יחסי יהודים וערבים ניתנים לשיקום

כותבת הספר "דיאלוג בקמפוס" מודעת לסכנות שבהעלאת שאלות על יחסי יהודים וערבים, בטלטול מנגנון ההכחשה שמכסה ומסתיר את הבעיה הפוליטית. אך כמי שראתה במו עיניה את השינויים בדרום אפריקה, היא מטפחת חזון של יצירת מרחב דמוקרטי, שוויוני, רב תרבותי
תמי יגורי

מנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק במרכז הארץ התלבטה. המנכ"ל ישב לצהרים עם מגויסת חדשה, מהנדסת צעירה, ערביה עטויית חיג'אב, מכפר בצפון הארץ. ההחלטה לקבלה לעבודה הייתה משיקולים של תועלת ופרוגרסיביות חברתית. למרות מבטי חשדנות מעטים, מרבית העובדים האירו לה פנים. בשיחתם בארוחת הצהריים התעניין המנכ"ל אם היא מתכוונת להצביע בבחירות לכנסת. הצעירה השיבה שלא. כשהתאמץ להבין מדוע, היא אמרה שאף מפלגה לא מטפלת בסוגיה שהכי מטרידה אותה ואת הקרובים לה: זכות השיבה. מבחינתה, מפלגה שלא מעלה זאת כדרישה אינה ראויה שיבחרו בה. התפתח ביניהם דיון שבו תהה המנכ"ל אם היא באמת מאמינה שזכות השיבה היא דבר מעשי שיכול לקרות. הצעירה הערבייה הייתה נחרצת בעמדתה שפליטים בסוריה, בירדן ובארצות אחרות צריכים לקבל את ביתם בחזרה. כשהוא היקשה ושאל איך בדיוק לעשות זאת, האם לפנות אנשים מהבתים שלהם? היא ענתה שאינה יודעת איך ייראה הפתרון. המנכ"ל שיתף את מנהלת משאבי האנוש בתוכן השיחה. הרגשת השמחה מעצם נוכחות הערבייה עטוית החיג'אב בין העובדים התחלפה בטעם מר. הם שאלו את עצמם אם טעו כשקיבלו אותה לחברה.

בספרה החדש של פרופ' אריאלה פרידמן, "דיאלוג בקמפוס: ערבים ויהודים במרחב משותף", מוצע מענה להתלבטותם. הספר עוסק אמנם ביחסי יהודים וערבים באקדמיה, אך מוצגת בו תפיסת עולם רחבה שמחויבת לשלום ולצדק חברתי, מעוגנת בתיאוריות, במחקרים עכשוויים ובניסיון מעשי רב ביצירת דיאלוג בין הצדדים. כל אלה נטועים בעמדה מפוכחת באשר לאופי התהליך ולקושי התהומי הכרוך בו. הספר כתוב בבהירות, בכנות, בקול מקצועי ואישי-אותנטי, בתמציתיות ובלי פאתוס צדקני, שעשוי להתלוות לעמדות שרבים, רבים מאוד, יראו בהן אוטופיסטיות.

פרידמן עמדה בראש החוג למדעי ההתנהגות במכללת צפת, לאחר קריירה מלאה כחברת סגל בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. כעת היא ראשת החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה. למען הגילוי הנאות אבהיר שיש לי היכרות אישית עם פרופ' פרידמן משנות עבודה משותפות וכמרצה בתכנית שהיא עומדת בראשה. התמודדותה של פרידמן ומסקנותיה מניסיונה במכללת צפת הם הבסיס לספרה הנוכחי. דינמיקה קבוצתית הינה תחום מומחיות מרכזי של פרידמן, אשר ניהלה במשך שנים קבוצות דיאלוג בין יהודים וערבים בקרב סטודנטים, מרצים ואנשי סגל במכללות.

