שבוע הספר: איך ניצתה בי אש המהפכה

זה יכול לקרות בכל גיל ובכל מצב צבירה. טקסט שמגיע בבת אחת או בהתגנבות זהירה, ומתדפק על סף התודעה. זה יכול להיות שיר, מאמר, רומן או ספר עיון. זה יכול להיות קומיקס או רומן גרפי. גם אם לא הזמנו אותם, המילים הכתובות עשויות לטלטל, לעתים עד כדי שמיטת הקרקע מתחת לרגליים. הן עשויות להסעיר, לבלבל, לשלוח אותנו לעמוד בפינה, להרתיח, לקומם, להפסיק לאכול בעלי חיים, לצאת מהבית עם שלט, לצעוק או להתחיל לעשות משהו שאף פעם לא עשינו קודם.

לרגל שבוע הספר, פנינו לכמה מהאקטיביסטיות והאקטיביסטים החביבים עלינו, ושלחנו אותם לפשפש בנבכי הזיכרון ולדלות את המילים שהציתו בהם את אש המהפכה. מה היה הטקסט ההוא, שגרם להם להתחיל לחשוב, שעודד אותם לשאול שאלות, שהביא אותם לריב עם עצמם הישן או עם זולתם, להתנער מהרגלים קדומים או מתפיסות עולם שבהן החזיקו עד שנפקחו להם העיניים.

התשובות המרהיבות של המהפכנים והמהפכניות שעמלים בכל מאודם למען עולם טוב יותר הן המלצה חמה שאנחנו שמחות להתייצב מאחוריה.

האגביות של חוסר הצדק • אלמה ביבלש

כשהייתי ילדה קטנה, אבא הביא הביתה קלטת וידאו עליה הוקלט שידור טלוויזיה של ההצגה "הילד חולם" שכתב וביים חנוך לוין.

כשגדלתי קצת והייתי בת 16, קניתי עותק מוכתם בקפה של המחזה בחנות ספרים יד שניה באלנבי וישבתי לקרוא על אבן מדרכה. קראתי בו מאות פעמים עד שהתבלה וכמעט התפורר, זכרתי כמעט את כולו בעל פה. עד היום אני זוכרת. הטקסט הזה ליווה את שנותיי הראשונות כאקטיביסטית, הפחיד אותי, שבר אותי ובנה אותי.

"הילד חולם" סיפר לי לראשונה על המנגנון, המכניקה, המערכת האקולוגית של מלחמה והמוות המיותר והסיטונאי שבצידה. את האכזריות והאדישות שמזינים את המכונה האדירה הזאת ואת העדינות האנושית שנרמסת תחתיה. בתוך כל זה מותו של הילד היה כמעט שולי, הוא היה המובן מאליו.

אינסוף רגעים מכוננים. הגבר הגוסס שדורש למחות על מותו, אך אין מול מי. האם שמוכרת את גופה כדי להציל ילד שממילא ימות. הפליטים המתחננים "לא לחיות, רק לא למות." מושל האי שמעמיד פני בוכה אל מול העיתונות על שנאלץ לסרב ולשלוח אותם אל מותם. ציפיית הילדים המתים למשיח שקר שלא מגיע לעולם. כל אלה נשארו איתי ותבעו בי את הזעם על הבנאליות והאגביות של חוסר הצדק. הטביעו בי זרע פורענות ודרשו ממני להביא אל העולם משהו אחר באופן מהותי, להתנגד, לשבור חומות ולצעוק הכי חזק שאפשר.

במשך השנים הצטרפו אל לוין טקסטים רבים נוספים, רובם נכתבו על ידי נשים, שהנחו את חיי ואת המאבקים שלקחתי ושאני עדיין לוקחת בהם חלק. טקסטים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב. אבל "הילד חולם" היה הראשון. הטקסט הראשון של שארית חיי.

 שחרור מהדיכוי התודעתי • עבד אבו-שחאדה

זה היה באחד הטיולים שלי לחו"ל, שהתוודעתי לספרו של פרנץ פאנון, "מקוללים עלי אדמות" (הוצאת בבל, מצרפתית: אירית רוזן). כבר מהפרק הראשון "על האלימות" נמשכתי אליו בעבותות. אז עוד עבדתי במוסך – ברגעי הפנאי בעבודה הייתי קורא, ובערבים הקדשתי את רוב זמני לפעילות פוליטית. הספר היה מעין הדרכה לפעילות והבנת המציאות בדגש על ההיבט הפסיכולוגי של הנכבש והכובש. פאנון מנתח לעומק באופן מבריק מה עובר על האדם הנכבש במימד הנפשי וכיצד זה מתורגם להתנהגותו והאופן שבו הוא רואה את המציאות; כיצד הדיכוי הוא לא רק פיזי אלא גם תודעתי, ואיך אנחנו תופסים את עצמנו במרחב. עם זאת, הוא גם מתווה דרך להשתחררות מהכיבוש ומתודעה אלימה על עצמנו.

