פוליטיקה של זהויות כדחליל קש

אורית קמיר מנגידה באופן חסר בסיס את ההבחנה בין ליברליזם לפוליטיקה של זהויות
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

במאמרה בסוף השבוע ב"הארץ", מצאה אורית קמיר אשם מרכזי בדיווח ופרשנות הפרשה בקפריסין ובכמעט כל עוולה חברתית אחרת אפשרית: פוליטיקת הזהויות. קמיר אינה היחידה בשמאל הישראלי שדיון חברתי ופוליטי המערב זהות מעורר בהם זעם. לפני מספר חודשים כתב יושב ראש מרצ החדש, ניצן הורוביץ, העומד עתה בראש "המחנה הדמוקרטי", מאמר באותה רוח תחת הכותרת "זבל שחור לבן", שבו יצא בשצף קצף נגד הדיון ב"בעיה העדתית". יש לא מעט אירוניה בכך שפוליטיקה של זהויות ועדתיות, שנואות נפשו של הורוביץ, מסבירה לא מעט אודות הפרויקט הפוליטי שהורוביץ היה שותף לו בשבוע האחרון (אבל זה שייך לפוסט ארוך אחר).

קשה להחליט מאיפה להתחיל לבקר את העמדה הפשטנית והגסה הזאת של מי שנושאים את דגל הליברליזם האוניברסלי. כך, במאמרה קמיר יוצרת דחליל קש שאותו היא מתארת כפוליטיקה של זהויות, על פי תיאור זה, פוליטיקה של זהויות כפי שהיא מתרחשת כיום היא מאבקים של מיעוטים לא למען שוויון, אלא כניסיון של אותן קבוצות מיעוט להעניק לעצמן פריבילגיות ולהשליט את עצמן על אחרים. כמובן שבדחליל הקש הזה לא קשה לחבוט. מכיוון שקמיר לא יכולה להתעלם מן העובדות ההיסטוריות שמאבקים רבים של מיעוטים היו מאבקים של קבוצות מיעוט בעלות זהות מסוימת נגד קבוצות זהות שליטות אחרות בעלות זהות אחרת, היא מסכימה שבמקרים שבהם פוליטיקה של זהויות נאבקת נגד הגמוניה היא מוצדקת – אולם מיד לאחר מכן כולנו צריכים להפשיט מעלינו את זהותנו. כלל לא ברור איך תיראה הסרת הזהות על ידי הקבוצות השונות מבחינה סוצילוגית, פוליטית ופסיכולוגית.

עניין לא פחות מביך הוא שקמיר, הורוביץ ואחרים מתעלמים מספרות פילוסופית ופוליטית עשירה משלושים השנים האחרונות העוסקת בסוגיות של ליברליזם נייטרלי, ליברליזם רב-תרבותי ופוליטיקה של זהויות. בעוד קמיר מנגידה באופן מלאכותי וחסר בסיס את ההבחנה בין ליברליזם לפוליטיקה של זהויות, בדיון הפוליטי והפילוסופי, תפיסות של ליברליזם רב-תרבותי (די להזכיר כאן שלשה הוגים ליברליים מרכזיים במסורת זו: אייריס יאנג, ויל קימליקה ויוסף רז) מתנגדות לליברליזם מהסוג הנייטרלי כביכול שקמיר מטיפה לו ומדגישות את חשיבותן המרכזית של זהויות, בעיקר עבור קבוצות מיעוט תרבותיות מוחלשות. כמו כן, הן מדגישות את החשיבות שבמתן ביטוי לזהויות אלו בהסדרים מוסדיים מרכזיים ובמרחב הציבורי התקשורתי, דווקא לשם מימוש ערכים ליברליים ככבוד וכאוטונומיה שקמיר הליברלית עיוורת הצבעים מתהדרת בהם.

התפיסות הליברליות שקמיר מתעלמת מהן מדגישות שאי־צדק ועוול נגרמו ונגרמים הן בשל אי־שוויון חברתי וכלכלי, והן בשל אי הכרה בזהות, שבאה לידי ביטוי בחוסר ייצוג, הדרה, שוליות ואלימות כלפי קבוצות על בסיס זהותן; ושתיקון עוול כלכלי והכרתי מצריך שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות בחברה.

עובדה סוציולוגית לא מקרית היא שרבים מאלו המתנגדים לדיון ברב-תרבותיות ובפוליטיקה של זהויות שייכים לקבוצה ההגמונית, המזהה את עצמה כקבוצה חסרת זהות המייצגת כביכול ערכים מוסריים אוניברסליים. במקרה של קמיר, מה שמעניין במיוחד הוא שמסע הצלב שלה נגד פוליטיקת הזהויות נעשה בשם המאבק בהגמוניה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אורית קמיר

