60 שנה למרד ואדי סאליב: מה השתנה?

בערב 9 ביולי 1959 פרץ מרד מעמדי ואתני בחיפה, שלימים יכונה "אירועי ואדי סאליב". החודש, 60 שנה אחרי, נערך לראשונה אירוע עירוני רשמי לציון האירוע, ולכבוד כך שוחחנו עם המארגנים על טרמינולוגיה, חשיבותו של תיעוד והקשר למחאה הנוכחית של יוצאי אתיופיה

"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו… חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק", אמר שר האוצר לוי אשכול בישיבת ממשלה ביולי 1959, בעיצומם של אירועי ואדי סאליב. דבריו כוונו לתושבי השכונה בחיפה תחתית, יוצאי צפון אפריקה שיצאו לרחובות במחאה על האפליה המתמשכת כלפיהם ותנאי חייהם הקשים. אשכול ורבים נוספים בצמרת הפוליטית טענו שהמצב אליו הגיעו המוחים ומשפחותיהם כלל לא קשור למוסדות מדינה, אלא למנטליות שלהם עצמם. כך, הוא גינה את זריקת האבנים הלא מנומסת של המוחים בטענה שאולי בארץ מוצאם "זה היה נוהג מקובל". גם שר העבודה מרדכי נמיר המעיט בחשיבות האירוע: "…הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה". כותרות העיתונים בישרו: "מהומות על רקע עדתי".

אי אפשר שלא לחשוב על הדברים הללו בהקשר להווה: בערב 9 ביולי 1959 ירו השוטרים אשר גולדנברג וקרול סגל ביעקב עקיבא אלקריף, בערב 30 ביוני 2019 שוטר ששמו עדיין אסור לפרסום ירה למוות בסלומון טקה. אז – כמו היום – טענו השוטרים שירו לכיוון הרגליים, כאשר לא ברור מדוע נשלף הנשק מלכתחילה. בשבוע שעבר נודע כי השוטר שהרג את טקה שוחרר לביתו, הוצא לחופשה כפויה ויועמד לדין בעוון "המתה בקלות דעת" – סעיף חדש בחוק הגורם ללב להתכווץ. בעוד הארץ בוערת במחאה, התקיים החודש לראשונה אירוע עירוני רשמי בחיפה לציון 60 שנה לאירועי ואדי סאליב. אירועים? מאורעות? "מרד!", פוסקת חברת המועצה נעמה לזימי, שיחד עם האמן והמנהל האמנותי של האירוע מיכאל וקנין וחבר מועצת העיר ומחזיק תיק התרבות הרב דב (דובי) חיון הרימו אירוע מרשים באמפי שהוקם על חורבות השכונה.

"על זה שהחברה הישראלית לא עשתה את חשבון הנפש מאז, אנחנו משלמים עד היום", אומר וקנין בראיון שערכנו עימו ועם לזימי. "הממסד למד מוואדי סאליב איך להציג מפגינים כבריונים וכעבריינים. המרד של ואדי סאליב מבחינתי נועד בין היתר למנוע מקרים כמו הרצח של סלומון טקה. אבל זה לא עזר". גם על הבמה בליל האירוע נעשה ההקשר בין האירועים והקהילות. "התייחסנו לזה כי זה באמת אותו סיפור של שיטור יתר, פרופיילינג, אלימות משטרתית. אנחנו פוגשים היום את אותה טרמינולוגיה של אז – המוחים הם 'חוליגנים', 'אלימים', וכל המערכות וכלי והתקשורת מגויסות להסביר למה המחאה שלהם לא לגיטימית", מוסיפה לזימי. "וכמו אז, הזיכרון הציבורי קצר – הרי כבר שנים שיוצאי אתיופיה מוחים בעקבות פרשות כמו הדפו-פרוברה, השלכת תרומות הדם, אברה מנגיסטו, יוסף סלמסה… יש פה משהו שיטתי שמבעבע ונבנה לאורך זמן, לא צץ פתאום יש מאין. גם אז השטח בער הרבה לפני. סלומון טקה הוא סמל בדיוק כמו יעקב אלקריף. הממשלה חייבת לקחת על זה אחריות. לא מדובר בנערים משועממים בחופש הגדול – מדובר על כמה עשורים של דיכוי מסיבי שחווה הקהילה האתיופית".

