את ההיסטוריה לא ניתן להעלים

מדינת ישראל פועלת בצורה אקטיבית ומשוכללת בכדי לעצב תפיסות עולם דרך צנזורה, מחיקה, שכתוב והטיה של חומרים היסטוריים. עלינו להמשיך להתחקות אחר החומרים הגנוזים בארכיונים ולהיאבק למען חשיפתם לעין הציבור
רונה סלע

אפתח באנקדוטה. לפני כעשור הייתי בקשר עם עיתונאי באחד העיתונים הביקורתיים בישראל. היתה אמורה להתפרסם ידיעה נרחבת בעקבות פתיחת תערוכה שאצרתי במנשר לאמנות ופרסום ספרי "לעיון הציבור – תצלומי פלסטינים בארכיונים הצבאיים בישראל". התערוכה והספר עסקו בשני דברים מרכזיים: הראשון, האופן שבו המערכות הצבאיות בישראל אוספות מידע על אודות הפלסטינים, הכולל ביזה ושלל ממקורות פלסטיניים לאורך המאה העשרים ועד היום, וכן איסוף מידע מודיעיני על הפלסטינים לפני 1948 למטרות כיבוש עתידי ושליטה באוכלוסייה (למשל, "תיקי הכפרים"). השני, ניהול החומרים הפלסטיניים או בעלי החשיבות הפלסטינית בארכיונים הישראליים, מהלך הכולל צנזורה, הגבלת גישה לחומרים או העלמתם, קִטלוג, הטיה ושכתוב מגמתיים ואפליה בין חוקרים "משלנו" המספרים את הסיפור הישראלי הרשמי, לבין אלו שלא.

כך למשל, רק לאחר מאבק משפטי שניהלתי למעלה מעשור מול ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון לפתיחת ארכיון שנלקח שלל בביירות ב-1982, ולאחר שהכחישו במשך שנים רבות כי החומרים נמצאים בידיהם, נפתח החומר לעיון. במהלך המאבק המשפטי ובאחד מהמכתבים שקיבלתי מהמשנה ליועץ המשפטי למערכת הביטחון באוקטובר 2008 (ראו מטה), נכתב כי החומר "מוגבל" לפי החוק הישראלי ולכן "אין באפשרותנו למסור את החומר דנן לעיון הציבור בשלב זה". הספר והתערוכה ביקשו לקרוא תיגר על כך ולפתוח "לעיון הציבור" את מה שהמדינה סוגרת. הם תיעדו את מאבקיי המתמשכים מול הארכיונים לפתיחת חומרים תוך ניתוח של מגוון מנגנוני המחיקה בהם נוקטים הארכיונים. הכתבה ההיא בעיתון לא פורסמה מעולם, ולאחר חודשיים ואינספור ניסיונות להשיג את אותו עיתונאי קיבלתי הודעה כי הוחלט לצנזרה.

"חומר מוגבל", 2008

אנקדוטה זו מלמדת משהו על התמורה שחלה בעשור האחרון. עוד לפני פרסום "לעיון הציבור" (2009) הוגשו עתירות (למשל, ב-2005 הוגשה עתירה של גרשום גורנברג והאגודה לזכויות האזרח בנושא פתיחת מסמכים הנוגעים להתיישבות היהודית באזור יהודה ושומרון ורצועת עזה בין השנים 1977-1967), ועם הזמן פורסמו עוד מאמרים על ידי חוקרים וחוקרות נוספים (למשל, יוסי בן ארצי, "שתיקת הארכיונים" (2011). ב-2017 יצא סרטי ״ביזה וגניזה – הארכיונים הפלסטיניים בישראל" העוסק בין השאר גם בנושא זה, ולמאבק לפתיחת חומרים ארכיוניים הצטרף "עקבות" –מכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני העוסק בתיעוד, מחקר וקידום של זכויות אדם.

