• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

כדור בראש: ממי הכי כדאי לקבל

בניגוד למקרים שבהם הנאשם הוא פלסטיני, הציבור בישראל לא מבקש לעצור הכול עם מותו של סלומון טקה, צעיר אתיופי בן 19 שנורה אמש בידי שוטר בקריית חיים. כי יש היררכיה של נאשמים, ויש בשרשרת המזון של הקורבנות מי שחייהם שווים פחות
נתנאל אזולאי

בעולם מתוקן ואידיאלי, זהות התוקף לא הייתה משנה לנו כלל ועיקר ולא הייתה משחקת תפקיד במשוואת הלב כדי לקבוע את חומרתו של מקרה כזה או אחר. שהרי אונס זה אונס ורצח זה רצח, ובאופן נורמטיבי היינו מצפים לגילוי אמפתיה הכרחי כלפי מי שנפלו קורבן לפשעים שכאלה.

אלא שלא כך בחברה הישראלית. אצלנו, כך נדמה, חומרת המקרה – בין אם אונס, רצח או מכות רצח לאור יום ללא סיבה – כלל לא נחשבת בתהליך שבו נקבע לצד מי אנחנו עומדים וכמה אמפתיה רוחש לבנו כלפי הקורבן. מה שחשוב באמת ומעורר עניין כה גדול זה גם לא מידת הנזק של הקורבן או באיזה בית חולים הוא סיים את חייו, אלא קודם כל וראשית כל זהותו של התוקף. אם התוקף שלך ערבי, למשל, בקלות תוכל להוציא את עם ישראל עם שלטים לרחובות או במינימום תגרום להם למלא את הפייסבוק ב״ילדה יהודייה בת 7 נאנסה, עצרו הכול!״.

הלחיצה על ההדק, קלה ככל שתהיה, בכלל לא חשובה, אלא מי לחץ על ההדק ומי היה יעד הקליע. בהתאם לכך תיקבע מידת האמפתיה הציבורית לקורבן התורן

כי כל מה שצריך כדי לעצור את העולם זה שהפושע יהיה ערבי או ככלל אחד מאלה שנמנים מהיצורים הנמוכים ביותר בשרשרת המזון. אבל רגע, מה קורה אם הפושע הוא זמר שאנחנו כה מעריצים, או לחלופין גנרל שנתן 30 שנה מחייו למען הגנת המולדת, או סתם נניח שוטר ממשטרת ישראל? במקרה הזה, כדאי להוריד את התקווה בין פתחי המגרסה המשוננת, היכן שתיקים רבים נשלחים על ידי הפרקליטות מ״חוסר ראיות" או בשל מחסור ב"עניין לציבור״. כי את הציבור לא מעניין אם נאנסת או אם אחד מבין בני המשפחה שלך נרצח, מעניין אותם יותר מי הרוצח ומהי זהותו, וזה משחק תפקיד גדול במשוואה. כלומר, הלחיצה על ההדק, קלה ככל שתהיה, בכלל לא חשובה, אלא מי לחץ על ההדק ומי היה יעד הקליע. בהתאם לכך תיקבע מידת האמפתיה הציבורית לקורבן התורן.

כך למשל, יונתן היילו, שהיה קורבן לאונס ממושך, כשעשה הכול כדי להגן על עצמו מצא עצמו לבסוף נזרק אל מאחורי הסורגים. צבע עורו פעל לרעתו. גם דלאל דאוד, אישה ערבייה בעוונותיה, שאחרי עשרות תלונות לרשויות על אלימות ברוטלית מצד בעלה שכלל לא נענו לעזרתה נזרקה אל הכלא למשך תקופה בלתי פרופורציונלית של 18 שנה, שוחררה לאחרונה רק בזכות קמפיין ציבורי מוצלח.

סלומון טקה, בן 18 במותו. נורה ב-30.06 על ידי שוטר בקריית חיים

בישראל של 2019 יש דרגות מס לפשע והן נקבעות בהתאם להון הפושע. במקרה הזה ההון הוא הגזע וצבע העור. וכמו ברשות המיסים כך גם ברשות השופטת – הטובים ביותר יקבלו הקלות מס עונשין, והנמוכים ביותר בשרשרת המזון ישלמו את המס המירבי. כך גם במקרה ההפוך, לא רק כאשר הפושע הוא בר מזל או נחות, אלא גם במקרה שבו הקורבן ממוקם טוב בשרשרת המזון.

לרוב הציבור בישראל הדורסנית אין עניין להתמודד עם האמת המרה שלפיה כולנו חיים בחברה אולטרא-גזענית, הגוזרת שיש חיים שווים ויש כאלה ששווים פחות

קיצון אחד של המקרה ניתן לבחון באמצעות מקרים בהם שוטרים יורים בקלות בלתי נסבלת בבני אדם שצבע עורם כהה ומעלה, כלומר – באלה הממוקמים במפלסים התחתונים ביותר בשרשרת המזון. אם יתעקש הציבור לרדת לחקר המקרה, יהיה זה רק מתוך תקווה שלא יתברר שהאצבע הייתה קלה על ההדק ושחלילה תיחשף לעיני כל המציאות המרה של שרשרת המזון האבסורדית. לרוב הציבור בישראל הדורסנית אין פנאי ואין פניות או עניין להתמודד עם האמת המרה שלפיה כולנו חיים בחברה אולטרא-גזענית, הגוזרת שיש שווים ויש כאלה שחייהם שווים פחות.

