• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

פופוליזם, נזק וצמצום המרחב האזרחי 

הערכים הדמוקרטים הופכים לנחלת העבר, וקמפיינים כנגד ארגונים אידאולוגיים המחזיקים בערכים דמוקרטיים מלמדים על צמצום המרחב של החברה האזרחית. סקירה מקיפה
ישי מנוחיןישי מנוחין

פעיל זכויות אדם, מרצה והוגה פוליטי. בעבר מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים, יו"ר הסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל ופעיל בתנועת יש גבול. כיום עומד בראש ארגון "מזון" בישראל

רבים מאיתנו חשים שהמרחב הציבורי הפתוח בפני פרטים וארגונים מצטמצם והולך. אנו עדים לכך שהימין בכלל, והממסד הפוליטי בפרט, רודף פרטים וארגונים הפועלים לקידום זכויות אדם וערכים דמוקרטים וליברלים השונים משלהם. למעשה, תמיכה בערכים אוניברסליים, הסתייגות מלאומנות או ביקורת כנגד כל פעולה או אמירה ממשלתית הפכו לסיבה מספקת לקמפיין פופוליסטי דורסני כנגד ה"אחר", ה"שמאלני", "אויב העם".

ראשית, לפני שנדון במרחב הפעולה של הארגונים המתמקדים בשינוי חברתי (מיעוט בקרב ארגוני החברה האזרחית), כדאי לבחון באיזה סביבה פוליטית-חברתית פועלים הארגונים המנסים להובילה לשינוי חברתי. תוצאות הבחירות האחרונות מציגות סביבה פוליטית כזו: במפלגות הימין בחרו כ-2.4 מיליון בוחרים – כ-56% מהבוחרים – 65 מושבים, בימין הרך והמרכז בחרו כ-1.4 מיליון בוחרים – כ-32% מהבוחרים – 41 מושבים, ובמפלגות השמאל ובמפלגות הערביות כחצי מיליון בוחרים – כ-11% מהבוחרים – 14 מושבים. כך שהרוב המוחלט של הפרטים באזורי הפעולה של ארגוני החברה האזרחית מחזיקים ומקדשים ערכים לאומיים ולאומניים.

תוצאות הבחירות מצביעות על דעיכה והיעלמותו של השמאל הפרלמנטרי כאלטרנטיבה פוליטית. דעיכה אידאולוגית קשה זו "בעייתיות" גם עבור אידיאולוגים לאומנים הזקוקים ל"אויב" על מנת לאפיין את "החבר הטוב" בחברה, לגייס תמיכה ולתרץ כישלונות לאומיים. ה"חוסר באויבים" הוא גם אחת הסיבות לכך שא/נשי מערכות ההסברה של מפלגות הימין הקשה הפכו בתקופת הבחירות את מפלגות המרכז והימין הרך ל"שמאל". אבל זה לא מספיק: קשה להאשים א/נשי ימין רך ורמטכ"לים לשעבר באחרוּת. נחוץ אויב מובהק יותר. האויב האולטימטיבי, שיכול לספק את צרכי התעמולה, הוא ארגוני זכויות האדם – קו ההגנה השני של הערכים האוניברסליים: ארגונים אידאולוגיים שנשארו חשופים, ללא שמאל פרלמנטרי משמעותי, הממוקדים בהגנה על זכויות אדם ומאתגרים את תהליך הפיכתה של החברה הישראלית לאנטי-דמוקרטית ולאומנית.

א/נשי מחנה הימין מקדמים זהות לאומית ישראלית-יהודית צרה ומקדישים מאמצים ניכרים להבדילה מזו של כל אותם "אחרים" המערערים על הנרטיב הציוני-ימני הקלאסי (שהולך ומקצין עם השנים). עבור א/נשי המחנה "הלאומי", שרובו הפך למחנה "הלאומני", הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מהווה מצע נוח להבדלת "הישראלים הטובים" מכל "האחרים". העמדה ש"כל העולם נגדנו" וש"האחרים", במקרה הטוב, הם סוכנים זרים, ובמקרה הגרוע, אלה שמביאים עלינו שואה שנייה, הפכה לציר מרכזי, אותו הם מקדמים, של החוויה והזהות הישראלית-יהודית. תפיסה זו אינה סובלת כל אמירה ביקורתית או מסתייגת וכל מי שלא מזדהה איתה הופך מיידית לאויב. דוגמאות בולטות הן, למשל, האופן בו סימן חה"כ והשר אביגדור ליברמן אנשי שמאל כ"קאפואים", או דברי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כנגד "פעילות הקרן החדשה לישראל, שמסכנת את ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי."