פאנון כתב את הספר בעת שהיה חולה במלריה, ומבוקש על ידי ה-CIA בשל מעורבותו במהפכה האלג'ירית. הוא דמות שנוייה במחלוקת – חנה ארנדט הקדישה מאמר שלם לביקורת עליו, ומנגד יש מי שרואים בו כמעין נביא. בעקבות הספר הזה המשכתי את לימודי לתואר ראשון ושני, במהלכם קראתי אותו עוד פעמים רבות, בדקדוק רב, ועם כל קריאה רובד חדש התגלה בפני. פאנון סבור שעלינו לפתח תודעה חדשה, לפרק את ההבניה הקטגוריאלית בין שחור ללבן, כובש-נכבש, מדכא-מדוכא, ודורש לכונן מציאות חדשה המבוססת על היותנו בני אדם ולמצוא פתרונות פוליטיים המבוססים על תפיסות מוסריות שוויוניות. הוא דורש זאת גם מהמדוכאים ביותר, כי גם עליהם חלה אחריות למתן מענה מוסרי ושווה לכולם – גם למדכאים. פאנון מת לפני שהספר יצא לאור, ועם פרסומו בשנת 1961 מהומות פרצו בפריז, הוא נאסר להפצה והוחרם על ידי הרשויות.

ההכרח לזכור • עדי סדקה

כשחשבתי איזה ספר או טקסט השפיעו עליי להיות פעילה חברתית, ראיתי בעיני רוחי את כל הספרים בספרייה העמוסה שלי הולכים מכות של ממש. ומכיוון שלא רציתי לסכסך בין שיריה של ויקי שירן לאלו של פאט פארקר, החלטתי למרוד קצת במה שנתבקשתי לכתוב, ולכתוב על ספר שקראתי רק לפני כשנתיים אבל מאז אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב כדי ללמוד ממנו ולגדול איתו וללמוד ממנו עוד על איך לגשת אל העשייה שלי ואל השינוי שאני רוצה לעשות. הספר "מחוזות אסורים – תשוקה, גוף וסיפורי התנגדות" (הוצאת פרדס) של ג'ואן נסטל כולל סיפורים על היסטוריות לסביות קוויריות-פמיות, על מאבקים חברתיים, על תשוקה, מיניות, ארוטיקה ועל הגוף – שהרי גם הגוף הוא זיכרון בלתי נפרד ומכיל היסטוריה רבה.

הוא תורגם לעברית רק בשנת 2008, למרות שרוב הטקסטים שבו נכתבו בשנות ה-80 וה-90. הוא תורגם לאחר שנסטל, סופרת לסבית פמיניסטית, וממייסדות ארכיון ההיא-סטוריה הלסבית בברוקלין, ביקרה בישראל וקבוצה של פמיניסטיות ישראליות החליטו לעבוד יחדיו על תרגומים לסיפוריה, בהתייעצות עמה.

אחד הסיפורים שמופיעים בספר נקרא: "הרצון לזכור – המסע שלי עם הארכיונים להיאסטוריה לסבית" שתרגמה אפרת רותם (שגם ערכה את הספר) והוא כיום טקסט שאני מוצאת את עצמי קוראת פעם בכמה זמן כדי להזכיר לעצמי את חשיבותו של זיכרון בתוך מאבק. הטקסט מתחיל בזיכרון של התור לשירותים שבו עמדו עשרות נשים לסביות ועליו מכריזה נסטל כתזכורת הכואבת ביותר לעולם הכבוש של הלסביות, שדרכו היה אפשר לשלוט בהן ולסמן אותן כנשים סוטות: "בכל פעם שלקחתי אגרוף מלא בנייר טואלט, נשבעתי שהשחרור בוא יבוא. עם זאת, הזיכרון ימשיך ללוות את השחרור הזה".

