות נוצריות או יהודיות ממשיות. במלים אחרות, מדובר בדת שאיננה דת מונותאיסטית ועיקר מה שניתן לומר עליה הוא שבמערב (ובכלל) מעט מאוד ידוע על הדת היזידית ויותר מכך, רק מתי מעט בכלל שמעו על קיומה. הקושי רק גדל כשאפילו היזידים עצמם מתקשים לספק גירסה אחת ואחידה לעקרונות דתם ולהיסטוריה שלה.

במציאות שבה דבר אינו ידוע על דתם של המשוררים, עלי, המתרגם, מונח משקל כבד שבעתיים

במציאות שבה דבר אינו ידוע על דתם של המשוררים, שהיא גם הסיבה לאסון הגדול שנחת על הקהילה וגם המחולל העיקרי של לוח השנה שלהם, של חוויית החיים שלהם ושל הנוף הפיזי של מקומות היישוב שלהם, עלי, המתרגם, מונח משקל כבד שבעתיים בבואי לתרגם שירים הכוללים אזכורים של מקומות קדושים, טקסים וטקסטים קדושים ושל דמויות מרכזיות בקהילה, חפצים ופרטי לבוש מסורתיים, שבהעדר הקשר וביאור לא יובנו כלל על ידי הקוראים. כאן, אני, כמתרגם, מוצא עצמי בהתלבטות הנצחית שבין הוספת הערות שוליים (שאינן חביבות עלי בתרגום שירה) לבין התערבות מבארת כלשהי בנוסח השיר המקורי, אך קצרה היריעה מלעסוק כאן בהתלבטות זו (שהוכרעה לבסוף בספר זה לטובת הוספת הערות השוליים).

בית שיר אחד מתוך השיר "משאלות" של המשורר הימאן אל-כּרסאפי יוכל להמחיש היטב את הדילמות הללו:

אֲנִי, אִתְּכֶם, / נִלְבַּשׁ אֶת בִּגְדֵי שִׁינְגָאל / נְמַלְמֵל אֶת הַמִּזְמוֹר / "שֶׁרְפֶדִינֶה זְ'דִינֵה מִינֵה" / נְסַלְסֵל בְּקוֹל אַחֲיוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ / כְּשֶׁהֵדֵי "הוֹלַא הוֹלַא" בִּגְרוֹן הָהִתְנַגְּדוּת. / נְרַחֵף בַּשָּׁמַיִם / מֵעַל פִּסְגַּת כּוּרְסִי, כְּפַרְפָּרִים / נַהְפֹךְ אֶת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת /!לְאַחַת מֵרוּחוֹת הַחֲלָלִים.

"שֶׁרְפֶדִינֶה זְ'דִינֵה מִינֵה" ו"הולא הולא" הן אמירות יזידיות מוכרות שבחרתי לשמור בטקסט כפי שהן מופיעות במקור הערבי – זרות ובלתי-מובנות, וביארתי את פירושן רק בהערת שוליים. כך גם עם שמות המקומות "שינגאל" ו"כורסי". הערות השוליים מכבידות על עיניו של הקורא ונותנות תחושה של טקסט אקדמי, אך נדמה לי שקיומן לאורך כל הקובץ משרת את ייעודו האמיתי של הטקסט, שעניינו הרבה יותר מקובץ שירה, אלא תעודה היסטורית וצוהר ראשון מסוגו להכרת הקהילה היזידית ודתה הייחודית, בעברית.

מגדל בבל, פיטר ברויגל האב, 1563

 

בקומיקס אין הערות שוליים ↔ מיכל שליו

כשתרגמתי את "דייגו אני לבד; דייגו אני כבר לא לבד" של אנה פונייטובסקה (בתוך "דייגו היקר", תשע נשמות) היה שיר שהילדים שרים כדי להקניט את פרידה קאלו. בזבזתי זמן בלנסות לברר לאיזה סוג של גרביים בדיוק הם מתייחסים, עד שדיטה גוטמן העורכת גרמה לי להבין שמן הסתם, אין לזה שום חשיבות והעיקר החרוז והפאנצ'יות; כי תרגום הומור הוא סוג של "תרגום פונקציונלי", כלומר תרגום שהפונקציה שלו חשובה מהתוכן.