בכירי מפלגת כחול-לבן. שתיקה רועמת. צילום: עמוד הפייסבוק של בני גנץ

תפיסה לאומנית זו מקודמת על ידי מפלגות וממשלות הימין ועל ידי ארגוני חברה אזרחית ימניים  דוגמת 'אם תרצו', 'NGO מוניטור', 'המכון לאסטרטגיה ציונית' ועוד. במרחב הפוליטי הישראלי אנו עדים להאצת התדרדרות ישראל אל תחתית התהום הלא-דמוקרטית. ערכים וזכויות, שעד לא מזמן נתפסו כחסינים משחיקה חברתית, נמוגים די מהר אל מול עינינו. הפגנות וקמפיינים נגד ארגוני זכויות אדם, בתי המשפט, עיתונאים ואחרים, הצהרות של פוליטיקאים ימנים ורבנים, קמפיינים נגד השכרת דירות לערבים או העסקתם ועוד מלמדים אותנו עד כמה הערכים הדמוקרטים הופכים לנחלת העבר וקמפיינים כנגד ארגונים אידאולוגיים המחזיקים בערכים דמוקרטיים מלמדים על צמצום המרחב של החברה האזרחית.

מערכת היחסים עם המדינה

בקובץ "לקראת חברה אזרחית גלובלית" בעריכתו, טען מייקל וולצר ש"רק מדינה דמוקרטית יכולה ליצור חברה אזרחית דמוקרטית; רק חברה אזרחית דמוקרטית יכולה לתמוך/לאפשר מדינה דמוקרטית". מערכת היחסים שבין ארגוני החברה האזרחית למוסדות המדינה מורכבת וכוללת משתנים רבים. באופן תיאורטי, מצד אחד, מוסדות מדינה דמוקרטית לא יכולים להתנכר לקיומם של הארגונים ולפעולתם במרחב הציבורי לשם גיבוש דעת קהל, ומצד שני, הארגונים הפועלים במרחב הציבורי הלאומי אינם יכולים להתעלם ממוסדות המדינה שבה הם פועלים. ניתן לבחון מערכת יחסים זאת באופן שיטתי כשאנו בוחנים את ארבעת הבסיסים שיש למרחב החברה האזרחית בחברה דמוקרטית.

1. שיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות חברתיות. צמצום אפשרות ההשתתפות מהווה למעשה צמצום של ריבונות האזרחים בחברה דמוקרטית. צמצום שיתוף הציבור מקבל ביטוי ברור על-ידי צמצום חופש הביטוי והמחאה. קמפיינים פופוליסטים, בשם "העם", כנגד קולות ביקורתיים על-ידי השתלחות בפרטים מסומנים יוצרים אפקט מצנן הזדהות וקידום צנזורה עצמית של אזרחים אחרים:

* קמפיינים נגד עמדות ופרטים המחזיקים בעמדות שאינן לאומיות דיין. הדוגמאות הבוטות ביותר הוא קמפיין "השתולים" של אם תרצו שכוון כנגד חגי אלעד, אבנר גבריהו, סיגי בן ארי וכנגדי – אלה שהמחבל הבא שבא לדקור אותך, על-פי מנסחי הקמפיין, יודע שיעזרו לו; וכן והקמפיין החדש של הארגון בשם "היוזמה להגנה על החופש האקדמי בישראל – הכר את המרצה", המסמן מרצים א/נשי שמאל שחתמו על עצומה או הביעו את דעתם באופן ציבורי.