לאחר מכן ממשיכה נסטל לדבר על משמעותו של זיכרון בתוך מאבק של השוליים ועל המטרות התרבותיות הרבות שיש לארכיונים – "לחלץ סודות, להפסיק את השמדת המכתבים והתמונות ולהציל את מסמכי התשוקה שלנו מהפחתה בערכם המשפחתי והתרבותי".

בשלוש שנים האחרונות אני פועלת רבות במסגרות של ארכיונים ובתיעוד היסטוריה קווירית ופמיניסטית בישראל בכלל (ובייחוד בחיפה) במרכז המחקר של "אשה לאשה" ובפרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית. בכל פעם מחדש אני נפעמת כאשר אני נתקלת במכתב דהוי שבו מישהי מספרת על הקשיים לאהוב אישה אחרת בשנות השמונים בגלוי, מתרגשת עד דמעות מידיעה קטנה בעיתון בשנות השבעים שמדווחת על הקמת מרכז פמיניסטי בחיפה, ומשננת בלבי את מכתביה הרבים של מרשה פרידמן מתקופתה כחברת כנסת.

כל אלו ועוד עוזרים רבות להאיר את השכחה שכולנו לוקות ולוקים בה לעתים קרובות ואת מחיקת (או השתקת) העבר, ונותנים לנו דרכים רבות להבין את ההווה שאנחנו פועלות בו. אני אישית – בפעילותי החברתית בין אם למען שוויון מגדרי ובין אם למען שוויון זכויות לקהילה הגאה – מוצאת את עצמי לא פעם לומדת ממעשיהן של אחיותיי בעבר ולוקחת מהן השראה רבה לפעולות אקטיביסטיות שמביאות לשינוי.

הארכיון שהקימה נסטל ב-1974 פעל תחילה בדירתה ולאחר מכן עבר לבניין בברוקלין, שם הוא נמצא עד היום ומכיל עשרות אלפי ספרים, תצלומים, כתבי עת, כרזות ומסמכים מההיאסטוריה הלסבית. כך גם בארכיון של "אשה לאשה" (הארכיון הפמיניסטי היחיד בארץ שיושב בחיפה) ניתן למצוא אלפי מסמכים, עיתונים ותמונות מארגונים פמיניסטיים שונים החל משנות ה-70 ועד היום ואף ספרייה עם מאות ספרים פמיניסטיים ולסביים בעברית, אנגלית וערבית.

ב"אשה לאשה" אף צמח הרעיון לספר, על ידי ד"ר חנה ספרן (שכיום יש לי את הזכות לעבוד לצידה בארכיון בחיפה והיא זו שדאגה שאקרא את ספרה של נסטל כמעט מיד עם הגעתי להתנדב במרכז המחקר). חנה, שאירחה את נסטל ב-2007 בחיפה, ביקשה לתרגם חלק מסיפוריה של נסטל ולהוציא אותם לאור בעברית ולאחר שקיבלה את ברכת הדרך מנסטל עצמה, חברה לה קבוצת נשים פמיניסטיות שיחד עסקו בתרגום הספר המרתק.

כפי שכותבת נסטל בפתח הדבר של הספר (ב-1986): "הגוף שלי עשה את ההיסטוריה שלי – את כל ההיסטוריות שלי. חזק ועמיד, הוא אפשר לי להתחיל לעבוד בגיל שלוש עשרה, רצונו דחף אותי למצוא את המאהבות שאליהן השתוקקתי, נמרצותו וכושרו להתאושש מהר נשאו אותי את שמונים ושישה הקילומטרים מסלמה למונטגומרי. בשעתו פניה של התשוקה היו פני שנות החמישים. כיום הם קמוטים יותר. אך גם היום כשאני צועדת ברחובות במחאה על הבריונות הצבאית שלנו במרכז אמריקה, או על ועדת מיז בנושא הפורנוגרפיה, או על האפרטהייד בדרום אפריקה וכאן – שדיי וירכיי צועקים את הסיסמאות שלהם".

