דיאלוג ישראלי-פלסטיני עכשיו

רשמים מלאי תקווה ועצב מביקור ברמאללה
שגיא אלבז

כחמש שנים עברו מאז ביקורי האחרון בגדה המערבית. חודש לאחר מכן יזמה ישראל מבצע צבאי נרחב ברצועת עזה ("צוק איתן" בעגה הישראלית). מאז חדלה ממשלת ישראל לדבר עם הפרטנר היחיד שלה להסדר מדיני, הרשות הפלסטינית והעומד בראשה מחמוד עבאס אבו מאזן. עבור ישראלים רבים הפך אותו חבל ארץ מעבר להרים לארץ רחוקה מבחינה תודעתית. בתפיסה שלהם, הפלסטינים הם לא יותר מגוף אמורפי חסר נוכחות ותכלית. שאלתי את עצמי כיצד אנחנו, הישראלים, נתפסים בעיניהם. האם הפער התודעתי שנפער בינינו לא ניתן לגישור גם בראייה שלהם?

בשבוע שעבר התארחתי, יחד עם קבוצה של ישראלים-יהודים, ברמאללה. הביקור נערך במסגרת פעילות של קרן כצנלסון בהובלת רמי לבני ומיכל צ'רנוביצקי כחלק מתכנית חרדים למדינה בהשתתפות חרדים וחרדיות צעירים. נפגשנו עם שני אנשי אש"ף, ד"ר זיאד דרוויש (קרוב משפחה של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש) ואשרף אל עג'מי (לשעבר שר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית), במסגרת שיתופי פעולה של הוועדה הפלסטינית לאינטראקציה עם החברה הישראלית. הקמת הוועדה היא פרי יוזמה של אבו מאזן שביקש, בהיעדר מגעים עם ממשלת נתניהו, לא רק לשמור על קשר עם החברה הישראלית, אלא גם ובעיקר לטפח יחסים עם גורמים שונים ומגוונים בתוכה. במסגרתה נפגשים, החל מ-2012, גורמים רשמיים מטעם אש"ף עם קבוצות שונות בישראל, לא בהכרח רשמיות או מזוהות עם זרם פוליטי מסוים, ומתדיינים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל דרכים להביא לסיומו על בסיס פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, בגבולות 67׳.

נכנסנו אל העיר בליווי המשטרה הפלסטינית. לאחר נסיעה קצרה, עדיין במבואות העיר, האוטובוס נעצר. הגענו לאולם דיונים צר מידות וזכינו לקבלת פנים חמה. דרוויש ואל-עג'מי הציגו עצמם בפנינו, וזמן קצר לאחר מכן החלה הרצאה המלווה במצגת כרונולוגית של דרוויש על תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהמאה ה-19 עד ימינו אנו. הנרטיב הוא כמובן פלסטיני, נקודת המבט היא אחרת, אבל כזו שנתמכת באירועים, תאריכים ומספרים שגם היסטוריונים ישראלים-יהודים מהזרם המרכזי היו מאוששים אותם. מרשימה לא פחות היא העובדה שההרצאה לוותה באינטרוספקציה וביקורת עצמית על המדיניות הפלסטינית עצמה לאורך השנים. ללמדנו שגם בראייה שלהם לא הכל נצבע בשחור-לבן, ואין כאן חלוקה בינארית לטובים או רעים מוחלטים.

כך לדוגמה, ההרצאה, והדיון שליווה אותה, נסובה בין השאר על טענת דרוויש לפיה החלטת הפלסטינים לדחות את תוכנית החלוקה ב-1947  היתה בעיניו טעות היסטורית. עוד קודם לכן הוצגו בפנינו מאורעות תרפ"ט (1929) בחברון כטבח שביצעו הפלסטינים ביהודים. המילה "טבח" נאמרה ונכתבה בצורה ברורה, בלי לטייח את ההיסטוריה ובלי לייפות את המציאות. לצד זאת, סיפר דרוויש בגאווה שהיו גם פלסטינים שהגנו על יהודים, בהם משפחתו של אברום בורג שהתגוררה ברובע היהודי בעיר, והצילו את חייהם מפני פורעים ערבים מוסתים.

נוסף על כך, דרוויש ואל-עג'מי קיבלו את הטענה כי פיגועי ההתאבדות של החמאס, חודשים אחדים לאחר רצח רבין, הובילו לעליית הימין בראשות נתניהו ב-96׳. הם ראו אז ורואים גם היום בפיגועים אלה התנקשות בתהליך השלום ובאינטרס הפלסטיני לחתור להסדר עם ישראל. הביקורת שלהם על מדיניות חמאס היא נוקבת, בוטה ועקבית. הם מתקוממים על כך שנתניהו דואג לשמר את שלטונם ברצועת עזה, גם באמצעות מימון הפקידות שלה, וזאת כדי להימנע מהסכם הכרוך בוויתורים.