אמונתה העמוקה שניתן לחולל שינוי גם במצבים שנראים בלתי ניתנים לשינוי, נטועה בשינויים שראתה במו עיניה. ממדינת אפרטהייד, שבה עליונות הלבנים על השחורים נראתה כעובדה מוגמרת ובלתי ניתנת לשינוי, הפכה דרום אפריקה בהנהגת הנשיא נלסון מנדלה למקור להשראה איך להתמודד עם משקעי עוינות של חברה שסועה וגזענית, איך לבחור בסליחה במקום בנקמה. נוצרו ועדות האמת והפיוס, ברוח התפיסה ש"לומר את האמת, לשמוע את האמת, זה מרפא" (38). אמירת האמת ושמיעת האמת בנוגע ליחסי יהודים וערבים בישראל של 2019 מתרחשות, כך נראה, כחלק ממאבק ולא כחלק מתהליך של פיוס. מי שחותרת לשינוי ביחסים שואלת: "איך למנוע מסטראוטיפים ומרגשות שליליים של נקמה וחוסר אמון להשתלט על היחסים; איך לעודד רגשות של שיתוף, אמון, הכרה והערכה כלפי השונה." (143). החזון הוא יצירת מרחב דמוקרטי, שוויוני, רב תרבותי. בכפוף לשמירת הזהות הלאומית והאינטרסים הלגיטימיים של הרוב היהודי, ליצור מקום לזהות קולקטיבית של המיעוט הערבי-פלסטיני-ישראלי, מבחינת שפה, תרבות, נרטיב היסטורי.

עמדתה של פרידמן מפוכחת ונטועה היטב בקרקע המציאות. היא מודעות לסכנות שבהעלאת שאלות על יחסי יהודים וערבים, בטלטול מנגנון ההכחשה שמכסה ומסתיר את הבעיה הפוליטית באמצעות קביעה שהיחסים טובים במידה מספקת, ובערעור הסטטוס קוו. היא יודעת שבניסיון ליצירת דיאלוג לעיתים הנזק רב מהתועלת. יחד עם זאת, היא נוקטת בעקביות בעמדה אתית שנגזרת מהקביעה ש"תמיד המיעוט רוצה לשנות את הסטטוס קוו והרוב רוצה לשמרו." (85; 113). סיוע לחלשים ולמוחלשים מחויב מבחינה אתית, במטרה לקדם שוויון חברתי כללי. מכאן גם נגזרת מחויבותה האתית לרב תרבותיות, לתפיסה פלורליסטית שרואה את החברה כפסיפס קבוצות אתנו-תרבותיות, המשמרות את זהותן התרבותית ומשתתפות במערך החברתי הכללי. כשהחלום הרב תרבותי מתמקד במכללה מעורבת, היא כותבת: "אני רואה בלימודים במכללה הזדמנות ליהודים ולערבים לחוות דברים שלא חוו ואולי לא יחוו בשום מקום אחר. אני מאמינה שהלימודים המשותפים עשויים להעשיר אותם, לגבש את זהותם ואת עמדותיהם ולאפשר להם לקבל את האחר." (66).

נקודות מבט פסיכולוגית וחינוכית דומיננטיות בניתוח היחסים לא פחות מהתפיסה האתית. הקושי הגדול ביותר של הערבים להיות אזרחים תורמים, מוצג בראש ובראשונה כסוגיות של זהות ושל הכחשת ההיסטוריה. פסיכולוגיה וחינוך, אם כך, חיוניים עוד יותר ממשאבים כלכליים לשם יצירת שינוי חיובי. אי-אפשר להתעלם מכך שעצם העיסוק ביחסי יהודים ערבים תוך חתירה לשוויון ולרב תרבותיות, ממקם את הניתוח בצד מסוים של המפה הפוליטית. פרידמן לא מסתירה זאת ואף מבקרת את הדרישה לנטרל את הפוליטיקה מהעיסוק בסוגיית היחסים כצבועה ומופרכת. שכן, לדבריה, הימנעות מעיסוק בפוליטיקה היא אקט פוליטי (49; 72). היא מציעה לחדול מהיתממות כאילו ניתן במרחב כללי, כמו מכללה, ליצור מרחב סטרילי ונקי מפוליטיקה.