הייל כהנא • הילה דיין

המצב תמיד גרוע ותמיד מתדרדר. כשמדברים היום על פשיזם וגזענות, כנראה שמניחים שהיה פחות גרוע פעם. אבל התקופה שלפני האינתיפאדה הראשונה זכורה לי מהפרספקטיבה של היום כפשיסטית וגזענית לא פחות. ב-1984 נכנסה תנועת 'כך' לכנסת והרב כהנא הפך לחבר כנסת. הוא ניסה לקדם חוקי נירנברג, בראשם החוק שאזרח מדינת ישראל יכול להיות רק בן העם היהודי. היו תנועת מולדת ותנועת התחיה, שלהם היו תנועות נוער פעילות בעיר שלי. היה רעיון הטרנספר שדיברו עליו הרבה. אנחנו נוטים לשכוח שלפני שנות התשעים, הציונות עוד לא היתה ״פוסט״ או ״ניאו״ ולא היה מזרח תיכון ״חדש״.

היו ה״ערבים״, שעוד לא היו אז ״פלסטינים״. הייתה גזענות בוטה ציבורית וחברתית כלפי העולים החדשים מאתיופיה. היתה שנאה מוחשית לערבים שבאה לביטוי בחיי היומיום שלנו כי היינו ילדי מפתח והיו ברחובות פלסטינים מהשטחים. היה המוכר של הבייגלה עם הזעתר ליד הסופר, היו המנקים, הבנאים, הפועלים והאלטע-זאכן שגם היה ״ערבי״. המבוגרים שידרו לנו פחד ותיעוב מהם, והם מצידם שידרו לנו עוינות בעיניים עייפות. הכנופיות של 'כך' בעיר שלי חיפשו את הפועלים, והם היו קורבנות לאלימות רנדומלית ברחוב, לא פעם מול עינינו. האלימות הזאת הופנתה כלפי אנשים אמיתיים, שעדיין לא היו אויבים אבסטרקטיים מאחורי חומות ומסכי מחשב.

את אווירת העידן ההוא אין מה שביטא טוב יותר מהאלבום של אהוד בנאי והפליטים, במיוחד השיר ״ערבב את הטיח״ (1987) ואופרת הרוק ״מאמי״ (1986) שהפכה בחבורה שלנו לקאלט. ספר של העיתונאי יאיר קוטלר ״הייל כהנא״ יצא ב-1985 (הוצאת מודן) והתגלגל לידי כילדה עותק מעוך ומרופט שלו. אני זוכרת כמה זעזעה אותי ההשוואה לנאצים וגם ישעיהו ליבוביץ׳ עם ה״יהודונאצים״ שלו.

זה לא היה ספר חשוב או מדובר במיוחד ואני לא חושבת שקראתי אותו בכלל, אולי רק דפדפתי ועברתי הלאה, אבל אני זוכרת סוג של הארה כשראיתי את העטיפה הזאת עם כהנא מניף את ידו במועל. אז הבנתי לראשונה, שמעניין אותי לגלות את מי אנחנו כל כך שונאים וממי אנחנו אמורים לפחד כל כך. זה התחיל אצלי תהליך ארוך שנים של פירוק והרכבה מחדש, שהגיע לשיאו כשהגעתי לאוניברסיטה בתחילת שנות התשעים.

גבולות המחאה • חני קים

שני טקסטים השפיעו עלי מגיל צעיר: לשון הידיעה בעיתון "הארץ" ובה כרוז של הפנתרים השחורים על גניבת בקבוקי החלב משכונת רחביה, והנובלה המופלאה רבת הניגודים "מיכאל קולהאס" מאת היינריך פון קלייסט. בכרוז הפנתרים, כמו גם בנובלה של פון קלייסט, עומד רעיון הצדק המעשי, לא הפואטי והפטפטני של הפוסט-מודרניזם.

שני הטקסטים רזים בלשונם. שניהם מעשיים ועם זאת טומנים בחובם את שאלת חשיבות הצדק, מחיר המאבק להשגתו, וכמובן – העדרו של הצדק מעולמם של רבים מאיתנו. זהו תסכולו של הפרט, או של קבוצת אזרחים, לנוכח אטימות מערכת המשפט, מדיניות אי-השוויון של המדינה, וכמובן – הזעם, הזעם הנורא שתמיד יהיה קיים במקום שבו הצדק נגזל מאנשים שלא עשו רע, אלא דווקא ניסו להיות אזרחים למופת ולחיות את חייהם בשלווה.

ואולם, המאבק למען הצדק יכול לטמון בחובו גם הרס, שריפה ומוות של חפים מפשע. וזה הלקח שתמיד לקחתי איתי מ"מיכאל קולהאס", והרי שמו של מלאך אלוהים הוא מיכאל – אבל זהו גם מלאך ההרס והחבלה. מי שאינו שועה לתביעות הצדק, מי שמפלה בין אזרח לאזרח, בין מין למין, בין גזע לגזע – שלא יתפלא אם מחר יועלה על מוקד המחאה, מוקד הכעס הנורא, שיכול לכלות גם את דורשי הצדק ולא רק את אלו שחמסו אותו.