"דבר", 12 ביולי 1959
וקנין: "המרד של ואדי סאליב מבחינתי נועד בין היתר למנוע מקרים כמו הרצח של סלומון טקה. אבל זה לא עזר"

האירוע לציון 60 השנה למרד ילווה בהמשך גם בתערוכה היסטורית במוזיאון העיר וכן בתערוכה ב"פירמידה – מרכז לאמנות עכשווית", שתתבסס על יצירות אמנות בהשראת המרד והוואדי. "במשך השנים יצאו בחסות העירייה ספרים לרגל 40 שנה ו-50 שנה לאירועים, אבל אלו ספרים שהיו בעייתיים וחלקם ניסו לטהר את מפא"י מחלקה באירועים", אומר וקנין. לזימי מוסיפה: "זה רגע קריטי של הכרה רשמית במשמעות של המרד. הרב חיון למשל עמד על הבמה ואמר 'אני עומד כאן בתור סגן ראש עיר מרוקאי, הרבה בזכות ואדי סאליב'. האירוע ההוא התחיל מהלך ששינה את פני החברה הישראלית. סיבה נוספת שהאירוע היה מרגש כל כך, היא שהיו שותפים לו אנשים מהקהילה המקורית של השכונה".

בין היתר הוקרן סרטו של עמוס גיתאי, "מאורעות ואדי סאליב" (1979), סרט דוקומנטרי שנשכח במרתפי הארכיון ומתעד את מובילי המרד ועדי ראייה בוואדי לפני שהרסו אותו, "ממש רגע לפני שהבולדוזרים מורידים בניינים", אומר וקנין. "מופיעים שם כל המנהיגים של המרד, וגם מדכאו, מי שיהיה מזכ"ל מפא"י ויד ימינו של אבא חושי, יוסף אלמוגי, ודמויות נוספות מבין תושבי מהוואדי. זה סרט מרגש מאד, והקהל לא הפסיק להגיב למה שראו על המסך. כשהופיעו פניו של דוד בן הרוש, כל הקהל התחיל למחוא כפיים… זה מישהו שבכל מקום אחר בארץ אף אחד בכלל לא יזהה את הפרצוף שלו, אבל הקהל, שחלקו אנשים שהשתתפו במרד ובני משפחותיהם – כולם זיהו אותו מיד כמנהיג שלהם."

עוד הופיעו באירוע שמואל שרביט, איש עסקים שגדל בוואדי, עם מונולוג מתוך מחזה המבוסס על הדמות של אביו, שהיה סנדלר הוואדי; הפייטן אלי פדידה עם הפיוט המרוקאי "ידידי השכחת" של יהודה הלוי, ההרכב קום קרא, אלברט סופר, רקפת אמסלם ועוד.

פתאום באמצע חיפה נהיה בור

לאחר שאלקריף פונה במצב קשה לבית החולים בעקבות הירי בבית הקפה "רוזוליו", הוביל בעל בית הקפה, דוד בן הרוש, תושב ואדי סאליב ויו"ר תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה, את המהלך למחאה ההיסטורית ההיא שתימשך ימים ארוכים. שביתה הוכרזה, הפגנה צעדה, אבנים נזרקו. המשטרה נכנסה באמ-אמא של המוחים, עשרות פצועים ועצורים, הוקמה ועדת חקירה. "אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות…", תיאר שר המשטרה בכור שטרית את פרופיל המפגינים. ואת עמדתם של חברי הוועדה ניתן להבין היטב מהתבטאות של אחד מהם: "…הקהילה המרוקאית עשתה הכל לניצול 'קיבוץ הגלויות' על מנת לשלח משם מקרים סוציאליים, אולי פושעים ומטורפים… רבים מבין הקבוצה הזאת מעדיפים עבודה כלשהי וללא עתיד ובלבד שתהיה קלה".