כמובן שהנקודה הפוליטית היא נפיצה ומהווה כר למחלוקות וביקורת אפשרית. מערכה פוליטית בין ימין, שמאל ומרכז ניטשת בשאלת הזהות של החברה בישראל: יהודית, דמוקרטית או יהודית ודמוקרטית. מכל זהות נגזרות מטרות מסוימות. פרידמן מתארת את היוזמה לארגן במכללה בצפת כנס בנושא רב תרבותיות, כנס פתוח על גזענות (52), כאחד האירועים הקשים שעמם התמודדה. התשובה לשאלת זהותה של מכללה שיש בה יהודים וערבים לא מובנת מאליה: האם היא יהודית, ישראלית או רב-תרבותית? התשובה המוצגת בספר מצדדת ברב תרבותיות, במרחב סובלני שמאפשר ביטוי לזהויות הקבוצות שבו ודוחה גזענות. החתירה היא ל"נורמות משותפות בחלקן לגבי החיים בצוותא, אבל בה בעת…לגיטימציה למוסדות המשרתים אינטרסים של קבוצות תרבותיות שונות." (66). תשובה זו מעוגנת בעקרונות צדק ליברליים ומחויבת לדמוקרטיה. בעת התנגשות בין הצדק והדמוקרטיה לבין תפיסות הנגזרות מהזהות היהודית, אפשר להניח שאמת המידה להכרעה תעוגן בעקרונות הליברליים והמוסדות הדמוקרטיים. כמובן שבנקודה נפיצה זו כל עמדה שתינקט תעורר מחלוקות והתנגדויות. בכך אין התשובה הרב תרבותית שונה מכל עמדה אחרת.

עם צדק לבד אין טעם לצאת לדרך. לא רק כי זה לא די מעשי, אלא גם בגלל שאפילו מושגי צדק ליברליים הם דינמיים, ואינם אבסולוטיים

יחד עם זאת, יש מקום להמשיך ולברר מהם הקווים האדומים בסוגיית הזהות. שכן, המחויבות האתית היא לתמוך בחלש ולחזק אותו. אך ישנה מחויבות אתית נוספת: לא לסכן את החזק ולא להביא לאובדן זהותו. מערכת איזונים ובלמים שנחוצה להבטחת ביטחונו של הרוב, נעדרת מההנחות שמוצגות בספר. הפנייה לעקרונות ליברליים של צדק חסרה ממד פרגמטי שחובה לנסחו. עם צדק לבד אין טעם לצאת לדרך. לא רק כי זה לא די מעשי, אלא גם בגלל שאפילו מושגי צדק ליברליים הם דינמיים, ואינם אבסולוטיים. בהקשר זה, דרום אפריקה אינה הוכחה שהצדק מנצח. היא דוגמא לכך שלפעמים, לזמן מה, ידו של צדק ליברלי על העליונה. תוך זמן לא רב מתהפכות היוצרות, הקורבן מקרבן, המדוכא הופך למדכא והגזענות הלבנה נצבעת בשחור. אפשר לדבר על רב תרבותיות גם במדינה שזהותה מוגדרת כיהודית ודמוקרטית. יש לכך מחיר ברור ברמת השוויון שמוקנה לאזרחי המדינה שאינם יהודים. אך ניתן אולי לשאוף להידמות בעניין זה למדינות דמוקרטיות — כמו אנגליה, סקוטלנד, פינלנד, נורבגיה, יוון וקפריסין — שבהן הדת היא חלק מהגדרת הזהות של המדינה. זהות דתית לא חייבת להיות זהה לגזענות. משיקולים פרגמטיים, ניתן וראוי להילחם בתופעות של גזענות ועם זאת להכיר בזהות הדתית של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