* מניעת השתתפות של חשודים ב"שמאלנות" בפרויקטים לאומיים. הדוגמא הבולטת בעת האחרונה היא מניעת מינויה של פרופ' יעל אמיתי, ראש בית הספר למדעי המוח באוניברסיטת בן גוריון, למועצת הנגידים של הקרן הגרמנית הישראלית למדע על ידי שר המדע אופיר אקוניס בגין חתימתה, לפני כ-17 שנה, על עצומת תמיכה בסרבני כיבוש. השר אף התעלם מהחלטת בית המשפט העליון בחודש מרץ 2019, ועדיין לא מינה את פרופ' אמיתי למועצה.

* גם במערכת הבחירות האחרונה ראינו שימוש רחב ב"האשמת" א/נשים בשמאלנות ובפגיעה בחיילי צה"ל. הדוגמא הבולטת ביותר הייתה "האשמת" אשתו של בני גנץ, רויטל גנץ, בחברות במחסום ווטש והפצת תמונתה במשמרת מחאה – קמפיין הסתה שנמשך ברשתות החברתיות גם אחרי שדפנה בנאי זיהתה את עצמה והכריזה שזו תמונתה.

המסר הכללי של קמפיינים אלה של הסתה ברור: לא כדאי לך לנקוט בעמדה אופוזיציונית, אל תתמוך בערכים שאינם לאומיים דיים, אל תמחה ואל תעיד בגין עוולות הממסד או תבקר את פעולות ממשלת הימין. אם תנקוט, או תנקטי, עמדה, נגרום לך נזק ותשלם, או תשלמי, על כך. המסר בפשטות הוא שחופש הביטוי וחופש המחאה לא מקובלים בעיני מובילי מחנה הימין.

פעולה של חברי "אם תרצו"

2. חופש ההתאגדות. צמצום חופש זה מהווה, למעשה, צמצום היכולת של האזרחים להתאגד ושל הארגונים לפעול באופן פוליטי לשינוי חברתי. צמצום חופש ההתאגדות, בימים אלה, מלווה בשימוש בארגונים לא-ממשלתיים המקדמים ערכים החשובים גם בעיני ממשלת הימין – אם תרצו, NGO מוניטור ועוד – כדי לקדם מהלכים מ"תוך המחנה" של ארגוני החברה האזרחית ולצמצם את חופש הפעולה של אותם ארגונים המוצגים כמ"חוץ למחנה". לדוגמה:

* חקיקת חוקים המסמנים ארגוני זכויות אדם הממומנים על ידי תרומות מחו"ל כסוכנים זרים. הדוגמא הבולטת היא החוק המחייב ארגונים ישראליים, שמרבית תקציבם מקורו בתרומות מישויות מדיניות זרות, להצהיר על כך בפני רשם העמותות ולציין זאת בפרסומיהן הרשמיים, באתריהם ובדפי המידע וההודעות שלהם.

* קמפיינים בינלאומיים למניעת מימון ארגוני "שמאל". כמו למשל הקמפיין נגד המימון של "המועצה להגנה על החירויות" על-ידי האיחוד האירופי שהוביל ראש הממשלה שאף התגאה בהצלחתו (למרות שהמימון ממשיך).

* בשורת קמפיינים ממוסדים נגד ארגוני "השמאל", הדוגמא הבולטת היא הקמפיין כנגד הקרן החדשה לישראל ומשפחת הארגונים שבהם היא תומכת – שוברים שתיקה, עדאלה ואחרים – הפועלים, לטענתם, להעמדת חיילים לדין בינלאומי בפרט וכנגד מדינת ישראל בכלל. הודעות ומודעות חוזרות ונשנות של הקרן שאינה תומכת בהעמדת חיילים לדין בינלאומי ואינה תומכת בארגונים המקדמים זאת, לא שינו למנהלי הקמפיין והקמפיין ממשיך.

אם העדים יסומנו כ"סוכנים זרים" הפועלים ממניעים כספיים ולכן "מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", ייגרם להם נזק

המטרה העיקרית של קמפיינים פופוליסטים אלה היא השתקת העדויות וסימון המעידים כסוכנים זרים – אחרים, לא משלנו. אם העדים יסומנו כ"סוכנים זרים" הפועלים ממניעים כספיים ולכן "מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", ייגרם להם נזק והשפעתם של הארגונים המבקרים את פעולות הממסד תצומצם. בפשטות, המסר הוא שנוסף על חופש הביטוי וחופש המחאה, גם חופש ההתאגדות והחירות לא מקובלים בעיני מובילי מחנה הימין.