לפני כשבועיים הגעתי לדיון שאירח מכון "עקבות" בקרן רוזה לוקסמבורג בתל אביב תחת הכותרת "מלמ"ב בארכיון: דיון בפעילות מלמ"ב להסתרת תיעוד היסטורי", בנושא הסתרת המידע על-ידי מערכת הביטחון; האירוע התקיים בעקבות כתבה החשובה של הגר שיזף במוסף "הארץ", שהתחקתה אחר האופן שבו מעלימים אנשי משרד הביטחון ראיות לנכבה מן הארכיונים. הכתבה, שזכתה לתהודה, העלתה שוב לדיון ציבורי את הנושא המהותי הזה. הדוברים באירוע דנו בעיקר במנגנון ובהיבטים הטכניים והחוקיים של המחיקה, עניין חשוב מאד בפני עצמו, אך לא עסקו בהיבטים המשמעותיים יותר שתופעה זו משקפת – האופן המושכל, המודע והמשוכלל שבו מבקשת המדינה לשלוט בעיצוב התודעה של אזרחיה.

מדינת ישראל עושה רבות על מנת להכריע את האופן בו נרשמת ההיסטוריה. המדינה מפעילה, שולטת או מנסה לשלוט בתחומים רבים לתכלית זו – ארכיוניים, תקשורתיים, חינוכיים, כלכליים, משפטיים, תרבותיים ועוד. המוסדות היהודיים הקדם-מדינתיים ואחריהם מוסדות המדינה, אך גם סוכנים עצמאיים ואחרים, משתפים פעולה עם מנגנוני המחיקה וההשתקה ופועלים לתמוך בנרטיב הרשמי הישראלי. הם מוחקים ומשכתבים כל מה שלא מתיישר עימו או נותן ביטוי לכתיבת ההיסטוריה הפלסטינית. כך למשל, תצלומיו של ח'ליל רסאס (ריסס), מאבות הפוטוז'ורנאליזם הפלסטיני, שנבזזו מהסטודיו שלו על-ידי קצין ישראלי, מקוטלגים בארכיון באופן מוטה ותחת טרמינולוגיה ציונית, ההפוכה מזו של הצלם עצמו. רסאס תיעד את מאבקם של לוחמים פלסטיניים לפני 1948 והתלווה, בין השאר, לכוחותיו של עבד אלקאדר אלחוסייני. בארכיון הישראלי הם מוגדרים כ"חברי כנופיה" באופן שנועד לייצר ללוחמים הפלסטינים תדמית שלילית ודמונית. זאת, תוך מחיקת המהות של פועלם והדרך שבה ביקש הצלם להציגם – כמי שמגינים על בתיהם, על אדמתם ועל הזכות לחיות במולדתם.

רסאס התלווה לכוחותיו של עבד אלקאדר אלחוסייני. בארכיון הם מוגדרים כ"חברי כנופיה", באופן שנועד לייצר ללוחמים תדמית דמונית

השימוש בטרמינולוגיה זו אף עומדת בניגוד לאופן בו הוגדרו ארגונים של לוחמים יהודים באותה תקופה: "מחתרות". המונח "מחתרת" על נגזרותיו מאדיר את הלוחמים שפעלו בתנאי מסתור ותוך סיכון חייהם והם זכו ועדיין זוכים להערכה גדולה בחברה הישראלית. יתרה מכך, מעשה הביזה מועלם על-ידי הארכיון ומתואר כ"נמצא" ("נמצא בפוטו ריסס י-ם"), משל התצלומים "נמצאו" בתמימות ולא נבזזו בעת מלחמה.