את המחאה יש לנהל תמיד תוך שימת גבולות עצמיים, להעדיף את המחאה הקבוצתית על פני זו האישית שיש לה פוטנציאל להרס עצמי גדול יותר, ולעולם לעולם לא לגלוש למעשים שלנוכח תוצאותיהם אנו מוחים.

נשים בגוף ראשון • רוני פלזן

לפני בערך ארבע שנים, היה לי רעיון לסטארט-אפ – לקרוא רק ספרים של סופרות. רציתי לקרוא סיפורים של נשים על נשים, ולכתוב על זה בלוג. כבר התחלתי לחשוב על שמות בשבילו. התגובות שקיבלתי היו איומות: שמעתי שזה מטומטם, מדיר גברים, מיותר. דברים גרועים בהרבה אמרתי לעצמי. כל שנה מאז הרעיון חוזר אלי ונופל לפחות פעמיים, סביב ראשי השנה והתקופות בהן מתקבלות החלטות דרמטיות ולרוב לא ממומשות לשנה החדשה. מאז, אני ממשיכה לסמן אותו כחלום, כמטרה – לצרוך יצירות תרבותיות של נשים, סיפורים על חוויות החיים שלהן-שלנו, בגוף ראשון. בינתיים, ההחלטה הדרמטית הפכה לתהליך הדרגתי, ובשנתיים האחרונות יותר סופרות תופסות מקום במדף הספרים שלי. נהייתי ערה יותר למי אני מעניקה את תשומת הלב שלי, מי המספרות? המסוּפרות? אני בוחרת להפנות את הקשב שלי לנשים. שונות ומגוונות. ככל האפשר, במגבלות השפה והמקום. ואלו גם מגבלות, לצערי.

ככה קרה שהלכתי לפני כשנה להשקה בחנות ספרים פשוטה בתל אביב-יאפא, לחגוג את יציאת האסופה של יוצרות מהעולם הערבי. כמי שכמעט עשור לומדת ערבית, זאת הייתה הזדמנות עבורי להיחשף לקולותיהן של כמעט ארבעים נשים, פעילות, ערביות. עם כניסתי לחנות, התלמידה הטובה שאני, לקחתי עותק, שחשבתי לרכוש בסוף הערב, והתיישבתי בכסא בשורה האחרונה. לסיום החגיגה האינטימית, העורך מציין באגביות שהקטעים תורגמו לעברית ופורסמו בישראל שלא בידיעתן או אישורן של היוצרות, לפחות לא של כולן. האש הוצתה.

ביקשתי להתעכב על המעשה הזה: על גניבת היצירות שלהן, על הצבת העובדות בשטח, על שלילת חופש הבחירה שלהן וכפיית שיתוף הפעולה, תחת הכותרת "חירות". בין הטענות שעלו לטובת הפרסום שלא בידיעת היוצרות היו טענות שמשמרות את יחסי הכוחות, שרואות ביוצרת הערביה כלי, אובייקט, ולא הסובייקט שהיא – אישה עצמאית, יוצרת שראויה ליחס מכבד. טענות מלאות פטרונות והתנשאות. גניבה לאור יום במסווה של נאורות בעיני עצמה. תשובות לגבי האם נעשה ניסיון ליצור קשר עם מי מהכותבות כדי להבין אם הן מעוניינות בחשיפה הזאת, או במינימום לקבל את הסכמתן, לא קיבלתי. ואולי במחשבה שנייה – זאת התשובה. נשארתי עם תחושת רמאות, ובגידה. ואת הספר שכבר החזקתי ביד הנחתי בחזרה, ויצאתי.

מאותו הרגע למיזם "קריאה_מענה" שלי הצטרפו קריטריונים נוספים: מתרגמת הספר גם היא רצוי שתהיה אישה, ותהליך התרגום הרגיש ייעשה ברצון, הסכמה וידיעת היוצרת, במינימום. ככה זכיתי להגיע להשקה המופלאה של הספר "רעב" של רוקסן גיי (הוצאת בבל, תרגום: דבי אילון). אחת מיצירות המופת המעולות והמטלטלות שקראתי ואני ממליצה עליה בחום.