3. גישה חופשית למנגנוני צדק – והכוונה אינה רק לגישה לבתי המשפט, אלא גם למנגנונים סטטוטוריים מחוקקים וקובעי מדיניות. צמצום הגישה למנגנוני צדק ימנע מפרטים וארגונים לקדם את ערכיהם ופעולותיהם וימנע מהם את ההגנה של מנגנוני הצדק כאשר הרשות המבצעת תתעמר בהם. בין היתר:

* צמצום הפרדת הרשויות המאפשרת איזונים ובלמים של המערכת הדמוקרטית. הדוגמא הבולטת היא שינויי שיטת מינוי השופטים שמקדם חה"כ יריב לוין, הכפפת בחירת השופטים להחלטות הכנסת.

* מחיקת המהפכה החוקתית שאפשרה בשלושים השנים האחרונות ביקורת שיפוטית על חקיקה לא-ראויה על ידי הכנסת. כידוע, נתניהו מתכוון לקדם חקיקה של סעיפי התגברות שתמנע מבית המשפט העליון את האפשרות להתערב הן בחקיקה והן בהחלטות מנהליות של הממשלה.

* פגיעה בזכות העמידה בבג"צ של ארגונים הפונים בשמם של אחרים, הגבלת האפשרות להגיש עתירות ובכך לצמצם אפשרות השפיטות של נושאים שונים, צמצום זכות העמידה בבג”צ שהורחבה בעשורים האחרונים שבאמצעותה גם אלה שאין להם נגיעה לעתירה יכלו לעתור.

המסר הכללי של קמפיינים פופוליסטים אלה המתהדרים ב"הגברת המשילות" ובגיבוי "העם" נגד "האליטות הישנות" ובתי המשפט (וכלי התקשורת ו…) הוא ביטול הפרדת הרשויות בין הרשות המבצעת והרשות השופטת ומניעת כל ביקורת שיפוטית על פעולות הרשויות המבצעת והמחוקקת – רשויות שגם ביניהן אין הפרדה מעשית. קמפיינים המדגימים את יישום הכלל שככל שהרשות השופטת מבקרת את הרשויות המבצעת והמחוקקת, היכולת שלה להגן על האזרחים ניזוקה. המסר בפשטות הוא שבנוסף על חופש הביטוי, חופש המחאה והחירות גם הפרדת הרשויות לא מקודשת בעיני מובילי מחנה הימין.

איילת שקד, מתוך תשדיר התעמולה "פשיזם" לקראת הבחירות באפריל 2019. חוד החנית של קמפיין "הימין החדש" היה הגברת המשילות וביטול הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת

4. גישה חופשית למידע ציבורי. גם גישה זו כבר צומצמה. כל מידע בעל חשיבות ביטחונית (וכל מידע אודות הקונפליקט הישראלי-פלסטיני הוא בטחוני על-פי הגדרה), מוגן מחשיפה, ועד כה שום גורם ממסדי לא נשא בעונש כלשהו בגין מניעת מידע. דוגמא עכשווית בולטת היא מניעת מידע אודות חפירות ארכאולוגיות המתקיימות בשטחים הפלסטינים הכבושים. דוגמא אחרת היא מניעת הגישה לארכיון השב"כ לגבי רצח קסטנר שאירע בשנת 1957 – למרות שהמניעה עומדת בניגוד לחקיקה. למרות שגישה חופשית למידע מוגנת יחסית (כל עוד המידע לא מוצג כביטחוני), לא לעולם חוסן. כאשר יוגשו בקשות למידע על פעילות ממשלתית, צמצום זכות העמידה בבתי המשפט וצמצום הביקורת השיפוטית על פעולות ונהלי הרשות המבצעת יצמצמו את יכולת התמיכה של בתי המשפט בארגונים בבקשות המבוססות על חוק חופש מידע של פרטים וארגונים.