תצלום שנבזז מהסטודיו של הצלם ח'ליל רסאס, בארכיון תולדות ההגנה. מתואר כדבר-מה ש"נמצא"
תצלום של ח'ליל רסאס. "חברי כנופייה" אל מול לוחמי ה"מחתרות"

דוגמה נוספת היא ארכיון האוריינט האוס. בסוף שנות התשעים נפגשתי עם פאדווה שאהר, מנהלת ארכיון הצילום באוריינט האוס. באותה עת, היא פעלה להקים ארכיון צילום פלסטיני המתעד את החיים הפלסטיניים לפני 1948. באוגוסט 2001 סגרה ממשלת ישראל כמה מוסדות של הרשות הפלסטינית באזור ירושלים, בהם האוריינט האוס. כוחות הביטחון הישראליים לקחו שלל את ארכיון הצילום ששאהר פעלה בעמל רב להקים, ביחד עם כל הארכיון של המוסד. במכתב שקיבלתי ב-2008 מעו"ד חמוטל סבג, קצינת היחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל – לשכת המפקח הכללי, בנוגע לארכיון האוריינט האוס שמוחזק בידי משטרת ישראל, נכתב: "ככלל, אין לציבור זכות עיון במסמכים אלה".

המדינה אם כן פועלת בצורה אקטיבית ומשוכללת בכדי לעצב תפיסות עולם ודרכי חשיבה ועל מנת להבנות זהות קולקטיבית, ולא רק בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא למשל בנושא היעלמות הרכוש של מהגרי ("עולי") תימן (ראו ספרו של גיש עמית "אקס ליבריס"), חטיפת ילדי תימן והבלקן (דיון בנושא יתקיים במכון ון-ליר ב-31.07.19) או מרד ואדי סאליב (ראו ספרה של יפעת וייס, "ואדי סאליב: הנוכח והנפקד"). הארכיונים הם רק ערוץ אחד מתוך מגוון אפיקים. באמצעות שליטה ופיקוח, השפעה ובקרה על מנגנוני עיצוב התודעה מבקשת המדינה לשכתב לא רק את העבר, לייצר סדר יום, להשפיע מבחינה פוליטית ולייצר אחדות מחשבתית, אלא גם ליצור יתרון עתידי (למשל במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים). אולם עד היום, מי שאחראי בפועל על הצנזורה ומנגנוני רישום ההיסטוריה, מתכחש לנושא. בתשובה למכתב של קבוצה של ארגוני חברה אזרחית, היסטוריונים וארכיונאים לשר הביטחון, הדורשת להפסיק לאלתר את פעילות מלמ"ב בארכיונים, אמר ראש המלמ"ב לשעבר ל"הארץ" בנושא הסתרת מסמכי הנכבה: "לא רצינו לסלף את ההיסטוריה".

גם אם החומר עצמו הושמד או נמצא מאחורי סורג ובריח, וגם אם הארכיון הצבאי או האזרחי יתכחשו לקיומו, תמיד יתגלו סימנים שיעידו כי היה קיים

אני מבקשת להאיר מזווית יותר אופטימית את המצב הקודר אותו אני מתארת ולבחון מה עושים מכאן הלאה. שאלה זו עלתה גם בדיון ברוזה לוקסמבורג. בעבודתי הראיתי שאי אפשר למחוק את המחיקה ושתמיד יצוצו סימנים או שרידים למנגנון ההעלמה, להחבאת החומר או שריפתו ולגניזתו (ראו למטה). גם אם החומר עצמו הושמד או נמצא מאחורי סורג ובריח ולא ניתן לעיין בו או לחשוף אותו, וגם אם הארכיון הצבאי או האזרחי יתכחשו לקיומו, תמיד יתגלו סימנים שיעידו כי הוא היה קיים בידי המנגנון הארכיוני הישראלי או עדיין נמצא בידו. מניסיוני, קל יותר להיאבק על פתיחה וגילוי חומרים כאשר ידוע מה מוסתר/מה קיים. כלומר, המאבק הראשוני הוא על קבלת מידע/רשימה של מה שמוסתר.