לפני כמה חודשים, כשערכתי את התרגומים בסדרת "מפאלדה" של תשע נשמות, גיליתי שיש עוד סוג של תרגום שהוא "אקסטרה פונקציונלי". אם תרגום הומור הוא עניין מורכב, תרגום קומיקס הוא עניין מורכב במיוחד – זה צריך לא רק להיות מצחיק אלא גם קצר, וכמובן מתאים לתמונה. היו דברים שדרשו פתרונות יצירתיים, ולמתרגמים (אדם בלומנטל ויוסי טל) ולי לא תמיד היה קל למצוא אותם. הומור מילולי, כלומר הומור שמבוסס על משחק מילים, יכול כמובן להיות גם בספר פרוזה, אלא ששם המרווח שאפשר לשחק בו גדול הרבה יותר: לפעמים אפשר לוותר, לפעמים אפשר להסביר, אפשר לשנות מעט את הנושא (אבל בקומיקס הבדיחה חייבת להתאים לתמונה) ואפשר גם להזיז את הבדיחה למקום אחר. בקומיקס אין הערות שוליים ולכל סטריפ (ולפעמים גם לריבוע בודד) יש פאנץ' ליין.

תרגום הומור הוא סוג של "תרגום פונקציונלי", כלומר תרגום שהפונקציה שלו חשובה מהתוכן

בין הבדיחות שמבוססות לחלוטין על משחק מילים בשפה הספרדית שלא קיים בעברית, היו בדיחות שגרמו לי לתהות אם בכלל שווה לתרגם את הבדיחות האלה (היו שניים או שלושה מקרים שנטיתי לחשוב שלא, והמתרגם לאו דווקא הסכים איתי.)

תוך כדי העבודה היו לי גם חששות לגבי המעבר של המקומיות של מפאלדה לעבריות, כלומר של ההקשר הארגנטינאי והתקופתי שלה. למרבה המזל, הידיעה שמפאלדה תורגמה בהצלחה לעשרות שפות הבהירה לי שהמשימה אפשרית. הבנתי גם שכדי שבדיחה "זרה" (על מציאות ארגנטינאית) תהפוך לבדיחה מובנת ואוניברסלית יותר דרוש דיוק מילולי גבוה במיוחד: כלומר, אם יש אלמנט של זרות (ההקשר הפוליטי נגיד), אסור שהזרות הזאת תורגש במקומות אחרים (בשפה).

החלק הכיפי הוא שבאמת אין בזה שום מקום לשיקולי תקינות, זה הכול "מה שאומרים", אבל זה לא אומר שזה קל, להפך: גם טבעי וגם קצר וגם מצחיק. וגם מתאים לתמונה!

 

איך אומרים שהיד בעברית ↔ יוני מנדל

בשנים האחרונות, ככל שהתעמקתי יותר בתרגום מערבית לעברית, התחלתי להבין לעומק יותר כיצד מטען שיש למילה בערבית יכול להיות שונה בתכלית בעברית. ונדמה שאין דוגמה מובהקת יותר מתרגום המילה "שהיד" מערבית לעברית. נדרשתי לכך במהלך משפטה של דארין טאטור, שהועמדה לדין בעקבות שיר שפרסמה בפייסבוק ובו השורות اتبع قافلة الشهداء שהתרגום המקורי של בית המשפט גרס שיש לתרגם כ"תלך בעקבות שיירת השהידים".