קראתי אותו בשקיקה, יומיים, וסיימתי. "רעב" הוא מסוג הספרים שלא הניחו לי, גם כשהנחתי אותם. קראתי וכתבתי בו. ניהלנו דיאלוג. אפילו כתבתי בתוכו שיר. כהרגלי השארתי בו שובל של לבבות, סימני דרך, והם רבים. חלקים שמרכיבים את השלם הזה. שהוא שבור, פגוע והכי אמיתי. אמיץ וחושפני. יש משהו אינטימי כל כך במחשבות שגיי משתפת בהן, שהן לרוב בין אישה לעצמה. לעתים, הן בין אישה לשותפות שלה לסוד, נאמרות בחדרי חדרים, לא מתועדות בכתב. לא נחשבות ראויות לשימור והפצה בחברה שלנו. לרוב מוּשתקות, מחוּקות מהזיכרון הקולקטיבי-האישי. מחשבות שמספרות את האירועים שאין לנו מילים עבורם, לא מאלו שפותחים את מהדורת החדשות. אירועים שהם טאבו, שגורמים לסביבה שלנו להתכווץ, להתבלבל, להיבהל, להיאלם דום במקרה הטוב, ולהפיל עלינו אשמה, גועל ובושה, במקרה אחר. אירועים כמו אונס.

גיי נחשפת בכנות בוטה ובלתי מתפשרת בכתיבה שלה. לוקחת לעצמה את המקום שלה בעולם, לכתוב, לפרסם, ולהשמיע קול בחברה שכבר מהרחם משתיקה אותנו בכל צורה אפשרית. חברה שאומרת לנו שהקול שלנו לא מעניין. משעמם. שאין עניין לציבור. שנשים שצריכות להשביע רצון, ולעולם לא לשבוע. גיי מטילה ספק גם בדברים המובנים מעליהם, שהם המים השקופים שאנחנו חיות בהם, ושמה אותם בסימן שאלה. היא משאירה אותנו ככה. בספק. בבלבול. שואלת-חוקרת, ומזמינה אותנו – הקוראות, להיות שותפות למסע, לדרך, לתהליך. להכיר בגוף שלנו ככלא, זירת פשע, ככלי במאבק, בו אנחנו גם הקורבן וגם התוקף, אסירות וסוהרות. ומתוך ההכרה בכל אלו להציע את האפשרות לקבל את עצמנו ואת איך שאנחנו בעולם. לחבב את עצמנו. לקחת לעצמנו את הרשות לאהוב אוכל. לתת פחות מקום לשנאה ולתיעוב העצמי הזה. ולהשתמש בקול שלנו, למען עצמנו ולמען נשים שחייהן צריכים להיראות ולהישמע.

ובעולמנו – זה הכי מהפכני שיש.

ספר שכולו מחויבות לשינוי המציאות • תום פסח

כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, באמצע שנות התשעים, לא לגמרי הפנמתי שאני כבר לא בבית הספר. בחרתי ללמוד היסטוריה "כללית" (כלומר בעיקר מערבית) וגם מדע המדינה, כי הרגשתי שאני מתעניין בפוליטיקה ובאקטיביזם ושהחוג השני יספק לי ידע בתחומים האלה. אחרי הבחירה הראשונית, התחושה היתה שישנן רק חובות. במדע המדינה, החובות כללו קורסי חובה על יתרונות האלימות ביחסים בינלאומיים (עד היום זכור לי המושג "מלחמות גרעיניות טקטיות", מין תוספת לא מוכרת לארסנל הדיפלומטי המקובל), וגם על ניהול יעיל של עובדים שתמיד היה להם קושי מרגיז להסתגל לשיטה. מה שתסכל אותי היה שקיבלתי דווקא ציונים טובים בקורסים האלה, ולנגד עיני האישיות שלי התחילה להשתנות והתחלתי להפנים את החשיבה השמרנית ששיננתי.

תמיד היו חובות קריאה, והייתי מבלה שעות ארוכות בספריית מדעי החברה. פתחתי את אותם ספרים משמימים, אבל במקום לקרוא אותם חקרתי את המדפים שהיו בהם ספרים על מגדר, על מזרחיות, על להט"ביות ועוד נושאים מרגשים בהרבה, שהתבררו כקרובים יותר לסוציולוגיה. את שיא ההתרגשות זימן לי העותק המרופט של "לא נחשלים אלא מנוחשלים", ספרו של שלמה סבירסקי שיצא כעשור וחצי לפני כן.