לשפה משקל רב ביחסי יהודים ערבים. השפה השלטת מרחיקה את האידיאל הרב תרבותי שבו לכל קבוצה יש אפשרות לשמור על הזהות של עצמה. השפה מעצבת תודעה, והדבר ניכר היטב באופן שבו מכונים הערבים "בני מיעוטים", "לא יהודים", "ערביי ישראל", "פלסטינים אזרחי ישראל" (50-1). כגשר, השפה היא כלי תקשורת, וכמכשול, השפה מבטאת כוח. הגישה הרב תרבותית מקדמת את שימור שפתו ותרבותו של המיעוט ומעודדת את הקבוצה הדומיננטית להכיר את התרבות האחרת (56). דוגמא לכך מתוארת בסדנת דיאלוג שהועברה לצוות הספרניות במכללת צפת. ספרנית ערבייה מונתה במיוחד כדי לעזור לסטודנטים ערבים. אך הוראה מההנהלה אסרה על נותני שירות לדבר בערבית וגם חברים בצוות הספרייה התקשו לשמוע ערבית בספריה. בסדנה דיברה פרידמן אל הספרניות באנגלית. המשתתפות נדהמו, מחו וסרבו לדבר. רק כשאחת מהן הבינה את ה"תרגיל" אפשר היה לחזור לעברית ולדבר על הקושי של התמודדות בשפה שאינה שפת אם.

פתרון פשוט ליחסים אינו בנמצא גם בנושא השפה. אך האקדמיה יכולה להנכיח את הערבית בקמפוס, לא רק כאקט מכבד אלא כאקט מקרב, בהשראת דבריו של נלסון מנדלה: "אם תדבר לאדם בשפה שהוא מבין – דבריך יגיעו למחשבתו. אם תדבר לאדם בשפת אמו – דבריך יגיעו ללבו" (58). באופן פרדוקסלי, ידיעת שתי השפות אינה מקנה יתרון למיעוט. כשהערבים שיודעים עברית מדברים ערבית, הם מואשמים בקיצוניות. כשהם מדברים בעברית הם מתבטאים פחות טוב או שהם בוחרים לשתוק. דווקא כשערבים לא יודעים עברית, "לשתי השפות יש מעמד שווה, והתקשורת נעשית באמצעות תרגום לשתי השפות או באנגלית" (75).

השתייכות לקבוצה, שתספק לפרט ביטחון, כוח ודימוי עצמי חיובי, היא צורך פסיכולוגי חזק. קונפליקטים בין קבוצות הם "תולדה של זהות קבוצתית ומצב יחסים מסוים בין קבוצות – שולט ונשלט, רוב ומיעוט וכד'" (20). כל אינטראקציה בין בני אדם מתקיימת על רצף שבין הזהות האישית לזהות החברתית. ברמת הפרט, שני אנשים מקבוצות יריבות יכולים להפוך לחברים טובים, אך הם אינם יכולים להביא את השלום. לשם כך נחוץ דיאלוג בין הקבוצות. ההשערה שהכרות כיחידים ולא כחברי קבוצות תפרוק מחסומים וסטראוטיפים ותביא להרמוניה, נפסלת. אין לה תמיכה אמפירית, ולעיתים ההפך הוא הנכון. יחסי קרבה של יחידים מקבוצות שונות תורמים לדינמיקה החברתית, אך אינם משנים משמעותית את העמדות בנוגע לקבוצה בכללותה.

מפגש יעיל לשינוי עמדות איננו מפגש בין-אישי, אלא מפגש בין זהויות חברתיות-קבוצתיות

גישת ה"זהות החברתית", אשר מתמקדת באי-שוויון ביחסי הכוחות וביחסים שנובעים מהבדלים אלו, היא זו שמשמשת לניתוח ואסטרטגיה של היחסים. לפיה, "כדי שמפגשים בין קבוצות יריבות יביאו להפחתה של דעות קדומות ואיבה, יש להתחיל בחידוד וחיזוק הזהות של כל קבוצה בנפרד. מפגש יעיל לשינוי עמדות איננו מפגש בין-אישי, אלא מפגש בין זהויות חברתיות-קבוצתיות." (26). כחלק מהפסיפס החברתי, בספר נידון גם התפקיד המיוחד של הדרוזים בקבוצה של יהודים ופלסטינים מוסלמים. יש בו התייחסות מעמיקה למהפכה השקטה שמחוללות נשים ערביות שיוצאות לאקדמיה וחוזרות מועצמות לקהילותיהן.