כשהוזמנתי לבית המשפט לתת תרגום חלופי, ציינתי שכאשר קראתי את התרגום היה ברור שההחלטה של המתרגם להותיר את המילה שהיד/שהידים בעברית, כביכול כדי להישאר "נאמן" לערבית, היה תרגום מפליל – הן עבור בית המשפט והן עבור רוב הציבור היהודי בישראל. שכן ההקשר הישראלי-העברי של המושג "שהיד" שונה לחלוטין מזה הפלסטיני-הערבי: בעוד הציבור היהודי בישראל רואה במי שמכונה "שהיד" או במי שאומרים עליו כי הוא "מת כשהיד" כטרוריסט ותו לא, כמי שיצא וביקש לפגוע ביהודים, לרבות בפיגועי התאבדות, ובמילים אחרות – כתוקפן, בהקשר הערבי, לרבות בשירה של טאטור, השהיד הוא מי שמשלם בחייו על מזבח אמונתו או עמו, מי שמת מות קדושים, ובמילים אחרות – הקורבן.

ביקשתי מבית המשפט כי המשפט יתורגם כ"לך בעקבות שיירת החללים", והדגשתי שהחללים בשיר כולם קורבנות

ביקשתי מבית המשפט כי המשפט יתורגם כ"לך בעקבות שיירת החללים", והדגשתי שהחללים הקיימים בשיר הם כולם קורבנות, כולם נהרגו על לא עוול בכפם, ולכן לא ניתן לראות בקריאה זו כקריאה לאלימות או לתוקפנות. אמרתי לבית המשפט שהייתי שומר על המילה שהיד גם בתרגום בעברית לו הייתה למילה גם משמעות של קורבן: לו היו מדווחים בחדשות על הירצחו של הילד השהיד מוחמד אבו ח'דיר, או על 43 השהידים שנרצחו בטבח כפר קאסם, או על 29 השהידים שנרצחו בטבח מערת המכפלה. אולם בשל העובדה כי בעברית איבדה המילה שהיד ממשמעותה המקורית – הקורבנית – טענתי כי אסור להשאירה בעברית, בטח במקרה כזה, שכן היא כבר הוטענה במשמעות אחרת. בשל כך, הצעתי לתרגמה כחללים או קורבנות.

בפסיקתו במאי 2018 קיבל בית משפט השלום בנצרת את התרגום שהוצע כאן אך לא את הפרשנות, ובסופו של דבר נשלחה טאטור לחמישה חודשי מאסר. במאי 2019 הפך בית המשפט המחוזי את ההחלטה וזיכה את טאטור מעבירה של הסתה לאלימות בנוגע לשיר שכתבה.

לבנות שיר מחדש ↔ נביל טנוס

ארגון המשפט הוא אמצעי רב עוצמה ביד המשורר בהבעת רעיונותיו. חשיבותו של התחביר ברורה לכל העוסק בטקסט ספרותי מכל סוג שהוא, אך דומה, שדווקא משום שהדברים פשוטים, אין טורחים לעתים לעסוק בהם או מתייחסים אליהם כשוליים. מה מותר ומה אסור למתרגם לעשות בעניין זה?

כשתרגמתי את שירו של צלאח עבד אלסבור 'מות האדם', בניתי אותו מחדש. האם מותר לי?

موت الإنسان / صلاح عبد الصبور

ألا ما أشرفَ الإنسانَ حين يُحس ثِقلَ التاجِ في رأسهْ / وحينَ يحس أن الشَمْسَ في فَوْديهِ لؤلؤتان / وحفنةُ أنجمٍ نُثِرَتْ على تِرْسِهْ / وأنّ عليه ثوبَ الملكِ سِرْبالا / وأنّ الله أوْرَثَهُ بِساطَ الأرضْ / يَشم شَذي حَفيف النَسْمِ أمْيالاً وأميالا / ويعتنِقَ الوجودَ بِحبَّ مَلاَّكٍ لما ملكا // ألا ما أشرفَ الإنسانَ حين يَشُم في الإنسان / روحَ الودَّ والألفة /ألا ما أشرف الإنسان حين يرى بعيني إلفِهِ الإنسان / ما يخفي من اللهفة / إلى إنسان // ألا ما أتعسَ الإنسان حين يموت في أعماقِهِ الإنسان/ ألا ما أجملَ الإنسانَ حين يجوسُ في أرضهْ / يُقَلَّب جَدْبها في الخَصْبِ جَذْلانا / وحين يَشُقّ بالمحراث مَملكتَهْ / أخاديداً ووديانا.