בסופו של דבר, כדרכן של ועדות חקירה בישראל, נקבע כי כי המשטרה נהגה באיפוק וכי אין בסיס אובייקטיבי לתחושות האפליה והקיפוח של יוצאי צפון אפריקה. מפא"י טוהרה. בן הרוש ניסח בכלא (הוא נכלא בעוון הפרעה לשוטר במילוי תפקידו) את מצע מפלגת יוצאי מרוקו, ולאחר שזו לא עברה את אחוז החסימה עבר לקרית חיים ונעלם מהעין הציבורית. ב-99' נפטר.

לזימי: "כשרואים את אנשי ואדי סאליב מדברים, מבינים עד כמה הנוכחות שלהם היתה חזקה. מדובר במחאה המעמדית הראשונה בישראל"

"תיעוד של אירועי מחאה הוא דבר קריטי", אומרת לזימי. "כשרואים את אנשי ואדי סאליב מדברים, מבינים עד כמה הנוכחות המנהיגותית שלהם היתה חזקה. ראיתי את הקטעים ואמרתי לעצמי – ואו! יוסף שם טוב, דוד בן הרוש, חיים ממן (גזבר הארגון), כולם כריזמטיים, מרשימים, רהוטים. הטקסטים שלהם לא מקריים או מגומגמים – כל טקסט מנוסח ונוגע בצורה מעוררת הערכה. חשוב להדגיש – מדובר במחאה המעמדית הראשונה בישראל. המוחים הציגו תביעות חשובות, נוצרה מנהיגות לאומית חיפאית, הועלו דרישות אוניברסליות. אני ממש נכנסתי לזה מהמקום של להנציח את המחאה הזו. תוך כדי עשייה, הבנתי שהסיפור הקהילתי הוא לא פחות חשוב. באירוע התרחשה מעין פגישת מחזור של קהילה שפוזרה בכוח ומאז לא ממש התראתה, וזה לא עוזב אותי. ראיתי אנשים אומרים אחד לשני: היית איתי בגן, היינו יחד בבית הספר… אנשים שפיזרו אותם במקום להכיר במחאתם המוצדקת".

מתוך "העולם הזה", 5 באוגוסט 1959 (צילם: אוסקר טאובר, זכויות: יוסף טאובר)

ואדי סאליב היא במקור ואדי אלצליב, שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה. אחרי הגירוש של 1948 הכניסה המדינה לבתים הפלסטיניים עולים חדשים ממוצאים שונים, מהם כשליש יוצאי צפון אפריקה. חלקם היו "פולשים", חלקם שילמו שכר דירה. זו היתה שכונת עוני, מנוחשלת ומוזנחת מכל בחינה, והעדויות שנשמעו במשך השנים על החיים בה קשות. בן-הרוש ידע היטב לאתר את היד הנעלמה שטיפלה בחלוקת הרכוש הנטוש, כפי שמצוין בספרה של יפעת וייס על השכונה, והציע לחברי ועדת החקירה לאירועי ואדי סאליב לבדוק "מה קיבל העולה ממרוקו ומה קיבל העולה מאירופה", מי גר "בדירה טובה" ומי גר "בכוך". בן-הרוש טען עוד, כי "כשבאו העולים בשנת 1948 והיתה עלייה המונית, הבתים היפים ביותר היו מוחזקים על ידי ההגנה, וכשהיא פינתה היא מסרה אותם לאנשים יוצאי אירופה". נכון להיום, השכונה הרוסה ברובה ומיועדת לשיקום, כאשר חלק מהרכוש בה נותר בידי מינהל המקרקעין וחברת עמידר וחלקו השני נמצא בידי יזמים פרטיים ("בחיפה לא היתה בעשורים האחרונים מודעות לשימור, כמו נניח – ועם כל הביקורת על מה שנהיה מהן – שכונות בתל אביב כמו נוה צדק", אומרת לזימי. "היום אנחנו מקווים לשמר יותר ויותר מבנים היסטוריים").