ההצדקה להקיש מיחסי יהודים וערבים במכללה ליחסיהם בחברה הכללית מעוגנת בתפיסה שקבוצה היא מיקרוקוסמוס של המציאות ושניתן ללמוד ממה שקורה באקדמיה על החברה בכללותה (41, 83). במכללה ליהודים ולערבים סטטוס משותף כסטודנטים, ועקרונית כאזרחים הם חולקים גם כן סטטוס משותף. בפועל, המדינה מוגדרת כיהודית, ובפועל אין מדיניות ברורה באשר לשילוב המיעוט הערבי במדינה היהודית, אין מודל שמסדיר את שיתוף האזרחים הערבים במדינה היהודית. בהיעדר מודל החיים המשותפים מעמתים את האזרחים בבעיות, דילמות ושאלות על כל צעד ושעל. "כל ארגון, מוסד וקהילה נאלצים להתמודד עם הבעיות הללו לבדם, ו'להמציא את הגלגל'." (139).

סטודנטים יהודים וערבים בקמפוס בן גוריון, 22.5.2001. צילום: משה מילנר, לע"מ

בספר מפורטים נושאים שונים שמחייבים פתרונות ונקיטת עמדה במסגרת המכללה ובמדינה בכלל:

"כל הנושאים שהועלו כאן – היעדר החופשות בחגים מוסלמים ונוצריים, האיסור על נותני שירות לדבר ערבית, עיצוב טקסי הזיכרון, השפעות האירועים הפוליטיים – משקפים את הקושי בהתמודדות עם מצב שבו שתי קבוצות נמצאות בקונפליקט לאומי וביחסי כוחות בלתי שוויוניים. בהיבטים אלה, מהווה המכללה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. המדינה עדיין לא פתרה את השאלות המורכבות שעולות מחייהם המשותפים של ערבים ויהודים אלה לצד אלה, אבל חיי היומיום המשותפים במכללה דרשו התייחסות אליהן השכם וערב. לכל התלבטות פרקטית כביכול התלווה עומס רגשי והסטורי שחייב למצוא דרכים יצירתיות להתמודדות. ויחד עם זאת, אי אפשר לשים על כתפיה של מכללה אחת את כל הסוגיה הכבדה של יחסי שני הלאומים." (64)

כאמור, יחסים בין אישיים, טובים ככל שיהיו, בין יהודי לערבי לא ישפרו את יחסי הקבוצות. אפשר להיות שכנים טובים מבלי שהדבר יקדם במאומה פתרון לקונפליקט. מכאן קל להבין את ההתמקדות של פרידמן בדיאלוג בין קבוצות. תכלית המפגשים להביא לשיפור היחסים והפחתת דעות קדומות וחשדנות הדדית. דגש על היחסים הבין-אישיים במפגש יביא אולי לחיבה ואולי לחברות אך לא יצליח להשפיע על שינוי העמדות בנוגע לכלל הקבוצה. לעומת זאת, הדגשת היחסים בין הקבוצות ודיון ישיר בקונפליקט עשוי להיות יעיל יותר. מבחינה עקרונית הגישה המדגישה את הזהות החברתית על פני הזהות האישית מערערת ישירות את הסטטוס קוו. ארבע הנחות בבסיס הדיאלוג בין הקבוצות: א) זהות מושתתת על תפיסות ואמונות יציבות ועמוקות ולא בהכרח מודעות. רגש עליונות או נחיתות של הזהות הלא לאו דווקא מודע. ב) הקונפליקט בין ערבים ויהודים הוא בין שני עמים, בין שתי זהויות לאומיות ולא בין יחידים. ג) הקבוצה כמיקרוקוסמוס משקפת את המציאות. ד) דינמיקה של פנים וחוץ בין הקבוצה למציאות. הדינמיקה בקבוצה מושפעת ממה שקורה בחוץ, ומה שקורה בחוץ מושפע מהדינמיקה בקבוצה (83).

