• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

כלום יוכלו המוכפפות לכתוב?

האלם המתמשך שמשרד החינוך גוזר על נשים בדואיות מגלם אלימות ממסדית כלפי נשים בנות מיעוט פריפריאלי מודר ומוחלש, שמתקשה להילחם על זכויותיו
חליל אלעמור ואבנר בן עמוס

גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, מבכירות ההוגות של האסכולה הפוסט-קולוניאלית, שואלת בכותרתו של מאמרה המפורסם: "כלום יכולים המוכפפים לדבר?". ספיבק הוטרדה מכך שהמוכפפים בעולם השלישי, הנדחקים לשוליים, כלל אינם מסוגלים להשמיע את קולם. השיח האוריינטליסטי מגדיר אותם כמושאים של הזולת, ולא כסובייקטים הרשאים להביע את עצמם. על כן דבריהם אינם נשמעים.

בהקשר זה, ראוי להביט בנשים הבדואיות בנגב ולתהות על התהליכים שהן עוברות: התרחבות ההשכלה מול העמקת ההכפפה. ראוי לשאול באשר להן ולעתידן: "כלום יוכלו המוכפפות לקרוא ולכתוב?".

לכאורה, השכלת הבדואים בנגב מצויה בתהליכים של התרחבות ושיפור. כך לדוגמה, בשנת תשס"ג (2002/3) למדו באוניברסיטת בן גוריון לתואר ראשון רק 221 בדואים: 107 גברים ו-116 נשים. עוד 895 סטודנטים למדו לתואר ראשון במכללות הדרומיות, רובם גברים. בנוסף, 96 בדואים למדו לתואר שני, מהם 26 רק נשים. נתונים עגומים אלה שיקפו אפליה רבת שנים בהקמת מסגרות חינוך, במימונן ובטיפוחן.

בשנים האחרונות, התמונה השתנתה. בשנת תשע"ו, 13 שנים מאוחר יותר, הגיע מספר הסטודנטים הבדואים לתואר ראשון בכלל המוסדות האקדמיים בישראל ל-2,034. כלומר, המספר זינק ב-82%. בנוסף, 401 סטודנטים למדו לתואר שני – פי ארבעה ויותר מאשר בעבר. ויודגש: הנתונים אינם כוללים רבים הלומדים באוניברסיטה הפתוחה, ואלו שרוכשים השכלה בירדן וברשות הפלסטינית, ובארצות חוץ אחרות.

בהשכלת הנשים נרשם שיא דרמטי: כיום, כ-70% מהסטודנטים הבדואים הם סטודנטיות! נשים צעירות רבות משתלבות בשירותים הציבוריים ובמגוון משלחי יד הדורשים השכלה אקדמית. בד-בבד, שיעור הגברים הבדואים הלומדים לתואר ראשון הצטמצם באורח מדאיג.

הישגיהן של הנערות עולים בהרבה על אלו של הנערים: בקרב תלמידות השנתון האחרון היה שיעור הזכאות לבגרות 44.8%, ואילו בקרב התלמידים – 21.6% בלבד. גם רמת ההישגים של הנערות גבוהה הרבה יותר: 31% מהן זוכות לבגרות המאפשרת כניסה לאוניברסיטה, לעומת רק 13% מהנערים. כך שהפער המגדרי ניכר, ופועל לטובת הנערות.

אם בעבר, חששו משפחות בדואיות להרשות לבנותיהן להשתלב במרכזי חינוך מעורבים, כיום הפך הדבר לנורמטיבי

שיעורים אלו רחוקים מאד מאלו של האוכלוסייה הכללית – והפערים בחינוך רחוקים מסגירה. ואולם, הנתונים מצביעים על פריצת דרך בראייה המגדרית. אם בעבר, חששו משפחות בדואיות להרשות לבנותיהן להשתלב במרכזי חינוך מעורבים, ובהם מפגש בין-מגדרי נטול פיקוח, כיום הפך הדבר לנורמטיבי. הנערות מתמידות בלימודי התיכון הרבה יותר מהנערים, הנוטים לנשור בשלב מוקדם כדי לסייע בפרנסת המשפחות. הן גם ממהרות להירשם לאוניברסיטה ולמכללות, שכן זו דרכן למצות את יכולת ההשתכרות ולהשתלב בשוק העבודה באופן מיטבי.