בספר הזה גיליתי בפעם הראשונה צירוף אמיתי בין כתיבה אקדמית לאקטיביזם. הוא לא רק תיאר פעילים מזרחים, אלא ממש יצר היכרות ביניהם ושפה משותפת דרך הראיונות איתם והמידע שהוא אסף. זה היה ספר שכולו מחויבות לתיאור המציאות על מנת להביא לשינויה, בשפה בהירה ופוקחת עין שחשפה בפני עולם שלם של פערים שלא חשתי בהם בשכונה בצפון תל-אביב שבה גדלתי.

חזרתי הביתה נרגש והתלוננתי שוב, כמו בכל שבוע, אל בת-הזוג שלי דאז, על שנידונתי ללמוד מדע המדינה ולא חומרים מרתקים כאלה בסוציולוגיה. בפעם הזאת היא איבדה את הסבלנות ושאלה למה בעצם שלא אלך ללמוד סוציולוגיה, אם זה מה שמעניין אותי? וכך, בזכותה ובזכות שלמה סבירסקי, נהייתי סוציולוג.

לא לבכות את קיומי החולף • ברק כהן

"חייתי, למדתי, אהבתי ואף האמנתי,
והיום אין קבצן שלא אתקנא בו רק משום שהוא אינו אני.
אני מביט בכל הסחבות, הפצעים והכזבים
וחושב: אולי לא חיית ולא למדת, אף לא האמנת
(והרי אפשר לעשות בעליל כל זאת מבלי לעשות מאומה מכל אלה),
אולי בקושי היית קיים – כמו לטאה שכרתו לה את זנבה,
וזנב הלטאה עודנו מתנועע.

עשיתי מעצמי את מה שלא ידעתי לעשות,
ומה שיכולתי לעשות מעצמי – זאת לא עשיתי.
התחפושת שעטיתי לא הייתה הנכונה.
אנשים הזדרזו להכירני כמות שלא הייתי, ולא חשפתי את עצמי, וכך אבדתי.
כשניסיתי להוריד את המסכה,
היא הייתה דבוקה לפנים.
כשהורדתיה והבטתי בראי,
כבר זקנתי".

(מפורטוגזית: יורם ברונובסקי ופרנסיסקו דה קוסטה רייש)

בסוף תקופת ההתמחות, בסוף 2004, אחד מחבריי, חובב שירה ותרבות, חשף אותי ל״חנות הטבק" מאת פרננדו פסואה. קראתי את מילות השיר ונמלאתי אימה. אימה שהלכה וגברה בכל יום שחלף. כל בוקר שבו השכמתי למחשבות ורצונות שלא זכו למימוש, ומנגד עשייה אינטנסיבית בייצוג נאשמים מבלי שנשמתי שלווה ובאה על סיפוקה.

האימה שביום מן הימים, אשכב זרוק באיזו מקלחת, מביט במראה, מבכה את קיומי החולף מבלי שייעודי הוגשם הסתיימה. מיום שהתחלתי לתת ביטוי פומבי לרעיונות, לתובנות, לידע ולאמונה האצורה בתוכי, הלך ודעך חששי מן המוות.

מה יהא בסוף הדרך? למי אכפת. את מה שהיה בתוכי שחררתי. חייתי. לא עברתי בעולם כמי שמחזיק את בחילת הקיום בקרבו. כתבתי, שרתי, צעקתי, חיבקתי, האמנתי בשכינה הברוכה.

כל שנותר לי הוא לעשות הכל שגם בתי, אהובת לבי, תזכה להגשים את ייעודה בעולמו.

(הפואמה "חנות הטבק" תורגמה מחדש בשנת 2009 ע״י יורם מלצר, בהוצאת רימונים)

לברוא עולם חדש • עמי וטורי

שביתות וארגוני עובדים דווקא לא הופיעו או כמעט שלא הופיעו בספרים שנחרטו חזק בזכרוני. אני אוהב לקרוא, אבל קשה לי לנתח ולהעריך כיצד החיבה הזאת לטקסטים התגלגלה אצלי לבחירותיי הפוליטיות.