ואדי סאליב, 2011. צילום: Deror_avi, CC BY-SA 3.0

לאחר דיכוי המחאה, במחצית הראשונה של שנות השישים, פונו תושבי ואדי סאליב לשיכונים בפריפריה של חיפה. "הדרך שלהם לדכא את המרד ולפרק את כל מה שקרה היתה לפזר אותם – אלה היו אנשים שברחו ממעברות, שברחו מעיירות פיתוח כמו שמתואר ב'סלאח פה זה ארץ ישראל'. האשכנזים של חיפה פתאום התעוררו וקלטו שיש שכונה מרוקאית בלב העיר האשכנזית – וזה לא התאים להם", אומר וקנין. "היו גם הרבה אשכנזים בשכונה הזו", מעירה לזימי. "אבל זו היתה החלטה מובהקת לפנות את המזרחים מהעיר התחתית עד הכרמל, ממש להוציא את המזרחים מלב העיר. הדר, כרמל – כל הציר הזה רוקן מהזהות המזרחית והתושבים יושבו מחדש בתואנה של שיקום בשוליים, באזורים הכי מדוכאים בחיפה, כמו למשל רחוב דגניה שהוא הרחוב הכי מוכה סרטן בעיר (שילוב של רוחות המביאות את הזיהום מבז"ן והקרבה לחוות מיכלים מתקופת המנדט, עם דליפות של נפט ואדי דלק מכל עבר), כל שכונות החוף, נוה דוד, נוה שאנן. השאירו את המזרחים בשוליות כלכלית ומעמדית".

וקנין: "פירקו את הקהילה. שמו אותם בשכונות אפורות, בלוקים, בלי חיי תרבות ומקומות מפגש. ובנוסף פגעו במרקם האורבני של חיפה – פתאום באמצע העיר נהיה בור. האמפי הזה שנבנה על חורבות הלב של הוואדי היה ריק במשך חמש שנים. זו הפעם הראשונה שהוא נחנך, באירוע הרשמי הזה. זה תיקון וצדק פואטי".

60 שנה למרד ואדי סאליב: נעמה לזימי ומיכאל וקנין. צילום: עדי אביקזר

כמו ברוב השכונות המוחלשות בערים המעורבות העומדות בפני סכנת פינוי, עקב אי הסדרה מכוונת של הבעלות על הבתים, תושביה המקוריים של השכונה לא היו כאמור מזרחים. עד 48', איכלסו את ואדי אלצליב פלסטינים מוסלמים, שכמו רבים מן הערבים בחיפה נאלצו להימלט מבתיהם – מי ברגל, מי בסירות – בעקבות הפצצות ההגנה על העיר. רובם היו בטוחים שזה זמני ושהם יחזרו עם שוך הקרבות. תושבי ואדי סאליב התרכזו בוואדי ניסנאס.

"טיפוח לשלום וידידות עם שכנינו הערבים, פתרון מתאים לחיסול הממשל הצבאי עם כוננות מתמדת לביטחון המדינה, זכויות שוות לכל אזרח ללא הבדל של דת או מין, שיפור רמת חייהם של בני הכפרים" – זהו אחד הסעיפים במצע שניסח בן הרוש ב-59'. הסולידריות מעוררת השתאות ומזכירה כמובן גם את האג'נדה של הפנתרים 20 שנה אחר כך. אנחנו שואלות את לזימי ווקנין, האם וכיצד היה אזכור לעבר הפלסטיני של השכונה ולנכבה באירוע לציון 60 שנה למרד המזרחי.