מוֹת הָאָדָם / צלאח עבד אלסבור (מצרים)

אָדָם – כִּי כֹּבֶד הַכֶּתֶר שֶעַל רֹאשוֹ יָחוּש – מַה נִכְבָּד! / כִּי הַשֶּמֶש מֵעַל רֹאשוֹ כִּפְנִינָה יָחוּש / וּבְמָגִנּו זֹרָה מְלֹא – חֹפֶן כּוכָבִים / וּבִגְדֵי הַמַּלְכוּת עָלָיו הֲדוּרִים / וְאֶת הָאֲדָמָה הוֹרִישֶנּו אֱלֹהִים / מֵרִיחַ נִיחוחַ אִוְשַת הָרוּחַ מִמִּלִּין / וְכֶאֱהֹב אָדָם קִנְיָנוֹ בַּקִּיּוּם מַאֲמִין. // אָדָם – בְּהָרִיחוֹ רֵיחַ הַחִבָּה וְהָרֵעוּת בָּאָדָם – מָה אָצִיל! / אָדָם – בִּרְאוֹתוֹ בְּעֵינֵי רֵעוֹ הָאָדָם/אֶת הָעֶרְגָה שֶהוּא מַסְתִּיר אֶל הָאָדָם – מָה אָצִיל! // אָדָם – כִּי בִּקְרָבָיו הָאָדָם יָמוּת – מַה נּוּגֶה! / אָדָם – כִּי בְּאַדְמָתוֹ יָנוּד / וּצְחִיחָהּ – לְפורֶה – יַהֲפוֹךְ / וְכִי מַמְלַכְתוֹ בְּמַחֲרֵשָה יְפַלַּח עֲרוּצִים וְגֵיאָיוֹת / מַה יָּפֶה!

כשתרגמתי את שירו של עבד אלסבור 'מות האדם', בניתי אותו מחדש. האם מותר לי?

אכן, הרשיתי לעצמי לשנות את המבנה התחבירי של השיר בעת תרגומו. הנימוק שלי הוא אסתטי-תחבירי. זהו שיר הלל, שבו מפאר המשורר את האדם על מעשיו ושאלתי את עצמי: מדוע לא הבליט את המלה אדם והתחיל בה, מה שנקרא בערבית (וגם בעברית) اشتغال משפט ייחוד.

משפט ייחוד הוא משפט שאחד מחלקיו התחביריים הוצא ממקומו והועבר לראש המשפט ללא מלית היחס שלפניו. החלק שהועבר לראש המשפט נקרא חלק ייחוד. למרות שבמקור הערבי מבנה השיר לא כלל משפטי ייחוד, מצאתי לנכון לקחת לעצמי חירות ולא להיות נאמן למקור, ומאחר שהמילה "אדם" להבנתי היא לב ליבו של השיר, בחרתי לייחד אותה ולהדגיש אותה באמצעות המבנה החדש.

בניית מגדל בבל מתוך ספר שעות נוצרי, c. 1410–30

 

שבע הברות ↔ משה ארלנדור אוקון

זה זמן שאני עמל על תרגום מחזור השירים "נער משרופשייר" של המשורר האנגלי א.א. האוסמן (1859-1936). יש בו שישים ושלושה שירים ואינספור בתים. מרבית השורות הן במשקל טטרמטר ימבי, וחשוב היה לי לשמר בתרגומי הן אותו והן את מספר ההברות. הנה הבית הראשון של השיר השלושה עשר – אחד המוכרים ביותר במחזור:

When I was one-and-twenty

   I heard a wise man say,

“Give crowns and pounds and guineas

   But not your heart away;

Give pearls away and rubies

   But keep your fancy free.”