הפוך מכך הם המקרים שבהם הנאשמים ממוקמים גבוה בשרשרת המזון. קחו למשל את תא"ל לשעבר אופק בוכריס. את כל אנשי ה״ילדה בת 7 יהודייה נאנסה״ המפגינים על פי רוב יכולות משפטיות מרשימות ותעוזה פמיניסטית בלתי נדלית, במקרה של בוכריס לא עניינה בכלל חומרת המקרה של ניצול יחסי מרות והטרדות מיניות במסגרת הצבאית – פתאום הם מצאו הסבר לכל פרט ופרט בסיפור, שהרי הנאשם, איך לומר, הוא מפקד בצה״ל, בן טובים, 30 שנה מחייו נתן כדי להגן על המולדת. כל מה שהיה צריך בסיפור של בוכריס זה שהוא יהיה ערבי, ורק ככה הקורבנות במקרה הזה היו זוכות לתמיכה רבה והפייסבוק היה מלא ב״חיילת יהודייה הוטרדה מינית, עצרו הכול!!!״. 

העולם לא נעצר עבור הציבור הישראלי גם בפרשת אייל גולן. חברי הוועדה של הילדה היהודייה בת ה-7 פנויים כעת לדיון תיאורטי בשאלה האם זה מוסרי להתחלק בילדות בנות 14 עם האבא. אילו רק היה אייל גולן אתיופי או ערבי או גם גיי, הציבור מזמן היה עומד על רגליו האחוריות. אבל התמזל מזלו. כל מה שצריך היום כדי לעורר אמפתיה בקרב חלק נכבד בציבור הישראלי, וזאת במידה שאת או אתה נפלתם קורבן לפשע, זה לא חומרת המקרה שלכם, אלא זהות התוקף. וצריך להבין דבר או שניים לגבי העניין המדובר: מיקומו של התוקף בשרשרת המזון האבסורדית הזו חשוב מאין כמותו ויקבע את מידת האמפתיה שתקבלו מהרשויות או בכלל זה מהציבור.

נכון לשעה זו בצהרי היום עוד לא נתקלתי באף אחד בציבור הישראלי שמבקש לעצור הכול עם מותו של סלומון טקה, צעיר אתיופי בן 19 שנורה אמש בידי שוטר. כרגע, במציאות הישראלית, רבים הקולות הקוראים להמתין לחקירת המשטרה, כדי לקבוע את מידת הצדק שבפעולת השוטר. כי פשוט יש רצח שהוא בסדר, ויש כאלה שלא. ככה זה כשהמוסר רקוב והלב לא עובד. הפייסבוק מלא בתגובות נוסח "חכו לפני שאתם מאשימים את השוטר, אולי הוא חש סכנה וירה?"

כי יש מי שחייהם שווים פחות, למשל יהודה ביאדגה ז"ל שנורה בבת-ים בינואר השנה ולפני כמה שבועות נסגר התיק נגד השוטר ההורג; יוסף סלמסה ז"ל; אברה מנגיסטו שייבדל לחיים ארוכים.

יש מי שחייהם שווים פחות, יהודה ביאדגה ז"ל שנורה ולפני כמה שבועות נסגר התיק נגד השוטר ההורג; יוסף סלמסה ז"ל; אברה מנגיסטו שייבדל לחיים ארוכים

איך זה שאף אחד לא צועק שזה לא צריך להיות הגיוני בשום עולם (גם לא זה שמעבר לגדר) שבו שוטר חמוש יורה על ילד בן 19 שאיננו חמוש. אם יתברר שהירי לא היה מוצדק, הם ייעלמו ויחזרו לחורים שלהם, בדיוק כמו שעשו לאחר ששוחרר הנאשם הערבי במקרה הילדה בת ה-7. קורבנות האונס והרצח ממש לא מעניינים אותם, מה שמעניין זה זהותו של הנאשם. חסידי אומות העולם.

אלה אותם אנשים שיעצרו את כל העולם בשבילכם אם התוקף שלכם ערבי או שהקורבן יהודייה, אבל אם חלילה קיבלת כדור בראש משוטר או זמר או מגיש תכנית אקטואליה יעביר יד על החזה שלכם או אפילו המפקד יפה הבלורית והתואר – תשכחו מהם. במינימום תקבלו חבורת אנשים שיבקשו לחתור לבירור פרטי המקרה, כי יש חיים שווים ויש שווים פחות, העיקר לא להכיר באמת. האמת היא שהאצבע קלה על ההדק כשמדובר באנשים שחייהם פחות שווים. אבל תנו להם להמשיך לשקר.

ברכט כתב על זה פעם: ״מי שלא רואה את האמת, הוא סתם טיפש. אבל מי שרואה את האמת ובכל זאת מכנה אותה שקר – הוא פושע״.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טלילה סטן

    כל הכבוד לך נתנאל. אתה אדם עם חוש צדק אמיתי וטבעי. אדם הגון שרואה את המציאות נכוחה. גם לא חושש לבקר את מערכת המישפח. לפני שנים פרסמתי בפורומים משפטיים באינטרנט את השגותי על המישפח הישראלי ולמחקר קראתי "צדק בסדום". הייתי חותמת במוטו: "כי השיטה פרחה והשופט שפט".