תמונה גנוזה בארכיון צה"ל. המאבק הראשוני הוא על קבלת מידע של מה שמוסתר

יתרה מכך, יש נחיצות לפתח מערכות מחקר העוקפות את המנגנון הדכאני של המחיקה וההסתרה המדינתית. לא ניתן, למשל, להשתיק עדויות של חיילים וקצינים שלקחו חלק במעשי גירוש, טיהור אתני, שליטה, דיכוי, הפרת זכויות אדם או עוולות אחרות אותן המדינה מסתירה לאורך המאה העשרים ועד היום. הן יישארו כל עוד האנשים חיים וכל עוד יש מי שמעוניינים לשמוע ולהשמיע. ובמילים אחרות – לא ניתן לבצע מחיקה גורפת והרמטית. גם אם המדינה עושה מאמצים כבירים להעלים את מה שלא נוח לה, או בלשון החוק היבשה "מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה… ביחסי החוץ שלה" (חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, סעיף 9, א, 1), הדבר אינו אפשרי.

לא ניתן להשתיק עדויות של חיילים שלקחו חלק במעשי גירוש, טיהור אתני והפרת זכויות אדם, אותם מסתירה המדינה עד היום

כך למשל, עדויות של חיילים שראיינתי הם אלה שאילצו, בסופו של דבר, את ארכיון צה"ל להודות כי הארכיון שהזכרתי למעלה אשר נלקח שלל בידי ישראל בביירות ב-1982 ואשר נמנעה פתיחתו "לעיון הציבור", נמצא בידם. עדויות אלה גם הביאו להסרת הצנזורה מעל חלקים ממנו. בתחילה, כמובן, ניתן שימוש בסרטים אלה רק לבמאים/יות שמספרים את הסיפור הרשמי של ישראל והם הוצגו בצורה מוטה בסדרה "תקומה". הן בסדרה והן בארכיון צה"ל הושמט הקרדיט של היוצרים, יחידת התרבות והאמנות (قسم الثقافة والفنية) של האגף לתקשורת והדרכה לאומית של אש"ף, אף שהמידע מופיע בסרטים עצמם. דוגמה נוספת היא הפרויקט החשוב "לקראת ארכיון משותף" (אייל סיון ו"זוכרות"), המביא עדויות מצולמות של לוחמים ציונים מ-1948. למשל, בנימין עשת, חייל בפלמ"ח, המגולל את סיפור הטבח במסגד בלוד.

אני קוראת מעל במה זו להמשיך במגמה המבורכת של חשיפה ודיון שהתלכדה לכדי פעולה בתקופה האחרונה, ולהמשיך לטפח מערכות עבודה חלופיות – ארכיונית, מחקריות, תרבותיות ואחרות – המאפשרות לייצר אלטרנטיבה לשיח הרשמי. מערכות חוץ מדינתיות וחתרניות אלה יביאו לידי גילוי מידע בעל ערך לעבר, להווה ולעתיד ויחשפו מנגנוני הפרה של זכויות אדם, מחיקה או שליטה דכאנית במידע. זהו התפקיד, כך אני מאמינה, של כל אלה הפועלים לשינוי השיח, להנעת תהליכים של פיוס ובקשת סליחה, ליצירת תיקון ולהבניית מסד לעתיד שפוי.

ד"ר רונה סלע היא אוצרת וחוקרת של ההיסטוריה החזותית הפלסטינית והישראלית ושל מנגנוני שליטה קולוניאליים בהיבטים תרבותיים, לשוניים וחזותיים, ביניהם מנגנוני לקיחת שלל וביזה ושליטה בכתיבת ההיסטוריה – צנזורה, מחיקה, שכתוב והגבלת גישה לחומרי ארכיון. מהדורה מורחבת של ספרה "לעיון הציבור" פורסמה בערבית (הוצאת מדאר, רמאללה, 2018) ומהדורה נוספת רחבה ועדכנית באנגלית מותקנת בימים אלה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דויד ששון

    בכל מלחמה האויב מסומן כצד השלילי. לא נראה לי כי בארכיונים הערביים אנחנו מתוארים בצורה אוהדת במיוחד. סביר להניח כי בעיני היישוב היהודי הכוחות הערביים הצטיירו ככנופיות הרג.
    להזכיר כי מצב המלחמה בין היישוב היהודי כיום (מדינת ישראל) לבין התושבים הערביים, עדיין לא נראה סופו…במצב זה מלחמת התודעה והתעמולה עדיין מתרחשת. בשני הצדדים.