גם גישתה המפלה של המדינה השתנתה במידת מה: כך למשל, המדינה הגבירה את פרישת התיכונים בכפרים הבדואים המוכרים, בין השאר בעקבות מאבק ציבורי. גם הזמינות של מלגות וסיוע כלכלי ואחר לסטודנטיות תרמה להישגי הנערות תרומה ניכרת.

הנותרות מאחור: קולוניזציה כפולה

אבל, יש מי שנשארו מאחור, ואלו משלמות מחיר חברתי וכלכלי כבד. במונחי התיאוריה הפוסט-קולוניאלית, אותן נשים שלא רכשו השכלה כלל, או אלו שנשרו ולא השלימו לימודים לתעודת בגרות, הן קורבנות מובהקים של "קולוניזציה כפולה" ואף משולשת. הם נפגעו הן בשל אפליית נשים במסגרת הפטריארכלית שבה נולדו, והן בשל היחס הפטריארכלי השליט בחברה הישראלית הרחבה. 

ואם לא די בכך, פגיעה נוספת נובעת מגישות מפלות בחברה הישראלית: הן מערכת החינוך הישראלית, שלא טרחה כלל במחדליה לשמור להן מקום במוסדות החינוך, ובהמשך לא הצליחה להכילן או לקדמן, והן שוק העבודה היהודי, המפלה ומדיר באופן בוטה. 

זהו מיקומן: קבוצה מגדרית שולית, בתוך מיעוט בתוך מיעוט, בפאתי הפריפריה. חלקן נפגעות גם בשל היותן בנות כפרים מסורבי הכרה. 

ומהו המחיר? בקרב הנשים שזכו ללמוד 11 שנים ופחות, רק 11% מועסקות. כלומר: 89% מהן אינן משתתפות בשוק העבודה כלל. כדי להדגים את ההשפעה הדרמטית של היעדר ההשכלה ברמת "בגרות", הרי בקרב מי שרכשו 12 שנות לימוד, מגיע שיעור המועסקות ל-22%. ובקרב נשים שזכו ללמוד 13 שנים ויותר, מגיע שיעור המועסקות ל-80%

רוב הנשים שלא למדו מועסקות בתעסוקה דלת יוקרה ומעוטת השתכרות. למשל, הן שוטפות רצפות בסופרמרקטים ובאוניברסיטה. הן קוטפות אבטיחים בשדות המושב היהודי הסמוך, מוסעות בידי הקבלן, לא אחת בן משפחתן שהינו גם "הראיס" שלהן. לעתים הן משתלבות בתעסוקה ביישובן, ולמשל במכולת המשפחתית. 

לרוב אלו משרות זמניות וחלקיות, בדרך כלל בלתי רשומות. ממילא, אין לעובדות אלו פנסיה או "תנאים סוציאליים", והן משוללות זכויות. כך, לעתים מזומנות, העסקתן פוגענית, אך כאשר בריאותן מתערערת בשל כך, אין הן זכאיות לפיצוי או להגנה כלשהי. 

דור המדבר: פצע שאינו מגליד

אבל חמורה אפילו יותר מהדחיקה אל גבולות הבית, אומללה אף יותר מה"השתלבות" המקפחת בשוק העבודה, היא ההדרה המבזה: רבות מהן מתויגות גם בקהילתן שלהן, ואפילו במשפחתן, כסוג של "דור מדבר". הן הבלתי רלוונטיות: אלו שאינן יודעות לקרוא את השלט במרפאה, ואינן מבינות את השיחה במספרה, או אף סביב שולחן ביתן. הפגיעה הזאת היא לחלקן פצע שאינו מגליד. 

אם אין די בכל אלה, הן גם קרבנות של אפליה נוספת: בשנים הקודמות זכו רבות מהן להשתתף בתוכנית להשלמת השכלה. חלקן רכשו שם אוריינות בסיסית ברזי קרוא וכתוב, חלקן השלימו את לימודיהן לעשר או תריסר שנות לימוד. רבות מהן מעידות, כי ההשכלה שרכשו תרמה תרומה עצומה לכבודן ולתחושת הערך העצמי שלהן. כן, עכשיו הן מסוגלות לקרוא את הפתק ששלחה המורה בילקוט ולספר לבנות סיפור לפני השינה. עבורן, זה הבדל של עולם ומלואו. 