המודל הסקנדינבי מצא חן בעיני כי הוא מייצג סוג מסוים של הרמוניה, אוטופיה חיובית – גם אם חלקית. ועל האוטופיה הזאת קראתי במקור בטקסטים פוליטיים שטחיים, או לפחות לא מעמיקים במיוחד. לא הגעתי לשם דרך אף אחת מיצירות הספרות הגדולות החביבות עלי. הצורך כתלמיד מחקר בהיסטוריה חייב אותי להסביר ומכאן להבין שגם מה שנראה בהווה הרמוני, מקורו במאבק נוקשה ובהכרח יש לשמור עליו באופן רציף באמצעות תנועות פוליטיות וארגוני המון של השכירים, כלומר ארגוני עובדים. ושוב, מדובר היה בקריאה בטקסטים שאינם פרוזה.

אני נחשב לביישן. מרגיש לא בנוח במסיבות, לא רוקד, לא אוהב לחלק רגשות עם סביבתי אם כי דומע בקלות. אוהב להרהר, להיות במצב של שלווה. ומצד שני, משהו דוחף אותי שוב ושוב לעימותים. לעבודה שעיקרה ניהול תכליתי של כוח. ישיבות מו"מ, דיונים פוליטיים, שכנוע אנשים לשבות, שכנוע אנשים להאמין בכוח של ארגון, כתיבה כועסת. ופה אני יכול להאשים, אולי, רבים מהספרים שאני אוהב ואהבתי. "קנדיד" הציני, גוליבר "הסאטירי", התיאורים האירוניים של קפקא ושל תומאס מאן. "שדים" של דוסטויבסקי שעוסק בטרור פוליטי אך על הדרך מסביר איך בונים ארגון יש מאין ועוד כיוצא באלו. וכאשר אני מחפש סדר בראש, סדר שאינו כועס ואינו מתעמת, אז יש את האתיקה של שפינוזה או להבדיל "ההוביט", שהיה הספר האהוב עלי כילד משום שיש בו בריאה של עולם שלם ומפורט יש מאין.

וכן, אני אוהב גם לקרוא את מרכס ואדוארד ברנשטיין, ולפעמים גם את רוזה לוכסמבורג ואת לנין. אבל זה כבר עבודה, או לפחות החלק היותר מהנה שלה.

הדפים הריקים האלה • רחל בית אריה

"There is no greater agony than bearing an untold story inside you",
Maya Angelou

הטקסט שמפעיל אותי הוא טקסט שלא קראתי עדיין.

כשנקראתי למשימה, לחשוב על טקסטים "שהציתו בי את אש המהפכה", התחילו לרוץ לי בראש טקסטים שקראתי ומכוונים אצבע מדויקת לעוול ולדיכוי, מספרים מאבק או מנתחים מערכות פטריארכליות. הם לימדו אותי הרבה ונתנו לי כלים, אבל מה שמפעיל אותי הוא אחר.

הטקסט שמפעיל אותי הוא המון טקסטים אחרים, ולא קראתי אף אחד מהם. לא קראתי כי הם לא נכתבו. כי מי שהיתה צריכה לכתוב אותם ענייה מדי ונאבקת על היומיום וקוברת את מה שיש לה לומר; כי הופעלה עליהם צנזורה, לפעמים עצמית; כי היוצרת המבטיחה פגשה במנטור שהבטיח ואז פגע, וסתם את מעיין היצירה שלה לשנים, או לתמיד; כי לכותבת לא התאפשר חדר משלה; כי הטראומה לא מיתרגמת למילים ואין מקום מקלט שיאפשר לתהליך לקרות; כי כל המנגנונים שקמו כדי לעזור לטקסטים להיכתב עוזרים לטקסטים וכותבים מסוימים וחוסמים אחרים ומשכנעים אותנו שמי שנחסמו לא היו מספיק טובים, או טובות, כדי שלא נראה מה חסם אותן; כי עדיין לא הפכנו את ההיררכיה שקובעת מה ראוי להיכתב ולהיקרא ומה לא.

אנחנו לא יכולות לדעת כמה טקסטים חשובים איבדנו ככה ואף אחד לא בוכה עליהם ולא מתקומם על שצונזרו ועל כמה שהתרבות שלנו, החיים שלנו, יותר עניים ופחות טובים וחכמים בגלל האובדן הזה. אם יש מה שמצית בי אש, אלה הדפים הריקים האלה, הקולות המושתקים, הצורך שנהיה יותר ויותר דחוף לעשות מקום לטקסטים שלא נכתבו ושלא קראתי ואולי לא תהיה לי לעולם הזדמנות לקרוא, ובתוכם גם הטקסט שנמצא אצלי בראש.