But I was one-and-twenty,

   No use to talk to me.

מרבית השורות הן במשקל טטרמטר ימבי, וחשוב היה לי לשמר בתרגומי הן אותו והן את מספר ההברות

התרגום מזמן, כמובן, מספר לא מבוטל של קשיים. לו הייתי כותב בשורה הראשונה אחת ועשרים (בחגיגיות המזכירה את שבע ועשרים ומאה במגילת אסתר), כבר הייתי 'מבזבז' חמש מתוך שבע ההברות המוקצות לי (וכך גם בשורה השביעית). הפתרון שמצאתי לבסוף (שתי הברות בלבד), הרי הוא לפניכם:

בּׅמְלֺאת שָׁנׅים כ"א,

   דּׅבֵּר חָכָם לֵאמֹר:

"תֵּן מַטְבְּעוֹת שֶׁל כֶּסֶף,

   אַךְ אֶת לׅבְּךָ שְׁמֹר;

תֵּן דַּר, הַעֲנֵק בָּרֶקֶת,

   אַךְ הׅוָּתֵר חֹפְשׁׅי."

אַךְ לׅי מָלְאוּ כ"א,

   חֲבָל דַּבֵּר עׅמּׅי.

אמנם, מהשורה הראשונה לא ברור לקורא למי מלאו עשרים ואחת, אך הדבר מתפרש בסוף הבית. כך גם בחרתי דר במקום פנינים, כדי לחסוך בהברות. יש לקוות שיימצא המוציא לאור שיחפוץ לפרסם את המחזור המופלא הזה.

 

הרבה בּוָגֶ'רַאס ↔ ברוריה הורביץ

כמתרגמת מערבית לעברית, בעיקר של ספרות, בחנתי סוגיות תרגומיות והגעתי לתובנות לגבי תהליכי תרגום, בחירות של מתרגמים, רצוי ודחוי ומותר ואסור בתרגום, תפקידו של המתרגם, מחויבויותיו ועוד. נתתי לאורך השנים את דעתי על אילוצים המשפיעים על בחירות המתרגם ובהם אילוצים לשוניים שמקשים על תקגום מדויק של הטקסט בשפת המקור לשפת היעד, אילוצי משקל וחריזה, בעיקר בשירה, אם כי גם לפרוזה יש מקצב, ועל המתרגם להבחין בו ולהביאו לידי ביטוי בשפת היעד וכן אילוצי תרבות הנובעים מהבדלים תרבותיים בין שפת המקור לשפת היעד.

התרגום בהגדרה מילונאית הוא העברת דברים משפה אחת לשפה אחרת, אלא שתרגום אינו מדע מדויק. לכל מתרגם יש תכונות אישיות ותפיסת עולם המשפיעות על החלטותיו ועל "התנהגותו התרגומית". לפיכך, החלטה שמקבל מתרגם אחד איננה בהכרח זהה להחלטה של מתרגם אחר. לא תמיד זה נכון ולא נכון, מדויק ולא מדויק. קיים מצב שבו "כל התשובות נכונות", וגרסה זו וגם גרסה אחרת יכולות להיות מדויקות ונכונות. מתרגם יכול להחליט שהוא שואל את המילה משפת המקור, כדי לתת לטקסט נופך מקורי. אחר משתמש בהגדרה שלה כתחליף או ממיר אותה במילה אחרת משפת היעד, כדי להיות כמה שיותר קרוב לשפת הקורא.