בתהליך של דיאלוג בין קבוצות מופיעים מספר שלבים: תחילה המשתתפים "רוצים להיות חברים, לא רוצים לריב" (86). שלב זה מפתה מאוד לקבוע שהנה הבעיות הן לכאורה בלבד ושלא חייבים להיאבק. אך לשמירה על השקט יש מחיר שכרוך בהשתקת הקול שמבטא זהות לאומית או חושף את יחסי הכוחות בין הקבוצות (67). בשלב הבא בדיאלוג מתחזקת אחדותם של הערבים ומושמעות האשמות מצדם שאל מולן נחשף חוסר האונים של היהודים. בהמשך הקבוצה היהודית מתחזקת נוכח ההאשמות. הדיאלוג מגיע לבשלות כאשר ממצב של "קונפליקט גלוי נכנס  לקבוצה ייאוש. החלה לחלחל ההרגשה שאין לדברים פתרון, שאין עם מי לדבר. הקבוצה היהודית תפסה את חברי הקבוצה הערבים כקיצוניים, ואילו הערבים תפסו את היהודים כמי שמסרבים לשמוע אותם." (92). דווקא מתוך הייאוש צומח משהו חדש, ומתחיל דיאלוג אחר. האסטרטגיה האופטימית שבבסיס הדיאלוג נשענת על הניסיון האמפירי שלפיו,

כשקבוצת הרוב, או אפילו כמה חברים בה, מוכנים להכיר בדרישות הפוליטיות של המיעוט, עולה תגובה תואמת מצד קבוצת המיעוט שמוכנה גם היא לראות את נקודת המבט של הרוב. במצב כזה ניתן לדון מחדש בתכנים שעלו בתחילת הדרך, אלא שהפעם הדיון הוא יותר שוויוני, מתקיים מתוך הכרה הדדית ומאפשר חיפוש משותף אחר פתרונות. זהו שלב של דיאלוג מסוג אחר, שאינו נשלט בידי הרגשות הבלתי רציונליים של שני הצדדים. (110).

התהליך לא תמיד מגיע לשלב הזה בדיאלוג, לא כל המשתתפים עוברים את התהליך במלואו, הדיאלוג לא פשוט, ולמעשה הוא חוויה קשה ומטלטלת עבור כולם. הקושי אינו פוסח על מנחי התהליך, צוות של ערבי ויהודיה, שמנת חלקם היא תסכול וכעס שמופנה אליהם. באופן פרדוקסלי, בחתירתם לשלום הם גורמים לעיתים למהומה של מעין מלחמה.

כריכת הספר

אימוץ גישה של רב תרבותיות מתבקשת במדינה שמגדירה עצמה דמוקרטית. תפיסת כור היתוך שחותרת להכחשת הזהויות השונות ומבקשת למוססן לכלל זהות משותפת, מוחלפת בגישה פלורליסטית המכירה בקבוצות בעלות זהות שונה שמרכיבות את החברה. במציאות רב תרבותית שחבריה נהנים משוויון יחסי ומחופש ביטוי, האתגר הוא להסכים על מה שאפשר ולהסכים לא להסכים על כל היתר. בתוך מציאות מסוכסכת, רוח אופטימית שורה בין דפי הספר. יש ברכה בדיאלוג, הלימוד המשותף מתגלה כמצמיח משהו טוב: "בסיום שלוש השנים של לימודי התואר, יצאו רוב הסטודנטים – יהודים וערבים – בהרגשה שהחוויה הלימודית במרחב הבין-תרבותי שבו שהו הייתה מעשירה ומלמדת ולא ניתן היה להשיגה דרך לימוד תיאורטי בלבד." (79).

מנכ"ל חברת ההייטק, שהוצג בפתח המאמר, נחשף לעמדות שהשמיעה באוזניו המהנדסת הערבייה הצעירה, עמדות שהוא מתנגד להן ביותר ממובן אחד. הוא לא מסכים עם דבריה אך מגן על זכותה לומר אותם. הסובלנות הרב תרבותית שגילה כלפיה ואומץ הלב שלה להתבטא בכנות במחיצתו יוצרים קרקע שעליה ניצבים בכבוד יהודים וערבים.

"דיאלוג בקמפוס: ערבים ויהודים במרחב משותף" מאת פרופ' אריאלה פרידמן (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום. 148 עמודים, 2018)

ד"ר יגורי היא מרצה בכירה במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, מתמחה בפילוסופיה קיומית, חוקרת משמעות חיים, מחברת הספר "פתרון חידת המשמעות". 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.