כך מדווחים חוקרי מכון ברוקדייל על תחושותיהן של המשתתפות: 

"התכנית נותנת הזדמנות משמעותית לנשים בדואיות המעוניינות ללמוד ולהתפתח באופן שמותאם לצורכיהן. לדברי הנשים הן נהנות מהלמידה; הידע שהן צוברות מקנה להן ביטחון ותחושת מסוגלות: בזכות רכישת השפה העברית הן יכולות לפנות בכוחות עצמן לקופת החולים, לביטוח הלאומי או לסניף הבנק שלהן ולהבין מה נאמר להן ואף למלא טפסים באופן עצמאי, ללא צורך בליווי ותרגום של הבעל או של בן משפחה אחר; הן מסייעות לילדיהן בשיעורי הבית שלהם ואף דוחפות אותם להשקיע בלימודים מגיל צעיר; נפתח להן פתח לשוק העבודה וליציאה להתפתחות מקצועית. נשים אלו מתארות את השינוי החיובי שהן עוברות במהלך  התכנית, המקרין גם על משפחתן ועל סביבתן".

השלמת השכלה – כבשת הרש וגרזן הקיצוץ

אבל גם כבשת הרש הזו נגזלת מהן. התוכנית להשלמת השכלה קוצצה בהדרגה: בשנים בתשע"ג פעלו 27 כיתות, ואחר כך התמעטו. אשתקד עלה על התוכנית הגרזן. לאחר לחצים שהפעילו ארגונים חברתיים וחברי כנסת, התחייב משרד החינוך בפני ועדת החינוך של הכנסת להפעיל בשנת 2018-2019 רק 15 כיתות. למעשה, פעלו רק תשע. ואילו השנה, לא נמצא לתוכנית תקצוב. הנימוק הלקוני: "סדרי עדיפויות בתקציב החינוך הבדואי".

ודוק: במשרד, העוסק בשנים האחרונות, ברוח החדשנות הפדגוגית, באינספור סוגים ופרויקטים של אוריינות, אין כלל תקציב למי שאינן יודעות קרוא וכתוב. התקציב ל"חינוך מבוגרים", אגב, מוקצה ברובו לעולים חדשים ולאולפני גיור, כי זהו סדר העדיפויות.

התקציב ל"חינוך מבוגרים" מוקצה ברובו לעולים חדשים ולאולפני גיור, כי זהו סדר העדיפויות

כלום יכולות המוכפפות להיאבק על זכויותיהן? הן אינן מאורגנות ואינן מועצמות. קולן השולי אינו נשמע אפילו בקרב קהילתן המוחלשת. מיקומן המשפיל אינו נושא לדיון ציבורי. הפקרתן בידי מערכת החינוך משך עשורים אינה מושא לתובענות ייצוגיות. בצל שלל מאבקים אודות שפע סוגיות, אין מי שיגן עליהן.

אבל מלאלה יוספזאי, שנורתה בראשה בידי הטליבאן בשל מאבקה בעד חינוך לבנות הנוער בפקיסטאן, התאוששה וזכתה בפרס נובל לשלום בעודה בת 17, מוכיחה אחרת. הצעירה המנהלת מאבק רב שנים לחינוך הנערות ברחבי העולם, לימדה אותנו: לנשים, גם בקהילות מדירות בעולם השלישי, יש כוח ותעוזה להיאבק נגד הדרתן, ורבות מהן לא מהססות לנהל מאבק.

רק 2.5 מיליון שקלים נחוצים כדי לקיים 15 כיתות של השלמת השכלה בשנה הבאה. אבל בתקציב משרד החינוך – 59 מיליארד שקלים, תודה ששאלתם – לא נמצא להן ולו "חריץ". נוח למערכת להסביר, שזהו "סדר העדיפויות", בלי לנמק.

חשוב להדגיש: האלם המתמשך שמשרד החינוך גוזר על הנשים הללו אינו משקף שיקול דעת מקצועי וערכי: הוא מגלם אלימות ממסדית כלפי נשים בנות מיעוט פריפריאלי מודר ומוחלש, שמתקשה להילחם על זכויותיו. אלימות המשתרעת על עשרות שנים, ועודה משתיקה ומשתקת.

פרופ' בן עמוס מהחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, ועו"ד חליל אלעמור מנכ"ל שותף בחוקוק, הם חברי מזכירות הפורום לדו קיום בנגב לשווין אזרחי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.