כחלק מתיאור הנכבה הפלסטינית ב-48׳-49׳, המצגת מלווה בתמונות של משפחות עם ילדים קטנים הנסים על נפשם – תוצאה של מאורעות ומוראות המלחמה – ועולים על משאיות בניסיון למצוא מפלט בארצות ערב השכנות. קשה שלא להזדהות עם הכאב והטרגדיה העצומה שהעם הזה חווה. זה כבר עניין אנושי, לא פוליטי. ולא – הטיעון הישראלי המקובל כי הם דחו את תוכנית החלוקה ופתחו במלחמה, אין בו כדי להקהות רגשות ולהימנע מהבעת צער על הכאב והטרגדיה שחוו גברים, נשים וילדים חסרי אונים שלא היו מעורבים בלחימה ולא היתה להם כל השפעה על הטעות ההיסטורית שעשתה ההנהגה שלהם.

האם הפלסטינים עומדים על תביעתם למימוש זכות השיבה של הפליטים לתוך שטחי מדינת ישראל? האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בעצם על 48׳?

וכאן, גם עלתה על הפרק שאלת הפליטים ועל הפרשנות להחלטת האו"ם 194 בעניין זה. ידידי ד"ר אבי גרפינקל ביקש להבין האם הפלסטינים עומדים על תביעתם למימוש זכות השיבה של הפליטים שמספרם מוערך כיום ב-6 מיליון לתוך שטחי מדינת ישראל. כלומר, האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בעצם על 48׳ ולא על 67׳? התנגדות לזכות השיבה היא אולי הקונצנזוס האחרון שעוד נותר בקרב החברה היהודית בישראל. לא ירושלים, ולא שאלת הגבולות; קבלת עקרון אי חזרת הפליטים לתוך שטחי מדינת ישראל היא טאבו מבחינת הישראלים היהודים, משמאל ומימין.

אל-עג'מי הזכיר במהלך דבריו כי בשיחות אולמרט-אבו מאזן ב-2008 היו שני הצדדים קרובים להשגת הסכם על חזרת עשרות אלפי פליטים כחלק מקידום רעיון איחוד משפחות בתוך גבולות ישראל (בראיונות לתקשורת הישראלית דיבר אולמרט על נכונותו לאפשר את חזרתם של כ-5,000 פליטים לשטחי מדינת ישראל, מספר שישראל כבר אישרה ב-2001 במהלך שיחות טאבה). לאחר מכן, אל-עג'מי נקב ב-200 אלף כנתון שאפשר להסכים עליו, כחלק מפתרון משולב הכולל גם שיבת פליטים לשטחי המדינה הפלסטינית, מתן פיצויים כלכליים (ממדינות אירופה וארה"ב) לפליטים, אזרוח של רוב הפליטים הפלסטינים במדינות ערב ומתן אזרחות למאות אלפים מהם במדינות מבוססות קולטות הגירה דוגמת קנדה ואוסטרליה.

לאחר שהסתיים הדיון נסענו למתחם קבר ערפאת המטופח, והמשכנו משם לסיור ממושך באוטובוס ברחבי העיר. התרשמנו מהסדר, הארגון ותרבות הפנאי שרמאללה מציעה לתושביה, מהמבנים הלאומיים ומהארכיטקטורה הערבית המסורתית.

יצאתי מהביקור בתחושות מעורבות של תקווה ועצב. תקווה כי יש עם מי לדבר בצד הפלסטיני. עצב כי אף אחד בצד שלנו לא מדבר איתם. ממשלת ישראל מנסה לטאטא את הסכסוך ומרדימה את הציבור, גם באמצעות צינור המידע שלה – התקשורת. רבים ממכריי, לא אנשי ארץ ישראל השלמה, הגיבו בביטול לדבריי על המסע לרמאללה וקבעו בנחרצות ותוך שכנוע עצמי עמוק שהמארחים שלנו "הם מיעוט", וש"הם מדברים בכפל לשון", שאני "תמים" ו"שכלום לא ייצא מהשיחות איתם". האמירות הללו מלמדות עד כמה משבר האמון בין הצדדים הוא גדול. ולמרות זאת, אסור לנו לוותר על השאיפה הבסיסית לדבר. הצד השני צמא לדיאלוג. לא בעתיד, עכשיו!

ד"ר שגיא אלבז הוא מרצה למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איש חופשי

    גם אתה לא ביקרת בראמללה.
    ביקרת בחדר קטן בו הציגו לך מצגת.
    תודיע לנו כאשר נוכל לנוע בחופשיות בראמללה בלי לפחד לחיינו.
    לפני כן, אין טעם.

  2. אמיתי

    הם מיעוט,
    הם מדברים בכפל לשון,
    אתה תמים.
    כלום לא ייצא מהשיחות איתם,
    תתבגר כבר.