    צר לי על המתקפה האישית והלא עניינית שבה בחר יוסי דהאן להגיב לדברי על פוליטיקה של זהויות. בהזדמנות זו: כדאי לדייק כשמצטטים לכאורה פילוסופים וסוציולוגים כמו למשל ויל קימליקה, שמדבר באופן מאוד מדויק ומתוחם, למשל, על קבוצות מיעוט ילידיות שצריך לאפשר להן להסתמך על תרבויותיהן הפרה-ליבראליות כדי לא להפגע מן העדיפות התרבותית שהמדינה הליבראלית מציעה לאזרחיה ההגמוניים השייכים לקבוצת תרבות הרוב. התייסתי לדברים באריכות במאמרים אקדמיים, שדהאן מוזמן לקרוא. אבל אפילו לו קימליקה כתב באופן פשטני (כפי שדהאן מציג) "אני בעד פוליטיקת זהויות": האם זו הסיבה לתמוך בה? והאם באמת במאמר פובליציסטי על אונס בקפריסין צריך להתייחס לקימליקה?
    אז אולי בכל זאת ננסה לדבר לעניין.
    המאבק לקדם את זכויותיהם של אנשים שמשויכים לקבוצות שהמדינה (הליבראלית או הלא ליבראלית) מפלה ומדכאת יכול וצריך להתרחש באמצעות השיח הציבורי, הנורמות והחוק על כל מערכותיו. בודאי שצריך לחשוף את האפליה על כל היבטיה. אבל זה בשום פנים ואופן לא אומר שצריך להתכנס לקבוצות על בסיס זהות כזו או אחרת, ולהלחם בעד הקבוצה שאיתה בחרנו להזדהות בכל דרך ובכל מחיר. וברור שזה מה שקורה בפועל. אני בטוחה שדהאן יודע זאת היטב, כמו כל אדם שעיניו בראשו. זה שוחק את הסולידריות, גורם לשבטיות, להקצנה, ולשיח חרשים. זה פוגע בכולם.
    לגבי החלק שמשום מה דהאן הצליח לא להבין במאמרי בהארץ, הוא פשוט למדי: לפעמים מאבק שנשמע "זהותי" מקדם מטרה חשובה, של חשיפת דיכוי קבוצתי. תמיכה במאבק כזה (בין אם הוא מזרחי או פמיניסטי) יכולה לפקוח עיניים ולעודד שינוי. אבל זהו כלי שצריך להתייחס אליו ככזה: כלי, וזמני. מטרתו צריכה להיות לעורר את השיח הציבורי לפקוח עיניים ולראות את העוולות; וכשאלה נחשפו — ראוי שכלים אוניברסליים ישמשו לביטולן. וכך יוצא שכן, הכלים האוניברסליים הם אלה שצריכים למוטט עוולות של הגמוניה (גם לקבוצות מיעוט מדוכאות וגם ליחידים שלא בהכרח משויכים לקבוצות כאלה). וכן: התכנסות לקבוצות שהופכת למטרה, פוגעת באוניברסליזם ובכוחו לרסן פגיעות של הגמוניות.
    איפה כאן חוסר הקוהרנטיות ולמה להעליב מי שחושב כך?

  2. נתן

    אורית קמיר קלעה בול. בדיוק כמו ש"המזרחיות" היא סוג של אקונומיקה המלבינה את כל החטאים מאונס ועד שוחד כך ה"ישראליות" . במקום הגישה ההומנית הרואה קודם כל את האדם במרכז , פוליטיקת הזהוית רואה קודם כל את המוצא . ולכן זה לא מקרה שמי שעושה שימוש נרחב וחכם בפוליטיקה הזאת זה הימין הלאומי\גזעני,שוביניסטי.

  3. רועי לבנה

    אורית קמיר: לא הצלחתי למצוא את ההתקפה האישית שכתבת עליה. דהאן ביקר אותך על כך שבנית דחליל קש והסביר מדוע. בתגובתך חזרת על הדיכוטומיה של ״שבטיות״ מול ״ליברליות״, שממנה דהאן ואחרים רוצים להתקדם. בהחלט אפשר לחיות בחברה ליברלית שמבוססת על ריבוי תרבויות ופוליטיקה של זהויות.

    ההערה על הורוביץ מצויינת ובהחלט ראויה לפוסט נפרד. השמאל בישראל רץ בשלוש רשימות: מזרחים, אשכנזים ופלסטינים. את ההפרדה בין הרשימה המשותפת למפלגות הציוניות עוד אפשר להסביר בהבדלים אידיאולוגים. אבל מה יש לשפיר-ברק-הורוביץ במשותף חוץ מהמוצא האשכנזי? אז הינה, פירוד ושבטיות שלא מגיעים מהפוליטיקה של הזהויות, אלא מאשכנזים ליברלים שפשוט לא מסוגלים לקבל הנהגה של מזרחי.

  4. גדליה

    אורית קמיר וחבריה לשמאל האשכנזי לא אוהבים פוליטיקה של זהויות מהפחד שהמדוכא ייקח להם את כיסא ״הנאורות״ ואז הם כבר לא יהיו רלוונטים בשום צורה.השמאל הלבן לא רוצה שותפים לדרך , הוא רוצה להשאר הגמון, נקי , לבן , גזען. – הערבים אף פעם לא היו חלק מהשמאל הלבן (למרות שתמיד הם מנסים להיות השופר שלהם) הם תמיד חיפשו לייצג אותם בדיוק כמו אוכלוסיות אחרות בחברה.
    הקולוניליסטיות של האשכנזי הציוני זה משהו שכנראה לא נוכל להיפטר ממנו גם בעוד כמה גלגולים.