*

ממיפוי נקודות אלה ניתן להסיק על היחס הבסיסי של מחנה הימין בכלל ושל מוסדות וסוכני הממסד בפרט, כלפי פרטים המחזיקים בעמדות הנתפסות כ"אחרות" וארגוני החברה האזרחית המקדמים ערכים אוניברסליים. הן הפרטים והן הארגונים אינם נתפסים כעמיתים לגיטימיים בעלי אג'נדה משלהם אלא כאויבים, אותם יש לבייש ולהציגם באופן דמוני, בקרב חברתי מתמשך. הלשון בה משתמשים בממשלה, בכנסת, בעיתונות ובארגוני הימין כנגד הארגונים היא לשון מסיתה והמסרים קשים. בכל הקמפיינים חבוי איום: לא כדאי לך להתעסק עם האידאות, הערכים והפעולות שבהם אנו תומכים כי נגרום לך נזק.

בדמוקרטיה, הפירוש הפרוצדוראלי של השתתפות כלל האזרחים בקביעת השלטון הוא הפקדת הכוח הפוליטי – הכוח לקבל החלטות חברתיות – בידי רוב השותפים, או נציגיהם, בחברה. אולם לרוב אין זכות מוסרית להכתיב כיצד על כולם לחיות. הרברט ל.א. הארט (1981), בספרו "חוק, חירות ומוסר", כינה את ההשקפה שלרוב יש זכות להכתיב לכולם כיצד לחיות "פופוליזם מוסרי", שהרי הדמוקרטיה על-פיה היא דיקטטורה של הרוב ו"אין מבחינים בין העיקרון הקביל שמוטב להפקיד את הכוח הפוליטי בידי הרוב, ובין הטענה הלא-קבילה, שמה שהרוב עושה בכוח זה הוא מעבר לביקורת ולעולם אין לקום כנגדו."

"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מוגבלת בכוחה מול ארגוני השינוי החברתי, שכבר שנים רבות עובדים בסביבה חסרת גבולות לאומיים

א/נשי ימין, המתרשמים יתר על המידה מעוצמת הכוח הפוליטי שיש להם כפרטים המחזיקים בשלטון, וחיים בתפיסה שלעולם חוסן ושלהם זה לא יקרה, פעמים רבות שוכחים את מגבלות הכוח הפוליטי. פעמים רבות הם נהנים מההבדלים הכמותיים בכוח הפוליטי שיש למוסדות שלטון אל מול ארגוני השינוי החברתי, ומתעלמים מהשינויים שהעולם המודרני הכניס למשוואת הכוחות: לא כל מה שאתה "יכול" לעשות, אתה באמת יכול לעשות במדינה המנסה לשמור על תדמית מסוימת – "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מוגבלת בכוחה אל מול ארגוני השינוי החברתי שכבר שנים רבות עובדים בסביבה חסרת גבולות לאומיים. ממשלה בדמוקרטיה אמורה להיות כפופה למערכת של חובות כלפי אזרחיה – אזרחיה כולם, ולא רק אלה מהמחנה שבחר בה.

בתנאי אי-ודאות אלה של קמפיינים פופוליסטים כנגד כל "אחר" ו"אחר", איומים מתמידים בגרימת נזק וצמצום המרחב של ארגוני החברה האזרחית, המרחב הדמוקרטי למעשה, עלינו לשנות את אופן פעילותינו: עלינו לקדם פעילות ציבורית של חינוך אידאולוגי לערכים דמוקרטים – לבנות מחדש מערכת ערכית חברתית משותפת של ערכים דמוקרטים; לקדם את התפיסה של מאבק משותף, למרות שלכל ארגון וארגון יש דגל משלו – אותו נושא שבגללו הוא נוסד. המאבק לקימום הדמוקרטיה חייב להיות משותף, עלינו לחזק את הסולידריות בין ארגוני שינוי חברתי.

עלינו גם להציג אלטרנטיבה: למחות כנגד מעשי עוול ופעולות ממשלתיות לא-ראויות, זה לא מספיק. אנו חייבים להציג אלטרנטיבה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אחלה כתבה

    תודה רבה !

    העבודה שלך נפלאה והאתר מעולה, צריך יותר אנשים שיבואו לכאן במקום לפייסבוק-מעלימי התגובות המושחטים