הנה מספר דוגמאות שהוצאתי מספרים שתרגמתי: إن شاء الله  אִנשאללה – אם ירצה האל, ברצון האל; يا جماعة  יא ג'מאעה – חבר'ה, חברים; يا أهبل  יא אהבל – טמבל; يا الله יאללה – נו כבר; أهلا وسهلا  אהלן וסהלן – ברוכים הבאים; قبضاي  קבּדֿאי/אבּדֿאי – בריון; ألكف ما بتلاطم المخرز אלכּפ מא בּתלאטם אלמח'רז – כף היד לא יכולה להכות את המרצע: החלש לא יכול להילחם בחזק. וכך גם שמות של מקומות, כמו למשל: ألخليل  אלח'ליל – חברון; ألقدس אלקדס – ירושלים (המזרחית) ועוד.

לא תמיד זה נכון ולא נכון, מדויק ולא מדויק. קיים מצב שבו "כל התשובות נכונות"

לא פעם מחליט המתרגם להשמיט היגד או לחלופין לטבוע מילה חדשה או ביטוי מקורי בשפת היעד (תחדיש). לא פעם מתרגמים מוסיפים הסבר או הגדרה להיגד שלדעתם הקורא עשוי לא להבין. כמובן אין להכביר בתוספות כאלה ולא להקל ראש באינטליגנציה של הקורא. כדוגמה לדילמות בקבלת החלטות אציג את מילת הפנייה عم – עַם, שמשמעותה המילולית דוד (מצד האב). מילה זו שגורה בערבית כפנייה לאדם מבוגר. כיצד אפוא נתרגם אותה? להשאירה כך: יא עם מחמוד? דוד מחמוד? אדון מחמוד? במירכאות? בלי מירכאות? לא לתרגם אותה בכלל?

סוגיה נוספת היא תעתיק האותיות שאין להן מקבילה מדויקת בעברית. אמנם קיים התעתיק שקבעה האקדמיה, אבל מתרגמים לעתים אינם מוכנים להתפשר על תעתיק שנראה להם נכון, כל אחד וטעמו ונימוקו עימו. כך, למשל, האות ص (מקבילה ל-צ בעברית). יש המתעתקים אותה בעברית כסמ"ך (מוסטפא) כדי שתעבור חלק את אוזן הקורא, יש שאינם מוותרים על המקבילה שלה, מוצטפא. חשובה לא פחות, היא סוגיית המִשלב. על המתרגם לגלות רגישות מרבית למשלב השפה, בעיקר במונולוגים ובדיאלוגים. אופיו והשכלתו של הדובר, סביבתו התרבותית, בן שיחו – כל אלה ועוד מכתיבים את משלב דבריו, שלא לדבר על הבחירה של היוצר – שפה מדוברת או שפה תקנית. להלן דוגמאות של הבדלי משלבים שליקטתי מהתרגומים שלי: תהא דעתו אשר תהא – בכלל לא משנה מה הוא חושב; השבח לאל – תודה לאל; חבריו – החברים שלו (כלומר כינוי גוף חבור או נפרד); ויהי מה – מה שלא יהיה; עני מרוד – טפראן.

יש לפסול מכול וכל תרגום שיש בו סממן תרבותי זר לערבית. אני מתכוונת בעיקר לביטויים בעברית המדוברת שמקורם באידיש, וכן למושגים הקיימים באופן בלעדי במסורת היהודית. באחד הספרים שתרגמתי הופיעה פעמים רבות המילה فاشل – פַאשִל, שמשמעותה – נכשל "פשלן". דגדג לי באצבעות לכתוב בשפה עסיסית – שלימזל, לא יוּצְלַח, שלומיאל… אבל – מקורן באידיש.

לסיכום, הרבה בּוָגֶ'רַאס – כאב ראש (וזה ממש לא באידיש, זו ערבית – وجع رأس – וַגַ'ע רַאְס – כאב ראש) יש בתרגום, אבל כל מתרגם יודע שזו התמודדות מענגת, חוויה שאין כמותה, למידה ראשונה במעלה, התמודדות הגורמת להתרגשות עמוקה –  طرب – טַרַבּ, ונובעת מאהבה לשתי השפות האחיות – ערבית ועברית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.