"הנרטיב הפלסטיני קיים, התושבים המקוריים של הוואדי הם ערבים ואין על זה ויכוח", אומרת לזימי. "אבל, זו הפעם הראשונה שבה שמנו זרקור על אירוע היסטורי מזרחי, והיתה החלטה מובהקת שאנחנו רוצים לתת דגש על הסיפור של המזרחים, באמפי הזה, עם הקהילה המזרחית של ואדי סאליב שנמחקה והודרה ולא נתנו לה מקום. וזה ממש לא ממקום שמוחק את הסיפור הגדול יותר, שאי אפשר להתעלם ממנו. בשנים האחרונות היו תערוכות שעוסקות בנרטיב הפלסטיני של העיר, וזה מקום נוכח שמקבל במה ציבורית. לדעתי, דווקא הסיפור המזרחי מבחינה של הכרה עירונית ממסדית יותר מושתק. בשיחות שלי עם ערבים בחיפה, הדרך לתיקון ולהכרה בעוול שנעשה להם עוברת דרך עוד סיפורים ועוד קהילות והם שמחים שמעלים את זה, זה מעיד על מקום שפתוח לביקורת ורצון להתמודד עם כל מיני פצעים. חשוב לשמוע את כל הקולות האלה, בתוך סל של דיכויים".

*

גם במישור המשפטי נעשים מהלכים בקשר למרד ההוא. בינואר השנה הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ בשמו של ד"ר שי חזקני, בדרישה שבית המשפט יורה לשב"כ לחשוף חומר ארכיוני על פעילות הארגון ל"מניעת חתרנות מדינית במעברות" ופעילותו לדיכוי "מרד ואדי סאליב" משנת 1959. בנוסף, העתירה דורשת שהשב"כ יתחיל לחשוף באופן יזום חומרי ארכיון בני 50 שנה ויותר – כמצוות החוק. ד״ר חזקני חוקר את קליטת יהודי ארצות ערב והמזרח בישראל, וב-2017 פנה לגנז המדינה בבקשה לעיין בחומרי ארכיון משנות החמישים שעסקו בפעילות השב"כ בקרב מזרחים, לרבות פעילות במעברות ופעילות לסיכול אירועי ואדי סאליב. השב"כ דחה את בקשתו "מטעמים של הגנה על ביטחון המדינה".

בהודעה לתקשורת אמר חזקני, כי ״השב״כ מפר חוק ומונע מחקר היסטורי בסוגיות רבות חשיבות לחברה הישראלית משנות הארבעים, החמישים והשישים. כאילו לא די בכך, הוא מאפשר למקורב לפרסם ׳מחקר מטעם׳, ובכך הוא משבש את המחקר על מעורבותו בדיכוי המחאה המזרחית. לשיטתו, עלינו להסתפק בכך שמחלקת המורשת של השירות כבר ׳הודתה׳ במעורבות הארגון במרד ואדי סאליב ובמעברות, אבל מבלי לאפשר לחוקרים אחרים לעיין במסמכים, ולשאול שאלות. יש לקוות שבית המשפט יחייב את השב״כ לפעול על פי החוק, ובתוך כך יאפשר גם לחוקרים אחרים לספר את הסיפור על המזרחים והשב״כ. זוהי אינה רק סוגיה היסטורית אלא פצע פתוח בחברה הישראלית, והתמודדות איתו מחייבת גישה של חוקרים למידע הגולמי.״

האירוע ההיסטורי לזכר מרד ואדי סאליב הוא שיא בחתירה אקטיביסטית של פעילים מזרחים לאורך השנים תחת ההיסטוריוגרפיה הרשמית. בחלוף 60 שנה נראה שבמובנים מסוימים הצליחה גרסת המורדים לחדור אט אט אל המיינסטרים. אך הפצע עדיין פתוח ואלה עדיין העובדות: בערב 9 ביולי 1959 ירו השוטרים אשר גולדנברג וקרול סגל ביעקב עקיבא אלקריף, בערב 30 ביוני 2019 שוטר ששמו עדיין אסור לפרסום ירה למוות בסלומון טקה. אז – כמו היום – טענו השוטרים שירו לכיוון הרגליים, כאשר לא ברור מדוע נשלף הנשק מלכתחילה. נדמה שהחברה הישראלית לא למדה מספיק – אם בכלל – מאירועי העבר.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.