  5. שמאל

    ביבי והימין המדיני-כלכלי רק צוהלים מליבוי העדתיות ופוליטיקת הזהויות. ע"ע מאמר זה.
    בארה"ב זה כבר הביא למעשה לעליית טראמפ וכל מיני תופעות הזויות כמו איסור בידי רדיקלים שחורים על לבנים ליברלים שלגמרי בצידם להשתתף בקבוצות מחאה נגד גזענות.
    המשיכו כך חברים.

  6. יוסי דהאן

    בתגובה לתגובה שלי למאמרה מיום שישי האחרון ב"הארץ" אורית קמיר טוענת כי ביקורתי כלפיה היא אישית ולא עניינית. אני איני סבור כך, לא כל ביקורת חריפה היא ביקורת אישית.
    אתחיל מטענתה הראשונה של קמיר. היא כותבת " כדאי לדייק כשמצטטים לכאורה פילוסופים וסוציולוגים כמו למשל ויל קימליקה, שמדבר באופן מאוד מדויק ומתוחם, למשל, על קבוצות מיעוט ילידיות שצריך לאפשר להן להסתמך על תרבויותיהן הפרה-ליבראליות כדי לא להפגע מן העדיפות התרבותית שהמדינה הליבראלית מציעה לאזרחיה ההגמוניים השייכים לקבוצת תרבות הרוב".
    במקרה הזה אני מדייק וקמיר מציגה פרשנות לא נכונה של ויל קימליקה. בניגוד לטענתה של קמיר קימליקה אינו דן רק בקבוצות ילידיות, אלא התיאוריה שלו רחבה הרבה יותר, היא מתייחסת גם למיעוטים לאומיים ולקבוצות מהגרים (אפשר למצוא תיאור מפורט של עמדת קימליקה בפרק ח' בספרי "תיאוריות של צדק חברתי"). קימליקה כמו גם פילוסופים אחרים שמוזכרים בתגובה שכתבתי למאמרה , מוצגים על מנת להראות שהליברליזם הנייטרלי שקמיר מחזיקה בו בעייתי מאד עבור חברות רב תרבותיות, (ומדינות רבות בעשורים האחרונים, בשל תהליכים כמו הגירה, הגירת עבודה והתנגדות של קבוצות זהות תרבותיות למדיניות "כור ההיתוך", הופכות להיות יותר ויותר רב תרבותיות). הטענה של ליברלים רב תרבותיים והוגות כאייריס יאנג המדגישה פוליטיקה של זהות, היא וכי דווקא מתוך הערכים הבסיסיים של כבוד, אוטונומיה ושוויון, יש להעניק מקום לתרבות ולזהות של הקבוצות השונות, דבר שהליברליזם הנייטרלי, שאינו נייטרלי כלל, מתעלם ממנו כאשר הוא מעניק מעמד פריבילגי לתרבות הרוב המתעלמת ומדכאת זהויות של קבוצות מיעוט.
    קמיר גם במאמר וגם בתגובתה מערבבת בין המישור העובדתי למישור הנורמטיבי. העובדה שקבוצות זהות שונות בחברה פועלות כקבוצות אינטרס פרטיקולאריות ומקדמות את האינטרסים של עצמן על חשבון קבוצות אחרות היא עובדה ידועה ומצערת ומי שמאמץ עקרונות של צדק חברתי (מה שקמיר מכנה כלים אוניברסאליים) צריך להיאבק בכך, אולם מכך שקבוצות זהות פועלות באופן בלתי מוסרי לא נובע שיש לפעול נגד רצונן של קבוצות שונות לבטא את זהותן במרחב הציבורי. כמו כן, כלל לא ברור מה המשמעות הפסיכולוגית, החברתית והפוליטית של הדרישה מאנשים להשיל מעצמם את זהותן הקבוצתית מלבד לאפשר לקבוצת הרוב שבשם הליברליזם הנייטרלי ימשיך להדיר ולדכא אותן ולדחוק אותן לשוליים, למה שהם יעשו זאת כאשר זהות זו היא ביטוי לדרישתם לשוויון ומכוננת את כבודם ואת האוטונומיה שלהם.

  7. ג. אביבי

    אורית קמיר ה"ליברלית" מסבירה לנו בהתנהגותה הפוליטית שבישראל 2019 "ליברל" = גזען הנלחם לשימור ההגמוניה הלבנה.

  8. אמיתי

    תמשיכו לברבר את עצמכם לדעת.ליברליות עד לקצוות מופקרים ופוליטיקה של זהויות שאף אחד לא מזדהה איתן. העיקר שמצאתם דרך להתפרנס מזה……גם משהו .